ניוזלטר: תשעה באב

בית המקדש הוא נקודת המצפן של האמת שבאדם. זו נקודה שמתוכה, לפני שהוא עושה דבר-מה, האדם שואל את עצמו: "האם זה נכון לפעול כך?". כיצד אנו בונים את המצפן הזה לאמת?

אומר על כך בעל הסולם זצוק"ל, כי מאז חטא אדם הראשון האדם אינו יודע להבדיל בין טוב לרע, ייתכן שהאדם ירגיש טוב עם דבר שמזיק לו. על כן ניתן לנו הבירור השכלי, כדי שנוכל להבדיל בין אמת לשקר. אך מכיוון שיש לנו נטיית לב גם בשכל, עלינו לעשות תיקון מיוחד שהוא להקשיב לדעת חז"ל, ולהקשיב לרב שמדריך עפ"י חז"ל האומר לנו מהי האמת ומהו שקר. על האדם לקבל הדרכה זו של רבותיו, גם אם לא מרגיש את הדבר. על האדם לפעול למעלה מדעתו, באמונה. כך מתחילים לבנות את הנקודה הפנימית – למעלה מהדעת.

עוד עלינו לדעת, כי על מנת להתקדם האדם צריך לוותר על הרגש העכשווי בו הוא מצוי. אל לו להיות אחד כזה שאומר: "דבר זה מה שרציתיו כל החיים אינני מוכן לוותר עליו". זאת משום שכדי למצוא את האמת, על האדם להיות חופשי מהתאוות, עליו להתחיל לדבר לשון הטוב על בית המקדש, לפרסם את החשיבות לחיים המתנהלים על פי האמת ולהיות מוכן לשלם על כך ביגיעה, בכסף, בזמן וכו'.

דבר נוסף, כאשר מגיע התענוג מבניית בית המקדש, עליו לוותר על תענוג הנובע מתועלת אישית, ולפעול אך ורק כי זאת האמת. אחרת, הוא עלול לאבד מיד את בית המקדש, בהיותו משוחד מהתענוג הנלווה אליו.

וזהו הכלל כדי להאדיר את בית המקדש בתוכנו.

על האדם:

• לפרגן.

• לשלם.

• כאשר מגיע האור לפרטיותו, לוותר עליו.

עוד צריך להבין שישנה תודעה פרטית וישנה תודעה כללית. התודעה הפרטית היא תודעה של האדם הנמצא בסביבת פעולה בה כל מה שהוא רואה, הוא רואה במסגרות של זמן ומקום גשמיים. על ידי השכל ניתן להתגבר על המציאות של הזמן. רואים אנו כי ניתן בשכל לראות את הסיבות והתוצאות, דהיינו לחשוב על העבר והעתיד. לעומת זאת, על ידי הדמיון ניתן להתגבר על מגבלת המקום. בעזרת שני כוחות נפש אלו, השכל והדמיון, האדם צריך כל העת לשכלל את התודעה שלו, שהיא המפגש של השכל והרגש שבתוכו. על האדם בכל עת להעלות את הרמה הרגשית שלו, בד בבד עם העלאת רמת ההכרה שלו, זאת על ידי לימוד תורה מרובה. הלימוד צריך להיות מחוץ לעצמו, כלומר לא לערב את הרגש שלו, שהרי אם יערב את הרגש בזמן הלימוד, ילמד רק מה שטוב ונוח לו כעת, בעוד שעליו ללמוד לפתח רגש חדש שנקרא הרגש שבשכל.

בית המקדש הוא המרכז של האור העולמי. תפיסת הנברא את האור הזה מחויבת להיות דרך הפרטים.

כל תפיסת הנברא היא מהפרטים לכלל, מהחיצוניות לפנימיות, מהתחתון לעליון, מהבלתי שלם לשלם.

היכולת של הנברא לחלק, לראות את השלם דרך חלקיו, נותנת, מצד אחד, את היכולת לתפוס את האור, אך מצד שני, גם גורמת לכל המצב של הנפרדות. בית המקדש מייצג את חלוקת הפרטים בצורה הנכונה שמקשרת אותנו לבורא ולא משאירה אותנו נפרדים ממנו. כך, למרות הפרטים, אין חוסר שלמות.

הבורא ברא בריאה שתכונתה שהיא בעלת רצון לקבל. רצון לקבל הוא הדבר שיצא מחוץ לבורא, שהרי בבורא אין חיסרון כלל, דהיינו אין בו רצון לקבל. הבריאה מורכבת מצד הבריאה שבה ומצד הבורא שבה. צד הבורא שבבריאה מאפשר לנברא להתחבר לבורא בקשר של השוואת הצורה, דהיינו להידמות לו, הוא הנקרא דבקות. במילים פשוטות יותר: להיות משפיעים כפי שהבורא משפיע. התכלית של הבריאה היא לגלות את שמותיו, כלומר לבטא את צד הבורא בבריאה. אמנם תפיסת הנברא היא דרך הפרטים, דרך הדבר המחלק, אך צריך חלוקה נכונה אותה מייצג בית המקדש. חלוקה שבאה לאחד ולא להפריד, חלוקה שבאה לבטא את צד הבורא שבבריאה.

ונסיים בתפילה שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, אמן.

שבת שלום!