ניוזלטר – פרשת ראה

שלום ידידים יקרים,

חודש אב מאחורינו והנה מגיע חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות.
כמה מדויק סדר השנה היהודי! כל זמן מסוגל לעבודה מסויימת אחרת בדרכנו לדבקות בבורא.
חודש אלול הוא חודש הסליחות. שאלות רבות עולות מכך שדווקא באלול יש לומר סליחות הן לבורא והן לחברינו.
סליחה היא תנועה נפשית ואולי אף רוחנית, שצריכה להיות מעבר לזמן גשמי.
מדוע דווקא באלול צריך לעשות סליחה??!
מה הקשר בין מזל חודש אלול, בתולה, לבין העבודה הפנימית שעלינו לעשות בחודש זה?
כיצד נתכונן באופן הנכון ביותר לראש השנה, יום הדין?
בהמשך הניוזלטר מאמר על מהותו ופנימיות של חודש אלול. קריאה מועילה לכולם!
מהנעשה בבית מדרשנו:
בית מדרש "הסולם" נקלע לקשיים כלכליים.
כל פעילותנו היא תמיד בהתנדבות. אנו פועלים מתוך רצון ללמוד וללמד את הזוהר הקדוש והקבלה בעולם.
אנו רוצים להמשיך ולהפיץ את תורתו של בעל הסולם.
רוצים להמשיך להפיץ את ההסתכלות הפנימית העמוקה על המציאות.
אך גם בשביל לשלוח ניוזלטר, להחזיק אתר אינטרנט ולהחזיק בית מדרש לכל התלמידים, נדרשים משאבים כספיים.
נשמח, אם לקראת השנה החדשה, יראה כל אחד מה הוא יכול לעשות ע"מ לסייע לנו.
ישנה אפשרות לתרומה חד פעמית או להוראת קבע.
צריך רק להתקשר לקרן- 0503141111 או לתרום דרך האתר בלינק למטה.
אנו מודים מאד מראש לכל מי שיתנדב לסייע.
אנו מאחלים לכם ולכל בית ישראל שבת שלום וחודש טוב ומבורך!

משפט השבוע: עמ' 387:

הרגשיות המוכרת לאדם פועלת על נקודות רגעיות של זמן. ההשגה פועלת מעבר לזמן, מעבר למוחש מסוים.

 
ציטוט השבוע: עמ' 387:

מה ההבדל בין הרגשה להשגה?

ישנן השגות חלקיות. הוא שאנו אומרים, שהתשובות הן חלקיות. יותר מכך הוא המסר, שכל אחד צריך להשלים הדברים בתוכו פנימה, לא רק כנקודת הרגשה. צריך אומנם להרגיש את הדברים, אך אנו צריכים לשאוף להשיג את הדברים. הרגשיות המוכרת לאדם פועלת על נקודות רגעיות של זמן. ההשגה פועלת מעבר לזמן, מעבר למוחש מסוים.
אני יכול להרגיש, שהשוקולד טעים לי עכשיו. זה לא נקרא השגה. זו לא נקראת אהבה. אנשים אומרים, שצריכים לאהוב בלב. לאהוב בלב זה לא עניין של הרגשה שרוב בני האדם מכירים. המושג הרגשה, המונהג בפי ההמון, הוא דבר רגעי שיש לי עכשיו ואחר כך אין לי. צריך להשיג את האהבה. ישנו הבדל מהותי בין אהבת שוקולד להשגת האהבה. אהבה אמיתית הינה השגה של המהות הנצחית של האהבה.
 

חוק רוחני של השבוע- ציטוטים מאת הרב אדם סיני שליט"א:

"כל חיסרון הבא מיתרון הוא יתרון. וכל חיסרון הבא מגירעון הוא גירעון"
כאשר אדם נתקל במציאות חיסרון בנפשו, צריך לבדוק מהיכן בא חיסרון זה, האם בא משגיאה בהתנהלות הרוחנית שלו, או אולי מרצון שלו להתקדמות – מאתגר חדש שהציב או שהוצב לנפשו או מפגם שייצר כתוצאה מהתנהלות שגויה?
בעולמות העליונים אנו רואים את ב' החסרונות האמורים בצורה של צמצום או חטא. צמצום א' היה מתוך רצון הבריאה לקבל באהבה- בהשוואת הצורה ולא כלחם ביזיון, בעוד שההסתלקות מהקבלה, שביטויה היה סילוק מגן עדן של אדם הראשון, הייתה מפאת חטא, דהיינו החטאת המטרה.
הצמצום מאתגר את האדם לייצר את האהבה, לקבל מתוך תכונה חדשה, לא כנצרך אלא בזכות עצמו, כך ראויה להיות ההתפתחות.
כאשר אדם פוגם הוא יורד מתוך גירעון. אל לו לראות את הירידה כיתרון, אלא כגירעון שצריך תיקון. כאשר הקב"ה סוטר לנו ,אל לנו לומר שזו לטיפה. אמנם גם סטירה זו היא לטובתנו, גם עונש זה בא לתיקון, אך הוא בא מגירעון. הבלבול של האומרים : "הכל הוא טוב", עלול להטעות את האדם ולהפכו לאדיש לפעולותיו.
כאשר אדם רוצה להתקדם בחייו הרוחניים, חייב הוא ירידה, חייב הוא לראות חסרונות ולרדת בגינם, הם חומר הגלם לעבודה. אך כאמור, ראוי שראיית החסרונות תהיה מטרתית, להתקדמות. אז הירידה הופכת להיות יתרון.
אדם שחי מתוך ירידות שנגרמו כתוצאה מגירעון יחיה חיים סיבתיים, שגורמים לו כל העת לכבות שרפות, שהוא עצמו ייצר. כיצד נחיה חיים מטרתיים ולא סיבתיים? על זה נדבר בע"ה בפעם הבאה.

–

מהותו ופנימיותו של חודש אלול- מאת הרב אדם סיני שליט"א

בחודש אלול, סמוך לסיום השנה, מתחילה ההכנה הנפשית לשנה החדשה. בכל שנה בונה האדם מחדש את האני שלו, את בחינת המלכות שבו. אם יש רצון לאדם לבנות את האני האמתי שלו ולא חס ושלום את האני הכוזב, עליו להכין עצמו כראוי לבניה זו. בניה זו היא לא רק של האדם, אלא של כל הבריאה לפרטיה. כל יצורי העולם באים למשפט.
כפי שאנו לומדים את כל התורה, כך גם את ההכנה לקראת השנה הממשמשת ובאה, נלמד דרך עש"ן, עולם שנה נפש, אך נתמקד בעניין הנפש.
עולם הוא סביבת הפעולה. שנה היא הזמן. והנפש היא האדם הפועל.
 

סביבת הפעולה

סביבת הפעולה של האדם שונה מאדם לאדם. אך ישנה סביבה כללית, הנכונה לכל יהודי אותה חז"ל הורו לנו. סביבה זו היא התשובה ואמירת הסליחות.
אמירת הסליחות יוצרת סביבה לנפש האדם, בה ובאמצעותה יוכל לפעול את פעולתו. מובן, שעל האדם אף לעשות מעשים, שיתנו מקום למציאות ההרהורים הנכונים, שצריכים לנבוע מאמירת הסליחות.
מעבר לסביבת הלימוד והתפילה של האדם, ישנם החברים איתם מתרועע האדם. החברים או החברה שנמצא בה, מהווים גורם משמעותי ביצירת הסביבה. ראוי לו לאדם בזמן זה להתרועע עם אותם, שאינם מוציאים אותו לתרבות שונה מהקדושה אליה מבקש הוא להגיע, אל קדושת האני האמיתי. על קדושה זו נדבר בע"ה בהמשך.
סביבת הסליחות מכינה את האדם להתחרטות אמיתית מתוך הגדלת הרגשת האמונה בבורא עולם. הרגשת החרטה, היא על איבוד הקשר עם הבורא יתברך. גדולת הבורא משתקפת מאמירת הסליחות ובצידה חרטה עמוקה של האדם. ב' מרכיבים אלו מהווים סביבה תודעתית, המהווה מנוף גדול להשתוקקות, לקשר אמיתי, אמוני, בברית קודש עם ה' יתברך.
–
סביבת האדם מהווה את הגירוי החיצוני לנקודות הנפשיות שבתוך האדם שנפעלות כתוצאה מהמגע עם החיצוניות. היות ונפש האדם אמורה להיות מסודרת על פי העולמות העליונים, על כן אנו לומדים מהעולמות העליונים כיצד לסדר את נפשנו, וההשלכה מכך היא שישנה חשיבות לחיצוניות איתה אנו נפגשים.
חיצוניות זו חייבת להיות מסודרת, מדוייקת, ועל כן יש לנו הוראות ברורות עם מה להיפגש. יש לזכור, שהאדם נמצא בתודעה חיצונית שעסוקה בחיי היומיום הגשמיים, ועל כן אינו מסוגל לראות את ההשלכה של הגירוי החיצוני לנפשו. על כן חייב הוא להקשיב למי שכן מבין בעניין זה, שהם חז"ל.
–
דוד המלך מורה לנו כבר בפרק א' בתהלים כפי הכתוב "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב". ומה תהיה התוצאה מכך? "כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה". זוהי גם התוצאה, אבל גם סביבה נוספת המביאה את האדם להיות צדיק שממנו נובע פרי אמיתי בעיתו. ואף עלהו, שהוא ה"שלא-לשמה", ההכנה לקראת ה"לשמה", גם הוא יהיה חלק מהשלמות של אותו פרי.

הזמן – חודש אלול מזל בתולה.

הזמן המסוגל ליצירת הסליחה בנפש האדם הוא חודש אלול. מציאות של זמן, שהוא אחד המאפיינים את המציאות הגשמית, הרחוקה מקדושה, מוזרה לנפש האדם, המחפש אמת. שואל הוא את עצמו, דווקא באלול צריך לעשות סליחה? וכי בכל יום לא נצרכת סליחה זו? מה אם מצבי הנפשי לא מאפשר בתקופה זו דווקא לייצר סליחה בתוכי, האם חייב דווקא בזמן גשמי זה? והרי סליחה היא תנועה נפשית ואולי אף רוחנית, שצריכה להיות מעבר לזמן גשמי?!
התשובה היא, שזמן זה מסוגל, ואין אנו הנבראים מבינים מדוע וכיצד קידש הבורא יתברך את הזמנים, כך שיהיו מסוגלים להשפיע על נפש האדם באופנים שונים. למי שמתעסק באסטרולוגיה קבלית או אפילו חיצונית (וודאי שלא כראוי עושה, כפי אזהרת רשב"י בזוהר), אצלו קרוב הדבר יותר לשכל, שישנם זמנים מסוגלים על פי גרמי השמים, שמשפיעים על נפש האדם. אך אין אנו מסתמכים על האסטרולוגיה, אלא על התורה הקדושה ודברי חז"ל, שגילו לנו את הזמנים המדויקים לנצרך לנו לתיקון נפשנו.
חודש תשרי מהווה את הכנת הרצון לזיווג, מעין חתונה עם הקב"ה. אנו צריכים להכין את עצמנו לחתונה זו. נשאלת שאלה איזו אשה צריך האדם להגיש מתוכו לקשר עם הקב"ה? הצד המציין את הקשר עם הקב"ה, או אולי נאמר עם הקב"ה שבאדם, הוא בחינת קו הימין שבו, בחינת כהן.
על הכהן נאמר : "וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּֽח" (ויקרא כ"א י"ג). דהיינו הרצון צריך להיות רצון בתולי, הוא הנקרא רצון חדש. החידוש היא בחינת האמונה, בבחינת יש מאין.
–
זהו הרמז שבחודש אלול שהוא מזל בתולה, שאדם צריך להכין עצמו כאדם חדש, שמחדש את בתוליו, שמחדש את אמונתו, ובא ללא העבר הפגום שלו. עתה ניתן לראות את הקשר בין חודש אלול שהוא מזל בתולה לבין התחדשות הברית בבחינת טוהר המידות שאדם צריך להגיע אליו. ובעיקר טוהר הברית.
קשר יכול להיות לצורך הנאה, והוא הנקרא קשר "מדעי", קשר הנועד לסיפוק אישי. לעומת זאת, ישנו קשר נוסף שהוא קשר אמוני. קשר זה בא לבנות מקום משותף שלא נועד לצרכים האישיים של כל אחד, אם כי כלואי הוא מספק אותם אף יותר מהקשר המדעי. כדי לבוא לקשר כזה, חייב האדם לבנות את בתוליו מחדש, חייב הוא לרקום את התמימות השורה בנפש היהודי שבו, כדי שיוכל לבוא לקשר אמוני זה כאשר הוא זך וטהור.
הסליחה נועדה לרקום את בתוליו של האדם. מזל בתולה מציין את ההתחדשות של הרצון, ואין עבודת התחדשות אלא בבנית אמונה מחדש. ניתן לראות זאת בקשר בין בני אדם, שכאשר צד אחד פוגם בקשר בין השניים, צריך לבנות אמון מחודש. בניית האמון מחייבת את האדם לסגת מהמקום בו הוא היה, ולבוא למקום חדש תוך השמת סייג ברור על כל מה שגרם להתרחקות מהקשר האמוני. כל אדם יכול לבדוק מה יוצר אמון בינו לבין הקב"ה, מה יוצר את המקום המשותף המהווה קשר אמיתי בינו לבין הבורא יתברך.
מעבר לכך שקיום תורה ומצוות הן דבר מחוייב ליצירת קשר זה, כפי שהתחייבה כל נשמה של יהודי במעמד הר סיני, יש גם את השכלול הדרוש, שהוא הכוונה שבתוך מעשיו של האדם המותרים. גם לצורך השכלול הנפשי, אנו זקוקים למעשים שיגרו אותנו לשכלול הנקודה האמונית שבנו. אל לו ליהודי להסתפק רק בעשיית תורה ומצוות חיצוניים, אלא עליו להוסיף הנהגות שנתנו לו רבותיו, וכאלו שבתחבולות הוא בונה לעצמו כדי לעבוד הן על מדותיו והן על כוונות ליבו, כדי שהקשר שלו עם הבורא יהיה אמיתי יותר.
יתכן שיש דברים שמותר לאדם להרהר בהם, אך אם הוא אמיתי עם עצמו ומבין שעצם ההרהור מביא אותו גם להרגשת הלב, ראוי על כן שלא ירשה לעצמו בשום פנים ואופן אף להרהר על הדברים האסורים. העבודה האמיתית מתחילה מהחזקת ההרהור הנכון, ולא מאי-קיום המעשים. והוא שאמרו לנו חז"ל "קשים הרהורי עבירה מעבירה".
–
הזמן של אלול הוא זמן מסוגל לאפשר לאדם לייצר את הסליחה הנכונה כדי להתחרט על חוסר האמון שיצר, ואגב כך גם לעשות תשובה כדי להקדיש את נפשו לקשר אמוני עם הבורא יתברך בבחינת "אני לדודי ודודי לי".

–

נפש האדם

נפש האדם היא זו שצריכה לקבל את תוצאת הפעולה. היא האני של האדם, שצריך לעבור את תהליך הסליחה. היות וכך, כל מציאות הזמן והמקום יבחנו רק ביחס של האפקטיביות שלהם בקשר לתנועת הסליחה בנפש האדם.
מהי סליחה?
תהליך הסליחה פועל בשלושה מישורים, הן על הנפגע, הן על הפוגע והן על הקשר המצוי בין הפוגע לנפגע.
הנה ברור הוא, שאי אפשר שתהיה פגיעה בבורא, שהרי הבורא הוא בבחינת "אני הויה לא שניתי". וברור הוא, שמפאת שלמות הבורא יתברך, לא תיתכן פגיעה בו. אז אם אין פגיעה, במי האדם פגע? יוצא שרק דבר אחד נפגע, והוא הקשר בין הנברא לבורא. אותו יש לטפח, בו יש להתעסק.
–
המקום של הקשר הוא השכינה הקדושה, האני המשותף לכל הרצונות דקדושה של האדם, והוא המקום שבו האדם פגע ועל כך הוא מבקש סליחה.
משל יפה יכול אולי לתאר מצב זה. אם ראובן זורק על חברו שמעון אבן ולא פגע בו, שמעון כלל אינו יודע שראובן זרק עליו אבן. ודאי ששמעון לא נפגע, וגם הקשר של שמעון לראובן לא נפגע. ראובן אומנם לא פגע בשמעון, אך פגע מאוד בקשר שלו לשמעון. ודאי אוהבו פחות, אם רצה לפגוע בו. אם כך, על מה צריך לבקש סליחה? תשובה: על הקשר שלו לשמעון.
לכאורה יוצא מכך, שאין אנו צריכים לבקש סליחה כלל מהבורא יתברך, שהרי לא פגענו בו, אלא רק בשכינה הקדושה. ולא כך הוא. צריך לבקש סליחה מהבורא, אך הסליחה מהבורא היא לא על הפגיעה בו, אלא על כך שלא שמרנו את הברית ופגענו בקשר בננו לבינו. אי שמירת הברית היא אם כל החטאים. וע"כ ראוי שאדם יראה שבכך עיקר פגימתו ובכך עיקר תיקונו.

–

הסליחה היא חידוש קבלת הברית

מי שפגם, ודאי עליו חלה ההוכחה שרוצה בברית זו. אם כך, מה צריכה להיות הסליחה? מהו התהליך הנפשי שהאדם צריך לעבור?
–
האדם חייב לראות היכן טעה, היכן פגם בברית, היכן עבד עבודה זרה, שהיא עבודת עצמו במקום את הקשר בינו לבין בוראו. הסליחות באות לבסס את הידיעה והחרטה על עבודה זרה זו. הסליחה מהווה ניתוץ כל העבודה הזרה שפגמה בברית.
0
כידוע ללומדי הזוהר הקדוש, שהפגימה בברית מהווה את עיקר התיקון שעל האדם לעשות בתחילה, שאלמלא תיקון הברית שנקרא תיקון היסוד, אין אפשרות לאדם להתקדם.
עתה קל יותר להבין על מה נסובה הסליחה. הבורא לא נפגע מהנברא, הנברא לא פגע בבורא. הקשר הוא זה שנפגע, ועל כך צריך לבקש את הסליחה.

–

מדוע במצוות שבין אדם לחברו צריך לבקש סליחה מחברו דווקא?

זאת מכיוון שהאדם שפגע בקשר שלו עם חברו צריך לבקש את חידוש הקשר עם חברו. הסליחה שמבקש מחברו היא ההסכמה של חברו לחידוש הקשר. זאת ניתן לעשות מתוך כך שמראה האדם את חרטתו בדבר הפגיעה בברית אשר ביניהם. הבעת הסליחה היא מעין בקשה לקשר מחודש וההתחרטות על הפגיעה בברית.
מה היינו מבקשים מחבר שאנו יודעים שבגד בברית? אני מניח שהיינו מבקשים הפגנת נאמנות ולא רק דיבורים בעלמא, ע"כ ראוי גם לנו להיות לא רק מדברים בחודש אלול, אלא עושים מעשים המבטאים דיבורים אלו. אין זה סותר שלדיבור הנובע מהסליחות יש חשיבות עליונה, על כן כאשר אני בא אל חברי צריך אני לומר לו את מילות הסליחה, יחד עם זאת אני חייב להתחרט בליבי על הפגימה בקשר.
אם חברי אינו סולח לי, עלי להראות התאמצות, כמו הגר שרוצה להתגייר שדוחים אותו ג' פעמים, כן עלי לבוא לפחות ג' פעמים אל חברי, בבחינת ימין שמאל ואמצע, עד שאצליח לפייסו. הפיוס של חברי הוא הסכמתו לחידוש הברית.
–
כל אדם, ראוי שירצה לחדש את הברית עם כל אדם באשר הוא, בתנאי שהברית נסובה על אידאה אמונית בבורא יתברך. אין שום קשר של פרט עם פרט, אלא כל קשר הוא דרך נקודה שיתופית המקשרת בין השנים. הנקודה המשתפת הגבוהה ביותר היא הבורא יתברך, בהיותו נצחי, מעל לזמן ומעל למקום.
כדי להיות ריאליים ולייצר קשרים שיהיו אפשריים, צריכים אנו לראות שהקשר לא יכול להגיע תמיד עד הנקודה האמונית הכל כך גבוהה, ועל כן צריכים אנו לבנות אותו גם על נקודות נמוכות יותר, אך בתנאי ברור שהם נגזרת של הרצון העליון של הקשר עם הבורא יתברך. גם קשר עם השכן ממול או עם חבר לעבודה, צריך להיות נביעה של הקשר עם הבורא. ובכל אופן אם הוא סותר אותו, ראוי שלא יהיה לי קשר כזה.

–

סיכום:

נפש האדם צריכה בחודש אלול, שהוא הזמן המסוגל, להיות מגורה מסביבה של אמירת סליחות, של התפייסות האדם עם חבריו, של עשיית מצוות והנהגות הבונות אמון של קשר. כל זאת צריכה הנפש לעשות מתוך כוונה של האדם להיות יותר אמוני.
–
על האדם לחדש את בתוליו ולבוא בנפש נקיה וטהורה לקשר חדש, המתחיל בראש השנה. ההכנה היא דבר מחוייב, ואלמלא היא, הרצון המתחדש בראש השנה יהיה רצון שדורש רק סיפוק עצמי ולא קשר אמוני עם הבורא.
כל מציאות הסליחות היא חידוש קבלתו של האדם את הברית האמונית בינו לבין הבורא. על בסיס זה נתן לו הבורא את האני שלו, את הרצון שלו. בכל שנה ניתנת לאדם הזדמנות לחדש את הברית. על האדם לנצל הזדמנות זו ולראות בה חסד גדול של הבורא יתברך, שנתן אפשרות זו לכל יהודי ויהודיה באשר הם. אין זה משנה עד כמה האדם רואה את עצמו רחוק מקשר עם הבורא, ויתרה מכך, אדם שאינו רואה עצמו רחוק, יתכן וסליחתו לא תהיה אמיתית. כפי הכתוב במסכת סוכה דף נ"ב: "יצר הרע נדמה לרשעים כחוט השערה, ולצדיקים כהר גבוה". ומדוע? מפני שהאור של הצדיק מאיר את המקומות האפלים, הלא טובים, החוסר-אמוניים של האדם.
יהודי יקר, אם אינך מרגיש שאתה רחוק, עליך לפעול בקרבה הגדולה ביותר שאתה יכול לבורא יתברך. אם תהיה אמיתי עם עצמך, תוכל לראות אגב כך את הריחוק הקיים. כאשר אדם לא פועל את הקירבה, אין הוא רואה שהוא רחוק.
על האדם להאמין בלב שלם שהבורא יתברך סולח לו. התלות היחידה היא רצונו הוא לעבור תהליך של סליחה בנפשו, של רצון אמיתי לקשר אמוני עם הבורא.
כאשר יבוא האדם בראש השנה, הוא ישאל על ידי הבורא יתברך: "באיזה ספר אתה רוצה לכתוב את עצמך"? הספרים של הצדיקים, הבינוניים והרשעים, אינם ספרים של קבלת שכר, אלא של עבודה. באופן אחר שואל אותך הבורא יתברך: "כמה עבודה אתה מוכן לקחת על עצמך כדי לייצר את הקשר עם הבורא". אם היא עבודה של מאה אחוז, רק אז תוכל לכתוב עצמך בספר של צדיקים. אם אתה מרגיש קושי בעבודת ה', משמע שאינך ממש רוצה בקשר האמוני עם הבורא. כפי הצלחת הסליחה, כך תזכה לרצות להיות רשום בספר הנכון המתאים לנפשך.
–
הסליחה אפשרית. הקשר האמוני עם הבורא הכרחי, כל יהודי ראוי לו. הקב"ה כבר סלח לך. העבודה ליצר את הסליחה בעצמך, נתונה לך.
שבת שלום וחודש טוב ומבורך!