שלום ידידים יקרים,
אנו שמחים להזמין אתכם לסדרת מפגשים עם הרב אדם סיני שליט"א על החגים.
בכל יום שלישי, מיום שלישי י' אלול תשע"ה (25.08.15), בשעה 19.30 ילמד הרב שיעור במסגרת סדרה –
"הכנה נפשית לחגים על פי הזוהר הקדוש"
בשיעורים נעסוק בשאלות:
-
מה תפקיד המועד ביחס לכל גלגל השנה?
-
מהו המועד בעולמות העליונים?
-
מה אמורים אנו להרגיש במועדים?
-
מהו התיקון הנפשי שצריך לכוון אליו?
השיעורים מבוססים על חכמת הקבלה והזוהר הקדוש ומהווים הכנה אמיתית לחג המתקרב.
אל תפספסו! הגיעו והשקיעו זמן בדברים החשובים באמת!
מחכים לכם ביום שלישי הקרוב בבית מדרשנו:
ז'בוטינסקי 128, רמת גן
שבת שלום לכם ולכל עם ישראל!
הבסיס לאהבה
"פוסט" שהרב פרסם השבוע
"סליחה יקירי שפגעתי בך, שהעמסתי עליך כל כך הרבה", אומר הפשוש לפיל. הפיל מחייך ועונה ברכות : "פשושי כיצד הנך יכול לפגוע בי? איני מרגיש כלל את משקלך. אני אוהב אותך ומוכן לשאתך על גבי בכל מקרה"
אבל, עונה הפשוש במבוכה: "כל שרציתי הוא לנצל אותך ואפילו תקעתי את ציפורני בעור הפיל שלך"…
כך נמשכת לה השיחה עוד מספר דקות. הפשוש מרגיש צורך לומר סליחה, מתחרט על מה שעשה, אבל הפיל כלל לא נפגע, ממי יבקש סליחה?
הבורא יתברך הוא מעל לכל פגיעה, ואנו הפשושים הקטנים, כלל לא מסוגלים לפגוע בבורא יתברך, אז ממי נבקש סליחה אם אין נפגע?
מה גם, שאם אין נפגע, אז גם לא פגענו, אז למה במשך חודש שלם אנו אומרים סליחה לבורא יתברך?
עתה שמתברר שלא פגענו בצד השני, למשל שאפילו לא ידע הבעל שאשתו פגעה בו או ההפך, על מה צריך להרגיש את הצורך לסליחה?
התשובה – על הברית. על הנאמנות שלנו לקשר.
בברית פגמנו ולא בבורא ועל כך צריך לבקש סליחה.
אנחנו לא עשינו את הצד שלנו לקשר. הפשוש שנעץ את ציפורניו בפיל התרחק מאהבתו לפיל. האדם שהביט על המגרעות של אשתו במקום על יתרונותיה, התרחק הוא ממנה, אף אם היא לא חשה בכך. אף אם היא עדין אוהבת אותו, הוא מרוחק, כי פגם בברית.
"מודה ועוזב ירוחם"
הסליחה והחזרה למסלול האהבה מבטאת ב' דברים :
מודה – חרטת האדם על אי שמירת הברית.
ועוזב – התחייבות חוזרת לאותה ברית. מעין קבלה מחדש של הברית בינינו לבין הבורא.
ברית נכרתת בין הנברא לבורא, בין בני זוג, כדי שבמצבים בהם חשים הם אחרת ממה שהתחייבו אליו, ימשיכו לפעול על פי אותה ברית.
ברית היא יותר מחוזה בין בני אדם. זוהי התחייבות למעלה מהדעת, למעלה מההרגשה, למעלה מזמן ומקום.
צריך כל יהודי לחוש בסליחות התחייבות טוטלית, בלתי משתמעת לשני פנים, לקשר עם הבורא. אם אינו חש כך, צריך הוא להחליט לחוש כך, ולהתחייב לעשות כל שביכולתו כדי לייצר סביבה ראויה, כדי להגיע להרגשה של התחייבות טוטלית לקשר עם הבורא.
ברית ונאמנות היא הצורה הראויה ביותר לבנות קשר אמיתי.
כך, מכינים אנו בחודש אלול את בניית האני שלנו, שיתחיל מא' בתשרי. את הקשר שלנו אל הבורא אנו מכינים ע"י התחדשות הברית.
אפשר וצריך להגיע לאהבת ה', לאהבה שלמה. ברחמיו וברוב חסדיו, לימד אותנו הבורא יתברך ע"י רבותינו את הדרך הראויה לייצר קשר זה.
עתה נזכור כולנו, שיצירת הנאמנות דרך ברית מחייבת, הנה הבסיס המחייב והראשוני ליצירת אהבה, והיא ההכנה אותה מבקשים אנו בנפשנו בחודש אלול בכלל, ובסליחות בפרט.
ראוי שכל בעל ואשה ילמדו בחודש זה לחדש את הברית והנאמנות מתוך סליחה אמיתית מעומקא דליבא.
לומדים לאהוב.
הכוונה ב"דרך הפרט" היא, כפי שכתוב בזהר הקדוש, שהאדם הוא "עולם קטן". הכל נמצא בתוכו.
משפט השבוע: עמ' 398
*
ציטוט השבוע:
דרך הפרט ודרך הכלל
הכוונה ב"דרך הפרט" היא, כפי שכתוב בזהר הקדוש, שהאדם הוא "עולם קטן". הכל נמצא בתוכו. כל הכתוב מתייחס לפרטים בתוכו פנימה. אי לכך, בתוכו עליו לראות את כל ההתפעלויות המתרחשות. שם עליו לתקן את הדרוש תיקון .
לעומת דרך הכלל, שבה מדובר על מספר גופים, כאשר האדם הוא אחד מהגופים, מהפרטים. אי לכך, את ההתרחשויות הוא רואה מחוץ לעצמו וכן את הדרוש תיקון.
בהיות האדם, הנמצא בזמן של תיקון, מתאווה או אמור להתאוות בכל מאודו, להגיע לתיקונו הנרצה, צריך למצוא את דרך הפעולה הנכונה ביותר, כדי להגיע למטרה זו.
הקב"ה ברחמיו נותן לנו את התורה הקדושה, שהיא עבורנו הוראת הדרך כיצד לנהוג. אם דבר מה לא ברור בספר ההוראות, הקב"ה לא הותירנו חסרי אונים. שלח לנו מדריכים נאמנים, המעבירים במסורת בדוקה ורציפה את מהות הדרך ופרטיה, את צורת הבנת ההוראות, לבל נטעה חס ושלום מחוסר נסיוננו או מקטנות מוחנו, או מרצוננו הפגום לעתים.
כאמור, האדם צריך לתקן בתוך עצמו. עצם האדם אינו גופו הגשמי, הנגלה למערכת החושים שלנו. האני של האדם הוא הרצון לקבל. תפיסת האני היא דרך הצורה של אותו רצון. תיקון האדם הוא תיקון הצורה של הרצון. כל תיקון חיצוני ללא תיקון פנימי, אינו תיקון. יכול הוא להוות התחלה של תיקון, אם מכוון הוא לתיקון הצורה.
ציטוט השבוע: עמ' 387
אלול והעבודה המיוחדת בסליחות
כמו כל ראש חודש, אנחנו צריכים לראות מה הכוונה של אותו החודש, ובנקודה השורשית של החודש, שהיא ראש, שם טמון הפוטנציאל שצריך לצאת מהכוח אל הפועל במשך החודש.
אלול, אמרו רבותינו, הוא ראשי תיבות "אני לדודי ודודי לי", שזה כמובן סימן. עיקר חודש אלול הוא בבחינתו הראשונה, "אני לדודי".
מה זה אני לדודי?
"אני לדודי" – שכל האני שלי הולך להתבטלות גמורה לדודי. מדוע הוא נקרא דודי? יש אהבת דודים ואהבת רעים. אהבת דודים היא אהבה המתפרצת מאליה. על שם האהבה הזו נקרא דודי.
לכן, כל פעם שיש את הרצון הזה של חכמה, של התחדשות, נקרא שיש אהבת דודים. ההתחדשות הזו, אם היא באה בקדושה, אזי היא במסגרת של חסדים. אם באה שלא בקדושה, היא באה כרצון לקבל חזק של האדם.
ההתחדשות הזו נקראת אהבת דודים. לכן, הבורא יתברך שנותן את מטרת הבריאה, נקרא "דוד".
יש גם אהבת רעים. אהבה שלא מתפרדת לעולם, כמו שני רעים אוהבים, שאהבת הרעים הזו היא מציאות של אהבה תמידית. השמש נעה, הכוכבים נעים במעגלם, יש אוויר. יש תהליכים שקורים בנפש האדם, בגוף האדם, בחברה, שקורים מאליהם, בלי קשר למה שאנחנו עושים או לא עושים. זהו הקיום. הקיום בא מהזיווג הזה שנקרא "תדיר דלא פסיק", שנקרא אהבת רעים.
כך המציאות הזו מתחלקת לקיום ושכלול. הקיום בא מאהבת רעים, והשכלול בא מאהבת דודים. אבל אם אני מנסה לשכלל דבר שאני עדיין לא ראוי לו, זה כמו ילד קטן שנוהג ברכב כשאין לו רשיון, וממילא עושה תאונה. כך, כשמקבלים אור שאנחנו עדיין לא ראויים לו, זה נקרא אהבת דודים שאינה ראויה.
איך יכולה אהבה ראויה להתקיים? רק בתנאי שקודם אני לדודי.
מה זה האני? האני – זה הרצון הפרטי שלי. לדודי – הכוונה היא לקדוש ברוך הוא. האם אני יכול לתת את כל רצוני לקדוש ברוך הוא? זה נקרא המציאות של סליחות, שאותה אני פועל בחודש אלול.
מהו תהליך הסליחות ?
מה הן הסליחות שאני צריך לפעול בחודש אלול?
לשם מה אני צריך הכנה כזו גדולה לקראת ראש השנה?
זאת מכיוון שראש השנה הוא יום הדין. באים לשפוט אותי, ובעיקר אני שופט את עצמי. אני שופט את עצמי באיזה ספר אני רוצה להיכתב.
האם אני רוצה להיכתב בספר של צדיקים, בספר של רשעים או בספר של בינוניים? דהיינו, איך אני רואה את עצמי?
צדיק – זה אומר שכל כולי ישירות לה' יתברך. כל כולי, כל מה שמעניין אותי, זה הקדוש ברוך הוא ולא אני עצמי. אז עולה השאלה, האם אני מוכן לזה? יש אנשים שאומרים "אני לא מוכן לזה. אני מוכן לתת שעה בשבוע לקדוש ברוך הוא ולא יותר." אז הוא נכתב בספר של רשעים או בינוניים.
השאלה היא, כמה אדם מוכן לתת? יש סקאלה כזו, שאתה שם את עצמך היכן שאתה רוצה. אבל זה לא מספיק שאתה אומר בפה, אלא לפי איך שאתה תרגיש ברגע האמת. לכן, צריך להכין עצמך להרגשה של רגע האמת – על ידי הסליחות.
מה הן הסליחות? הסליחה, זה לא אומר שאני מצטער על מה שעשיתי בעבר, שהלוואי שלא היה קורה, אלא שהיום אני מתייחס לכל החטאים שלי, לכל הפשעים שלי, ככאלה שהיום אני לא רוצה אותם בנפשי.
אמנם יש להן גם תוצאות, שהתוצאות של מה שעשיתי בעבר, הופכות להיות סיבה בתוכי למה שיקרה לי בעתיד. אני אומר לקדוש ברוך הוא: "אני מוותר עליהן כסיבות, קח אותן ממני, אני לא רוצה אותן". זה כמו שאני אומר: "תכבה לי את התאווה לדברים הלא רצויים". אבל אני גם צריך להוכיח את זה גם במעשים כמובן. אני לא יכול לומר את זה בפה ללא אמירה בלב.
אז מה אני מבקש מהקדוש ברוך הוא? אני מבקש ממנו שיעשה בשבילי את העבודה? הוא אומר לי – "אתה לא רוצה – אל תעשה את המעשים. מה אתה רוצה ממני? את האור?"
אני אומר לקדוש ברוך הוא: "כן, אני רוצה את האור, אבל את האור על הכלי". לכל דבר יש אור, גם לכלים יש את אור, וכן יש את האור שבא בתוך הכלים.
מה שאני מבקש מהבורא – "תן לי ההרגש האמיתי, שאני מוותר על הרצונות הכוזבים שלי, שאני בא בהכנעה גמורה לפני רצון ה'."
כל הסליחות בנויות על הבסיס של ההכנעה שלי כלפי הבורא, ואני מבקש ממנו לקבל את זה ממני, שייתן לי את הכוח לפעול את זה.
אם יהיה לי כוח לפעול את ההכנעה, אני רק אומר לבורא שאני בעצם רוצה את הדבר. זו הגישה שלי לבורא יתברך, כי אני יודע ששום דבר לא יקרה בלי הבורא, אבל אני רק צריך להראות כוונה, שאני רוצה בזה.
לכן, ההכנה שלי בחודש אלול, שאני אהיה לדודי. אני יודע שהתוצאה העתידית שלי היא "ודודי לי", שאני יודע שהוא ייתן לי את האור. אבל התפקיד שלי הוא "אני לדודי".
מה מיוחד בחודש אלול יותר מכל השנה?
האם כל השנה לא מתקיים "אני לדודי ודודי לי"? כל השנה מתקיים, אבל בחודש אלול זו הכנה לקראת המציאות הזו, שאני יכול לפעול את מטרת הבריאה של "אני לדודי ודודי לי", שהיא מטרת הבריאה.
אנחנו מתקרבים לחודש תשרי, בו אנחנו צריכים להתחיל לבנות את הרצון שלנו. אנחנו נמצאים גם בסוף השנה, וגם מכינים את עצמנו, בסוף השנה, לתחילת השנה הבאה.
ההכנה אומרת, שיש לך אפשרות להתחיל התחלה חדשה, לעזוב את כל מה שהיה בעבר, את הדברים הלא טובים, ולהניחם בצד. לקחת את הדברים הטובים, ולעשות מהם סינון וחשבון נפש אמיתי עם עצמך – מה אמת ומה לא אמת. מה שאמת, אתה רוצה לקחת ולבנות את הנפש. אתה כמו בונה, מכין חומרים לבנות בנין.
בראש השנה אתה מגיע, ויושב לישיבה מיוחדת, איזה בניין אתה בונה? לפי החומרים שיהיו לך, לפי זה אתה הולך לבנות את הבניין. עכשיו אנחנו מכינים את החומרים לבניין.
החומר העיקרי שלנו לבניין הוא כניעה גמורה לפני ה' יתברך.
ראש השנה הוא ראש הרצון.
עשרת ימי תשובה – הגדלת הרצון.
יום הכיפורים – קבלת האור על הרצון, תוך ויתור עליו ובניית הפנימיות.
מיום הכיפורים עד סוכות וסוכות בכלל – בניית האמונה.
שמיני חג עצרת – הזיווג השלם של אותו רצון, של קו שמאל שבנינו, של הרצון, עם הבורא יתברך.
לאחר מכן נלך לפסח, ונבנה את הימין על ויתור הרצון.
לכן זה הזמן לעשות תשובה אמיתית, אבל לא תשובה שכבר צריך לשוב אל ה', זה עוד לא כמו עשרת ימי תשובה.
עכשיו זה הזמן שבו אני מאבד את השלילה, מוכן לאבד את השלילה. הרבה פעמים אנחנו מאבדים את השלילה – על ידי כך שאנחנו עושים טוב ומחפשים לעשות את הטוב.
סיכום:
עיקר תפקידנו לוותר על האני הכוזב שלי בזמן הזה של חודש אלול. אם את זה נעשה, אז ודאי נכין את עצמנו, ואז תוכל להיבנות ירושלים, דהיינו הרצון, דהיינו מלכות, במהרה בימינו אמן ואמן.
שבת שלום לכולכם!
|
|
