וּלְיוֹסֵף יֻלַּד – בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב
בזמן ירידה רוחנית, אין לתת לשמאל לשלוט על הימין כעצת היצר.
על האדם לבדוק תמיד: מהי הסיבה שבגינה הוא פועל. בא אדם ללמוד תורה – מהי הסיבה? מהו השורש שהוא החשוב, האם אלמד כדי לזכות ביחד בכבוד בכדי שלי יהיה טוב, או כפי שראוי הוא שהכל בטל כלפיו יתברך בלי שום רצון לפרטיות. לכן יקפיד האדם בזמן מצב נפשי ירוד בו פועלים נגד הכלל – לא לקבל החלטות. זהו בדיוק הזמן המסוכן להוליד בנים, דהיינו הבנות שכליות, להגיע למסקנות, לנסות להבין, לחפש את התענוג בזמן קטנות המוחין ובכך לבגוד באמונה ובכלל. חשיבה וחקירה על הדרך בזמן הירידה, תביא בהכרח לטעות, שזה הזמן בו צד השמאל הוא הגורם המכריע. ובמקום להבחין שהוא בדרך לבגוד בהשם, מרגיש בטעות שפועל הוא נכון.
הצדיק הוא זה שמצדיק מעל טעם ודעת את השם דווקא בשנות הרעב, במצב הירידה, וכאן הוא לא מוליד הבנות ומסקנות חדשות, אלא נשמר עד שיגיע לגדלות מוחין, לרשות היחיד.
השורש והסיבה להיות קדושים כפי שמצווה התורה, אינם כי כיף או נחמד, אלא לדבקות דרושה השוואת צורה, רצון להקדיש את עצמי לכלל, להשפיע כפי צורת הבורא. לכן על האדם להבדיל עצמו מהשמאל, מאל אחר. קינאה בצורה היא טובה, כמו קנאת סופרים, אך קנאה בחומר פסולה.
בזמן שהרעב שולט, על האדם לסתום את מעיין ברית הקודש בכדי לא לתת לשמאל להתחזק כדי שלא תרבה הטומאה בעולם. כלומר על האדם לפעול מעל טעם ודעת ולהשליט הצורה (בעל מנת להשפיע) על החומר. הקושי נובע שדעת הגוף שולטת במורגש יותר מדעת הראש. החומר (עשיו) שולט בתחילה, אך התיקון והתכלית, להגיע לשליטת יעקב, קו אמצע.
רבי שמעון אמר: סוד זה הוא סוד עליון. בשנת הרעב, שהוא הארת השמאל, כיון שהיא שולטת, צריך האדם לסתום מַעינו (ללכת למעלה מהדעת), שלא להוליד משום ב' טעמים: א. כי אם לא יסתום מַעינו, גורם להמשיך רוח אל הוָלָד מצד שמאל. שכך עלול השמאל להיות לשורש והימין רק לענף.
ב. שנותן מקום לאותו הצד, שיתגדל בעולם צד הטומאה על צד הקדושה, שגורם, שצד השמאל לא יתבטל לימין, ואם הימין יקבל אז ממנו חכמה, יהיה השמאל לשורש והימין לענף. ויתגדל צד הטומאה היונק משמאל על הקדושה שבימין. שליטה נכונה היא של השורש על הענף, שהצורה יורשת את החומר ולא הפוך שְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּה, או חלילה שבריאה חשובה מהבורא, או המדע חשוב מהאמונה.
ועוד, תַּחַת שָׁלוֹשׁ, רָגְזָה אֶרֶץ שגורם במעשה זו למובא בכתוב הזה: תַּחַת-עֶבֶד, כִּי יִמְלוֹךְ וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע-לָחֶם תַּחַת, והשְׂנוּאָה, כִּי תִבָּעֵל וְשִׁפְחָה (הרצון לקבל), כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ, הקליפה תקבל שפע מהקדושה, שהקליפה תירש את השכינה, מטעם, שהשמאל נעשה לשורש והימין לענף.
ומשום זה יוסף הצדיק, שהוא סוד הברית, עלה וסתם מַעְיָנו בשנת הרעב, כדי שלא להתערב כלל עם השמאל, ולא לתת לה מקום לשלוט על הימין. ומי שפותח מַעְיָנו באותו זמן, עליו כתוב: בַּיהוָה בָּגָדוּ, כִּי-בָנִים זָרִים יָלָדוּ (בגדו באמונה). כי אלו הבנים שמוליד בשנות רעב, הם בנים זרים, שממשיך רוח מאותו הצד אל הוָלָד. בַּיהוָה בָּגָדוּ ודאי, טעם שנותן מקום לשמאל שיתגדל על הימין. שבוגד בשם הוי"ה. וע"כ אשרי חלקם של ישראל הקדושים, שלא החליפו מקום קדוש במקום טומאה. גם כשהיו במצרים ביטלו את הגדלות שלהם, כופפו ראשם עד יעבור הדין, עד יעבור זעם.
וע"כ כתוב: וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב. כי מאותו זמן ששלטה שנת הרעב, השמאל בלי ימין, הִסתִים מַעְיָנו והעלה מְקורו, שלא לתת בנים לצד הטומאה, ולא להחליף מקום קדוש במקום טומאה, להגדיל הטומאה על הקדושה, וצריך האדם לחכות לריבונו, שיבוא וישלוט בעולם שכתוב: וְחִכִּיתִי לַיהוָה, הַמַּסְתִּיר פָּנָיו, מִבֵּית יַעֲקֹב; וְקִוֵּיתִי-לוֹ.
אשריהם הצדיקים, שיודעים דרכיו של הקב"ה, ושומרים מצות התורה ללכת בהם, שכתוב: כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם. וכתוב: וְאַתֶּם, הַדְּבֵקִים, בַּיהוָה, אֱלֹהֵיכֶם–חַיִּים כֻּלְּכֶם, הַיּוֹם. כתוב דרכי לשון רבים לומר ימין ושמאל, צורה שם הויה, וחומר שם אלוקים. הצדיקים דבקים בצורה שעל מנת להשפיע, שהרי בלי הליכה למעלה מהדעת לא ניתן לרכוש אמונה.
ומשום זה הזהיר הקב"ה לישראל להתקדש שכתוב: וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי. אני זהו הקב"ה, מלכות שמים הקדושה, הנוקבא. מלכות האחרת של עובדי עבודות כוכבים ומזלות נקראת אחֵר, שכתוב: כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה, לְאֵל אַחֵר כִּי יְהוָה קַנָּא שְׁמוֹ.
אני (שם הויה, מלכות דקדושה), היא ממשלת עולם הזה ועולם הבא, והכול תלוי בה, כי הכל תלוי בנוקבא. ומי שמתדבק באני הזו, בהנוקבא, יש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא. הכל תלוי בנוקבא, באהבה, ביחד, בצורה. לעיתים אנשים מחליפים אהבה בתאווה. אהבה היא בצורה, מחוץ לחומר של עצמי, ותאווה היא בחומר העצמי, ולכן היא תלויה בדבר. לכן צריך גם את הרצון לקבל, אך את עיקר המשקל יש לתת לנשמה ולא לגוף, להשפעה ולא לרצון לקבל. את החיבור יש לחפש בערכי אידיאה גבוהה.
ומי שמתדבק באחר הזה (שמושך עליו את הקו שמאל לפרטיות), בהנוקבא של עכו"ם, נאבד מעולם האמת, ואין לו חלק לעולם הבא, ויש לו חלק בטומאה בעולם הזה, כי אותה מלכות האחרת של עכו"ם, כמה חיילות ובעלי דין ממונים בה, לשלוט בעולם הזה.
ומשום זה אלישע (בן אבויה) אחֵר, שירד ונתדבק באותה מדרגה (בתאוות נשים), במלכות דעכו"ם, הנקראת אחֵר, נגרש מעולם הבא, ולא ניתן לו רשות לחזור בתשובה, ונִטרד מעולם האמת, וע"כ נקרא אחֵר.
וע"כ צריך האדם להפריד את עצמו מכל הצדדים, שלא להיטמא באותו הצד, כדי לזכות בעולם הזה ובעולם הבא. וע"כ הנוקבא הקדושה ברכה, והנוקבא דעכו"ם קללה. זוכה בשינוי הצורה והופך למקבל בעל מנת להשפיע.
וע"כ בזמן של שנת הרעב, בזמן שליטת הנוקבא דעכו"ם, אין לאדם להראות עצמו בשוּק (רשות הרבים, מקום ריבוי הדעות), ולא לפתוח מַעַינו להוליד, לתת בנים לאל אחר. הבנות שכליות יש לרכוש מרשות היחיד, מרשות יחידו של עולם.
