בס"ד
שלום ידידים יקרים,
ראשית כל- ברכת "שנה טובה" מהרב אדם סיני שליט"א לידידי "הסולם":
שנה טובה ומבורכת לכולכם
ברכת ה' תהיה עליכם, תפיקו בעזרת הבורא יתברך ויתעלה את הפוטנציאל היהודי הטמון בכם. ישפיע עליכם הבורא יתברך ברכה עד בלי די, חדווה אהבה ואחדות ישרו ביניכם וכל אשר תעשו תצליחו בע"ה לטובה.
ראש השנה הינו הנקודה השורשית להתפתחות הרצון. מי ייתן ויומתק רצונכם שהוא מידת הדין בעודו בשורשו, במידת ההשפעה השלמה, לכל אהוביכם ואף למי שהיו עד כה שונאיכם, ובע"ה אהבת ה' תשרור בכל עם ישראל.
בחרו להיות משפיעים את פרטיותכם למען הכלל, כי רק בכלל שורה הברכה ולא בפרט, אזי אור ה' ישגבכם, נועם ידידות וחדווה ימלאו את ליבכם ואור שפעת התורה תזרח בכל אשר לכם.
צאו מצרות השופר לרוחב הנשמה, קראו בקול גדול אל ה' אלוקיכם, קראו והוא יענה, ועוז וגבורה ימלא את לבכם לעבודת אמת ואהבת הזולת.
תכתבו ותחתמו בעזרת ה' לברכה חיים ושלום.
באהבת אמת
ובברכת שנה טובה ומתוקה כתפוח בדבש
הרב אדם סיני
מהנעשה בבית מדרשנו:
אנו שמחים להזמינכם לנסיעה לציון של הרב"ש זצ"ל, בנו של "בעל הסולם" זצוק"ל. הנסיעה באוטובוס, ביום חמישי, בתשע בערב.
נצא מבית מדרשנו לירושלים, להר המנוחות, שם נתפלל על הציון ונשמע דברי תורה מפי הרב אדם סיני שליט"א שהיה תלמידו של הרב"ש. יוגש כיבוד קל.
יש להזמין מקומות מראש באוטובוס.
לפרטים- קרן – 0503141111 | 0503143403
נשמח מאד לפגשכם.
זהירות מהדבש הרוחני – על מה לכוון?
מתוך ספרו החדש של הרב אדם סיני שליט"א שיצא בע"ה בקרוב "מועדי ישראל האדם ומה שביניהם".
"שתהיה לך שנה מתוקה כדבש", – בא לברך ונמצא מקלל.
דבש הוא אישה – מרה ממוות או מרכז הטוב?
מדוע נשרש בעולם שהדבש הוא הממתיק את ראש השנה, עד שבטעות מברכים את חברנו "שתהיה לך שנה מתוקה כדבש"
חבריי היקרים, אומר האר"י הקדוש, אשה (306) עולה בחשבון דבש (306).
אומר שלמה המלך "מוצא אני מר ממוות את האשה". אשה היא מרה ממוות, כאשר היא מבטאת את הדין. דבש הוא בחינת מלכות אומר האר"י הקדוש (ליקוטי תורה עמוד רמ"ט).
למה הדבש הוא מתוק?
למה יש רדיפה אחר האישה?
למה לאחר השגתו של מתוק זה, מרגישים ריקנות עד כדי "מר ממוות"?
מהי אותה אהבת נשים, שלאחר מכן מייצרת כאוס בלתי נסבל, עד כדי ייאוש מהחיים עצמם?
תשובה – זהו הדבש בבחינת "כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהוָה." (ויקרא ב' י"א)
הדבש הוא האני של האדם, הוא לבו, שיכול להיות אני כוזב, אבל ניתן להמתיק אני כוזב זה ולמצוא לב אוהב, אמיתי, בבחינת "מצא אשה מצא טוב", שגם זאת אומר שלמה המלך.
מתי הדבש יהיה אני אמיתי ומתי יהיה אני כוזב? מתי האישה מרה ממוות ומתי היא הטוב האמיתי?
דבש של ראש השנה
הדבש מייצג את ראש השנה, היות שבראש השנה ישנו גילוי הרצון, גילוי האני של האדם. גילוי זה הוא מסוכן וחייב להמתיקו בשורשו.
מה השורש של הדין? מהיכן בא הרצון שהוא האני של האדם? מהו יום ההולדת של האדם והעולם שחל בראש השנה? מה דורש מאתנו זמן קוסמי זה?
מהיכן בא הדבש? מהדבורה או מהצוף?
הרי "כל הבא מהטמא טמא הוא". אם הדבש בא מהדבורה הטמאה לאכילה, הרי גם הדבש טמא הוא.
מהיכן בא האני של האדם מהחיצוניות או מהאמונה? מהצוף שבא ממדרגת הרוח או מהדבורה?
התפיסה המיידית היא, שהאני בא מהדבורה. ממה שנראה לעין. התפיסה הראשונית היא שהדבש שהיא האישה באה מהחיצוניות היפה, מהגופניות, אולם האמת היא "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי: אִשָּׁה יִרְאַת-ה', הִיא תִתְהַלָּל".
אזי למה אנו רודפים אחר היופי החיצוני? כי שם הוא מופיע, הדבש נראה שבא מהדבורה, האני הכוזב מבקש מאתנו לבנות את חיינו מהשאיפות החיצוניות שלנו, שם אנו מוצאים את המתיקות, כאלו היא באה מהדבורה.
אם האני בא מהדבורה, מר הוא ממוות. אנו חייבים להמתיקו בצוף, לדעת שהוא בא מהקב"ה, מקול השופר.
כיצד ממתיקים את מרירות הדבש?
"כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי" (שיר השירים ב' ג').
התפוח, אומר הזוהר הקדוש, מייצג את ג' האבות, אברהם יצחק ויעקב. אלו הן ג' האמונות של היהודי, המדבקות את האני של האדם, את המלכות, את הדבש, את האישה, בקב"ה – בדודה.
רק בעזרת התפוח, הפרי שהוא האני, יהיה מתוק, אחרת, יהיה מר.
ללא קשר האני של האדם ליחד, שנבנה על אמונה, שאותה מייצג התפוח, אזי האני פועל לסיפוק עצמי בלבד. את הזוגיות רואים בטעות כמו דבש, רק לצורך סיפוקים אישיים שמחליפים זה עם זה. דרך זו מביאה לריקנות. בתחילה הסיפוק האישי מתוק, לאחר מכן מר.
ברדיפה אחר הסיפוק האישי, הקשר לא נבנה על אמון, על משהו יותר עמוק, על הנשמה, מעבר לחיצוניות, אלא רק על הגוף.
ראש השנה מייצג את הצורך להמתיק את הדבש ע"י האמונה. המתיקות באה מהקשר, קשר לא יכול להתבצע ללא אמונה.
אם המתיקות באה ללא אמון הדדי, ללא קשר, ללא תפוח, אזי הדבש, האני, האשה, הלב, אינם אמיתיים.
בקשת דבש, רצית להיות מברך, ונמצאת מקלל.
הזהר הקדוש נותן לנו סימן. בתפוח ג' צבעים לבן אדום וירוק. לבן כנגד אברהם, אדום כנגד יצחק, ירוק כנגד יעקב. חסדים מכוסים הממתקים את מה שעומד להתגלות בדבש, הם בחינת לאה – עולם הנסתר הממתק את רחל – העולם הגלוי. הנשמה ממתקת את הגוף.
חייב את הגוף שהוא האישה, הלב, האני, אך רק דרך הקשר הנשמתי.
לשמחתי הרבה נשים היום לוחצות על קשר יותר רגשי יותר עמוק יותר רומנטי, ולא רק על קשר גופני, כפי שהכוחניות הגברית לא פעם מבקשת. יש להמתיק את הגבורות.
התפוח ממתק את הדבש, הוא נותן לו את ההמתקה הראויה מתוך קשר של אמון בינינו לבין הבורא. ללא התפוח, הדבש הוא בגידה. הוא מר ממות. הוא התרחקות מהאהבה ויוצר כאוס אישי, זוגי ולאומי.
וכדי שלא נבוא לברך ויצא שקללנו בשגגה ח"ו.
מעתה נברך את חברנו : שתהיה לך שנה מתוקה כתפוח בדבש"
הדבש הוא הזמן הקוסמי, התיקון שלו הוא התפוח.
בראש השנה באכילת התפוח בדבש, אנו מכוונים לתיקון כל הקשרים שלנו ובעיקר עם הבורא יתברך, שיהיו בע"ה אמוניים ולא רק גופניים. לא לסיפוקים אישיים אלא לקשר אמיתי , אמוני, חם ואוהב.
פרשת ניצבים בספר "התורה האדם ומה שביניהם"
משפט השבוע: עמ' 424
היות וההרגשה של האדם לגבי הדברים הרעיוניים משתנה תדיר, מחויב הוא לפעול על ידי ברית, על ידי החלטה מראש על נקודת ההשתייכות האידֵאית שלו.
ציטוט השבוע: עמ' 425
האם הברית כובלת או משחררת?
הרעיון של ברית, הגורם התחייבות לאדם, קשה מבחינה רגשית. האדם אינו רוצה להיות מחויב. ישנה הרגשה, שההתחייבות מגבילה את יכולת האדם להיות משוחרר, להיות הוא. האמת היא שונה לחלוטין. אדם שאינו נתון לבריתות, נתון הוא לרגש המשתנה, הבנוי מההשתנות הסביבתית שלו. הרגש פועל על נקודת זמן פרטית, והיות והאידֵאה המחברת, היא לא במקום מורגש זה, על כן אין לסמוך על הרגש כנקודת חיבור, אלא על הברית המחייבת. שאם לא כן, ברית הבנויה רק על הרגש רגעי, עתידה הודאִי הוא, פרוד ולא חיבור.
אמנם ישנם דברים, שטוב שנשאירם פתוחים להחלטות משתנות ומזדמנות, אך בדברים החשובים בחיים, ראוי שניצור בריתות, נקודות התחייבות גם פרטיות וגם ציבוריות.
מדוע ראש השנה יומיים (נערך מתוך שיעור של הרב אדם סיני שליט"א)
ראש השנה, יום הדין הגדול והנורא, ממשמש ובא. נשאלת השאלה:
מדוע חוגגים את ראש השנה יומיים?
מה מיוחד בראש השנה מבשאר החגים בהם לא ראינו שחוגגים יומיים?
מלמד אותנו האר"י הקדוש בשער הכוונות, בדרוש על ראש השנה: יום א' של ר"ה הוא בחינת שורש הכלים (צד הרצון, ההשתוקקות).
יום ב' של ר"ה הוא בחינת שורש של התלבשות אורות בכלים (רגשות).
החלוקה לשניים אבל היא תצטרך להתחבר אחר כך.
השורש לכלים זה שורש שנותן לי את בחינת הרצון. השורש של התלבשות אורות בכלים זה השורש של קיום המוחין, האור, בתוך אותו רצון. שני השורשים הללו הם היחידים שיש במציאות והכל מסתעף מהם.
לכן, אנחנו מתחילים את השנה עם שני שורשים.
אם היינו עושים רק את השורש הראשון, רק שורש הכלים, אז זה מבטא רק את מה שהבורא נותן לנברא, את הרצון. היות ואנחנו צריכים לעשות עבודה כדי לקבל את האור, אז היום השני מתואר דווקא כיום יותר גדול מהיום הראשון, אבל צריך לדעת שהיום השני מסתמך על היום הראשון.
היום השני יוצר שורש של התלבשות האור בכלי אחרי שעשיתי תיקון של שורש הכלים.
חייבים את ב' השורשים כדי להגיע לתכליתנו, לאהבת ה'!
לא אפשרי שיהיה לי רק שורש לכלים, רק "שאני רוצה". אני צריך גם את שורש הזכר שבי ולא רק את שורש הנקבה. שורש הזכר שלי אומר: "אני רוצה להשפיע נחת רוח לבורא". שורש הנקבה הוא בחינת ההשתוקקות שלנו שהוא נצרך אבל צריך להיות כפוף לשורש הזכר.
גם בעולמות העליונים ביציאת הפרצופים אנו רואים שיצאו פרצוף גלגלתא ולאחריו יצא פרצוף ע"ב. גלגלתא הוא בחינת שורש לכלים ואילו פרצוף ע"ב הוא בחינת שורש של התלבשות אורות בכלים.
את אותה הבחנה אפשר לראות גם ביחס בין עיגולים לקו, בין עולם השבירה לעולם התיקון, שהוא עולם הזכר, זכר ונקבה, אדם וחווה, ישראל ואומות העולם וכד'.
יוצא מכאן שאנחנו חייבים את ב' השורשים כדי להגיע לתיקון השלם.
מדוע המציאות מתחלקת לב' שורשים, לשני ימים של ראש השנה, והרי מלמדת אותנו
הגמרא במסכת פסחים דף ק"י: "והתניא: לא יאכל אדם תרי (שניים), ולא ישתה תרי, ולא יקנח תרי, ולא יעשה צרכיו תרי". מכאן משמע שהמספר שניים דווקא מציין דבר רע, מציין שניות, פירוד, מחלוקת?
עוד למדנו בזוהר בראשית שהיום השני של בריאת העולם מציין גבורה, חלוקה, דין. מדוע להתחיל את השנה בעניין של שניות וחלוקה?
התשובה היא, ששני השורשים לא עומדים בפני עצמם, הם שורש לתהליך שלם של כל עשרת ימי תשובה. יום הכיפורים היה צריך להיות היום השלישי של שני הימים האלה. זאת אומרת שני הימים של ראש השנה, אינם עומדים בפני עצמם.
ראש השנה לא עומד בפני עצמו במציאות. הוא עומד כחלק מסדרת חגים שמתחילים מראש השנה עד שמיני חג עצרת, שזה תיקון כל קו השמאל. אנחנו נותנים לתיקון הזה שני שורשים: שורש לכלים ושורש להתלבשות אורות בכלים.
השאלה ששואל התלמיד לגבי העובדה ששניות זה דבר לא טוב, שניים זה דבר לא טוב, זה מספר רע שניים, היא שאלה נכונה. לכן כתוב שהכתוב השלישי יכריע ביניהם. עוד אפשר לומר שר"ה הוא בחינת דין, וזה מראה דווקא את חוסר השלמות של ראש השנה. בהמשך אנחנו מייצרים את השלמות הזאת על ידי יום הכיפורים שהוא רק אחוריים של השלמות. השלמות האמתית תהיה לנו ביום שמיני חג עצרת.
שבת שלום!
שנה טובה ומתוקה וכתיבה וחתימה טובה!
