מפטיר יונה – יונה מלשון הונאה

בכל שנה אנו קוראים ביום הכיפורים את מפטיר "יונה".
אני מניח שכולם מכירים את הסיפור הפשוט, אך כפי שאומר רשב"י, התורה (במקרה זה הנביא), לא באה לספר לנו סיפורי מעשיות, אלא שטמונים סודות פנימיים בסיפורים, אותם יש לדלות.
הבאתי טעימה מהפירוש של ספר יונה מספרי, שיצא בע"ה בקרוב:
ההתחלה שאינה מובאת כאן מספרת על יונה שנשלח מאת ה' לנבא על נינוה והוא מבקש לברוח משליחות זו.

"וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ, וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי, יְהוָה".
יורד האדם למקום היופי החיצוני ומוצא אנייה, שהיא האני השקרי שבתוכו. רואה הוא שהיא נוסעת תרשישה, שהוא חוץ לרצון דקדושה, מקום השקר המנסה להרעיל את המלך.

"ויתן שכרה" – מוכן האדם לשלם במזומן ליצה"ר עוד לפני קבלת התמורה. מתחבר הוא עם חבורה רעה, והוא שכתוב "עמהם". מוכן האדם לשלם בשביל להמשיך להיות קטן. מרגיש הוא בנוחות במצב הקטנות הזה, כדי לא לקחת על עצמו עבודה.

על הקדושה כתוב "יגעת ומצאת", והנה כאן אין אנו רואים את היגיעה שהיה צריך יונה לעשות כדי למצוא, אלא מיד "וימצא אניה". כיצד חשב יונה, נקודת ההונאה שבאדם, שניתן למצוא ללא יגיעה, והרי כתוב "מצאת ולא יגעת, אל תאמן"? כך האדם, כאשר נמצא בירידה, מיד מוצא ומתחבר לאני הכוזב, המבקש לברוח מה'.

"וַיהוָה, הֵטִיל רוּחַ-גְּדוֹלָה אֶל-הַיָּם, וַיְהִי סַעַר-גָּדוֹל, בַּיָּם; וְהָאֳנִיָּה, חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר".
רוח סערה היא אחת מג' הקליפות הטמאות – רוח סערה, ענן גדול ואש מתלקחת. סערת הנפש של האדם החי את השקר, מבקשת לשבור את האני הכוזב של האדם. יש לדעת שה' יתברך הוא זה שגורם לסערות הנפש הללו דרך הקליפות המזינות את האדם. כאשר האדם בורח, המלחמה בין הרצוי למצוי מטלטלת את נפשו מכיוון שיודע הוא בתוך תוכו את האמת, ובכוח רב מנסה להתעלם ממנה. בעקבות כך נכנס האדם למשברים שונים, ובעיקר לנקודת הייאוש, בה מבקש הוא לברוח אפילו מהתוצאות של סערת הנפש הגדולה שבו. נקודת הייאוש זורקת את האדם לחוסר מעש וויתור גמור על המלחמה כדי לשפר את מצבו, דהיינו לחזור לקדושה.

"וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים, וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל-אֱלֹהָיו, וַיָּטִלוּ אֶת-הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה אֶל-הַיָּם, לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם; וְיוֹנָה, יָרַד אֶל-יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה, וַיִּשְׁכַּב, וַיֵּרָדַם".
המלחים הם הרצונות הנוספים הנמצאים באדם, שהם ספיחים אל האני המרכזי שחי האדם במצב בריחה זה. כל רצונותיו צועקים ומבקשים למצוא פתרונות. רואים הם את האדם זז הרבה, מנסה לעשות פעולות רבות, אך את הדבר המרכזי מסתיר הוא ואינו רוצה לעשותו.

מסתובב האדם סביב עצמו בכל מיני תחבולות, וכאשר מראים לו את נקודת האמת, מנסה הוא לברוח ממנה.

בהכרח רואה האדם, שכל מה שהוא עושה אינו מועיל, זאת היות ומטפל הוא בסימפטומים החיצוניים ולא בשורש הבעיה. שורש הבעיה היא שהאדם רוצה להיות פרט בעולם ולעשות מה שמתחשק לו, מבלי להבין שצריך הוא לנקות את רצונותיו, דהיינו להשתמש בהם לקשר עם הבורא ועם חבריו, ולא כדי לספק את רצונותיו האישיים. במצב זה, מחפש האדם עוד ועוד סיפוקים חיצוניים, זמניים, קטנים, בהם מבקש הוא להפיח רוח של תענוג בקרבו. אך האני האמיתי אינו מסופק, והאדם חש ריקנות.

נוטל האדם את הכלים אשר באנייה, דהיינו רצונות וסיפוקים זמניים, ומשליכם אל הים. הים הוא בחינת המלכות, דהיינו רצון האדם. הוא חושב בכך להקל על עצמו, מבקש הוא להסיר מעצמו התחייבויות כאלו או אחרות. אולם אין זה הפתרון האמיתי שצריך להיות לאדם. ההונאה נותנת תשובה המכריחה אותו לרדת אל ירכתי הספינה, דהיינו לדיכאון עמוק. מתכנס הוא בתוכו פנימה עם קושי גדול לייצר קשר עם הסביבה החיצונית.

יורד האדם כמו למצב של עיבור, והוא שכתוב "וישכב", ואז נרו-דם, דהיינו הנר, שהוא בחינת הנשמה שבאדם, החלק הרוחני שבו, נכנס למצב של דממה. מבקש הוא, כמו במכת דם, להביא עצמו למצב דומם ללא תנועה, בירכתי נפשו כאילו העולם יכול להכילו במצב זה ללא צורך בעבודתו. בריחה זו של האדם אל תוך עצמו, לא יכולה להמשך זמן רב, ולבטח שהסערה מתגברת, והאני המבקש להתנפץ כי לא יכול לשאת את עצמו, אינו מאפשר לאדם להישאר במצב זה.

"וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל, וַיֹּאמֶר לוֹ מַה-לְּךָ נִרְדָּם; קוּם, קְרָא אֶל-אֱלֹהֶיךָ–אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ, וְלֹא נֹאבֵד".

רב החובל, שהוא בחינת שכל האדם שצריך להנהיג את האדם בתוך חייו, בתוך האני שאינו ברור, מחפש היכן הבעיה. הולך הוא לכל מיני מרפאים, מחפש בכל מיני מקומות, לוקח כל מיני קמיעות ומיני לחשים, שם מלח בחלון ושום בנעליים, אבל לבעיה האמיתית אינו מגיע. כאשר מתקרב הוא אל אותו אני, השוכב בירכתי הספינה בדיכאונו הגדול, מבקש השכל מאותה נקודת רצון שתקום ותקרא לאלוקיה. אם הדיכאון הוא טוב, שיקרא לאלוהי הדיכאון. אם ההתעלמות מהמציאות טובה היא, "קום קרא אל אלוקיך, אולי יתעשת האלוקים לנו", דהיינו לכל רצונות האדם, "ולא נאבד את חיותנו".

אי אפשר יותר להאשים את הסביבה או להתעלם מהצורך לפתרון.
רב החובל הוא בחינת השכל, היות וצריך הוא לשלוט בגוף, או במקרה הטוב לקשור אותו לשכל הישר או לחבול בו כדי להכריחו לעשות את העבודה הנצרכת כדי ללכת בדרך האמת.

שואל רב החובל את האני, "מה ירוויח האני שלך מלהסתתר? כל החבלים איתם קשרתי את ההיגיון הרציף בחיינו מבקשים להיקרע. איני יכול יותר לשלוט בספינה באופן הזה, חייב למצוא פתרון.

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת, וְנֵדְעָה, בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ; וַיַּפִּלוּ, גּוֹרָלוֹת, וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל, עַל-יוֹנָה".

כל רצונות האדם מבקשים למצוא פתרון, ומתחילים לדבר בינם לבין עצמם, כאשר המחשבות הרבות מבלבלות את האדם: "אולי נלך לסרט? אולי נשחק כדורגל? אולי נפתור עוד תשבצים? אולי נקנה עוד שמלה? אולי נשנה את הכיפה? אולי ניסע לאומן או לכותל? מה נעשה?"

רואה האדם, שבשכלו הוא, אינו יכול להמציא פתרון. על כן מבין הוא שצריך לקבל אמונה, ועל כן צריך הוא להפיל גורלות, שהרי בשכל הישר אינו רואה פתרון. כל מה שעושה וכל מה שעולה בדעתו אינו עוזר. כמו ילד קטן המקבל מכה, ושואלים אותו "מה יעזור"? הילד מתוך ייאושו אומר, "שום דבר לא יעזור".
אך במה להאמין? כאשר חוקרים למעלה מהדעת, דהיינו חוקרים באמונה, רואים שהשקר, דהיינו חוסר האמת, הוא בעייתו העיקרית של האדם. חוסר יכולתו להישיר מבטו אל האמת ולהלך בה. מבקש האדם להונות את עצמו ולרדוף אחרי הזמניות. מבקש הוא להסתתר, אבל אין מקום אליו לא מגיעה האמת.

"וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל, עַל-יוֹנָה", שהוא בחינת ההונאה. הגורל נפל על השקר, על אנוכיות האדם והבריחה לאני השקרי. הבעיה של האדם אינה שעשה מעשה כזה או אחר. לא שופטים את האדם על המעשה, אלא על הנפש – האם שקרית היא או אמיתית?

אותה נפש, דהיינו אותו אני של האדם, שגדלו רצונותיו מראש השנה ועד יום הכיפורים, וזה קורה גם בכל לילה, דהיינו כל חצות לילה הוא בחינת ראש השנה – מקבלים רצון גדול אך לא מוכנים לעבוד איתו, מבקשים להישאר קטנים, מבקשים לברוח מהאמת במיני תירוצים שונים.

תהליך התשובה מחייב את בחינת הדיכאון והייאוש, את הסלידה מהעצמי הכוזב. אדם שאינו מתייאש מעצמו, מכל מה שחשב שיכול להובילו לסיפוקו האישי, לא יוכל להגיע לדרך אמת. חייב אדם לשנוא את עצמו, לשנוא את האני הכוזב שבו, כך שיאמר בעיוות פנים המקרין סלידה כפי חסידי קוצק: "ואהבת לרעך – כמוך"?! וכאשר יאמר "כמוך", יקבל סלידה עצמית גדולה מהמקום בו נמצא.

כל עוד שלא התייאש האדם מלמצוא את אושרו בקריירה האישית, בכסף, ביופי, ברחבות המגורים, בדשא הירוק, בכבוד החיצוני – לא יוכל הוא להגיע לדרך אמת. אין ייאוש בעולם כלל מהבורא יתברך, אבל חייב שהאדם יגיע לייאוש מעצמו, כדי להתחיל בתשובה אמיתית.

"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו–הַגִּידָה-נָּא לָנוּ, בַּאֲשֶׁר לְמִי-הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ: מַה-מְּלַאכְתְּךָ, וּמֵאַיִן תָּבוֹא–מָה אַרְצֶךָ, וְאֵי-מִזֶּה עַם אָתָּה".

כאן מתחילה החקירה על דרך האמת. מבקשים הם מהאמת להגיד להם, ולא רק לומר, שהגדה היא דיבור קשה, מלשון "גידים". מבקשים הם עבודה, ולא מפחדים לקבלה. שואלים:

"בַּאֲשֶׁר לְמִי-הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ"? דהיינו, "מיהו הנהנה מהרעה הזו שחשים אנו? למי עובדים?" ואין רע אלא זה שמצייר לנו את האמת כדבר רע וגורם לסערת הנפש הנוראית הזו. אם נרצה להמחיש זאת, שואל האדם את עצמו למשל, "מיהו הנהנה מהכעס שלי, מהעצלות שלי, מהרדיפה שלי אחר כבוד? והרי רואה אני שכאשר מתבונן אני על עצמי, מידות אלו כפי שנוהגות אצלי, אינן עושות לי טוב. אם כך, מיהו זה המכריח אותי לפעול אותן ונהנה מהן, כי ודאי הוא שזה לא האני האמיתי".

"מַה-מְּלַאכְתְּךָ"? מלאכה היא הפעולה שנעשית ע"י המלאך. המלאך הוא הכוח המופשט שניתן מהעליון לתחתון. שואלים הם, "במה משומשים כוחותיך", דהיינו מלאכיך, שקיבלת מהעליון? כיצד אתה מיישם את כישרונותיך בעולם, שהרי רואים אנו שיושב אתה בירכתי עולם הזה, והרי הנך אדם שיש לו בחירה, יכול לאהוב וראוי להיות דבוק בבוראו, ואילו אתה יושב כך וכוחותיך מבוזבזים?
מבקשת חקירה זו לדעת, כיצד מנצלים את הפוטנציאל הטמון בנו? שהרי לא די בכך שיש פוטנציאל.

"וּמֵאַיִן תָּבוֹא"? מאיזו נקודת שאיפה אתה מתחיל את עבודתך? מה מניע אותך? לפי נקודת השאיפה, אולי נוכל לברר את המקום אליו אתה צריך להגיע, שהרי צריכים לחקור "מאין באת ולאן אתה הולך". כי אם כל ביאתך היא מטיפה סרוחה, אז ודאי שתלך לרימה ותולעה. אך אם נפש יהודי בך, אזי לאהבה נצחית אתה הולך. לכן ראוי שתדע, האם באת מקוף, באת מהעפר, או שיש בך נשמה, שהיא חלק אלוקה ממעל?

"מָה אַרְצֶךָ"? כפי שמפרש הזוהר הקדוש, ארץ היא בחינת רצון. דהיינו, מהו הרצון שלך – רצון להשפיע או רצון לקבל? מה בונה את הרצון שלך? שואל האדם את עצמו, "מה אני בעצם רוצה בחיי? מי אני? מהם המאוויים שלי בחיים?"
הרצון, בשונה מהנפש, הוא רק בחינת הכלי של ההשתוקקות, ללא האור המתקבל בתוך הרצון. כאשר ישנו גם האור ברצון, אז מדובר על הרגש, ואז נקרא "נפש", וזוהי השאלה הבאה:

"וְאֵי-מִזֶּה עַם אָתָּה"? עם הוא בחינת הנפש, בשונה מארץ, שהיא בחינת הרצון. שואל האדם את עצמו, "מהו הרגש אליו אני כוסף"? הרגש בגוף נקרא תענוג, ובמוח נקרא ידיעה. שואל האדם את עצמו, "לאילו ידיעות מבקש אני להגיע, ועם אילו תענוגות אני מזהה את האני האמיתי שלי"?
חקירה זו של האדם את עצמו חשובה היא מאד, ואם נרצה לסכמה: שואל האדם את עצמו, "מיהו הבורא שאליו עובדים? מהי המלאכה שעליי לעשות? מהי נקודת השאיפה שלי? מיהו האני מצד הרצון? ולאיזו הרגשה צריך אני להגיע?

תשובתו של האדם המובאת בפסוק הבא, אינה שלמה, היות ובתחילת דרך התשובה שלו, אינו יודע האדם את התשובות לכל השאלות.
"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, עִבְרִי אָנֹכִי; וְאֶת-יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲנִי יָרֵא, אֲשֶׁר-עָשָׂה אֶת-הַיָּם, וְאֶת-הַיַּבָּשָׁה".

הרב אדם סיני

המשך יבוא בע"ה………….

להרשמה להזמנה מוקדמת של ספר הרב לחצו על הלינק:
https://hasulam.co.il/kabbalah/18202