מהו כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה בידי שמים?
האם חייב רב כדי להתקדם רוחנית?
מדוע הגאווה מסוכנת לאדם?
האם חייב סביבת חברים כדי להתקדם רוחנית?
האם חשובה ההתבטלות לרב בדרך ה'?
כיצד לבחור רב נכון?
האם תמיד צריך להתבטל צדיק?
יום כיפור\ בין המצרים מסמלים זמנים של התבטלות וטהרה, של ניקיון הגאווה של האדם. על כן נביא קצת עניינים של כבוד רבו, שהם בחינות עבודה המייצגות את יראת הרוממות וניקוי הגאווה.
מובא בתלמוד, על נדב ואביהוא שנענשו בעונש מוות כאשר נכנסו לקודש הקדשים להקטיר קטורת, רק מכיוון שהורו הלכה בפני רבן – משה רבינו.
כמו כן מובא במסכת עירובין על עונשו של תלמיד שהורה בפני רבו:
"ותלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהורה הלכה בפניו. אמר רבי אליעזר לאמא שלום אשתו: תמיה אני אם יוציא זה שנתו. ולא הוציא שנתו. אמרה לו: נביא אתה? אמר לה: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני: כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה."
מסכת עירובין סג ע"א
הכלל כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה הוא כלל הלכתי האומר כי אסור לתלמיד להורות הלכה כאשר רבו נמצא באזור, משום שבכך הוא מראה שהינו שווה לרבו בחכמתו, דבר אשר ודאי מביא את האדם לגאווה נפרדות ושינוי צורה מרבו, ובכך יכול לאבד עולמו בשעה אחת.
נביא מספר הלכות בנושא כבוד רבו, ונסביר אח"כ בפנימיות.
ונלמד מתוך זה את מעלת החשיבות וההתבטלות והעבודה הפנימית מול רב.
משנה תורה רמב"ם
ג לפיכך אמרו, כל החולק על רבו–כחולק על השכינה, שנאמר "בהצותם, על ה'" (במדבר כו,ט). וכל העושה מריבה עם רבו–כעושה עם השכינה, שנאמר "אשר רבו בני ישראל את ה'" (במדבר כ,יג). וכל המתרעם על רבו–כמתרעם על השכינה, שנאמר "לא עלינו תלונותיכם, כי על ה'" (שמות טז,ח). וכל המהרהר אחר רבו–כמהרהר אחר השכינה, שנאמר "וידבר העם, באלוהים ובמשה" (במדבר כא,ה).
ד [ב] איזה הוא חולק על רבו–זה שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו, ורבו קיים, ואף על פי שרבו במדינה אחרת. ואסור לאדם להורות בפני רבו, לעולם; וכל המורה הלכה בפני רבו, חייב מיתה.
ו במה דברים אמורים, בדבר שנקרוא נקרה; אבל לקבוע עצמו להוראה, ולישב ולהורות לכל שואל–אפילו הוא בסוף העולם, ורבו בסוף העולם–אסור לו להורות עד שימות רבו, אלא אם כן נטל רשות מרבו.
ז ולא כל מי שמת רבו, מותר לו לישב ולהורות בתורה, אלא אם כן היה תלמיד שהגיע להוראה. [ד] וכל תלמיד שלא הגיע להוראה, ומורה–הרי זה שוטה רשע וגס רוח; ועליו נאמר "כי רבים חללים, הפילה" (משלי ז,כו). וכן חכם שהגיע להוראה, ואינו מורה–הרי זה מונע תורה, ונותן מכשולות לפני העיוורים; ועליו נאמר "ועצומים, כל הרוגיה" (שם).
ח אלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה כראוי, והם מבקשים להתגדל בפני עמי הארץ ובין אנשי עירם, וקופצים ויושבים בראש לדון ולהורות בישראל–הם המרבים את המחלקות, והם המחריבים את העולם, והמכבים נרה של תורה, והמחבלים כרם ה' צבאות. ועליהם אמר שלמה בחכמתו, "אחזו לנו, שועלים–שועלים קטנים, מחבלים כרמים" (שיר השירים ב,טו).
יח [יג] התלמידים מוסיפין חכמת הרב, ומרחיבין ליבו. אמרו חכמים, הרבה חכמה למדתי מחבריי יתר מרבותיי, ומתלמידיי יתר מכולם; וכשם שעץ קטן מדליק את הגדול, כך תלמיד קטן מחדד את הרב, עד שיוציא ממנו בשאלותיו, חכמה מפוארה.
הסבר: לכאורה אנו רואים הלכה מאוד קיצונית, אסור להורות הלכה בפני רבו או ללמד ולהורות ללא רשות מרבו, אפילו נתנו לכאורה מרחקים גשמיים לעניין, ואפילו עוד חייב מיתה בידי שמים??? מדוע כזה חמור?
אלא מכיוון שכל היסוד של העבודה שלנו היא התבטלות ואמונה למעלה מהדעת, ואת כל האורות מקבלים דרך הצדיק שהוא מייצג את הכלל, אם אדם מורה הלכה בלי רשות מרבו, דהיינו בלי קשר לעליון שלו, אז זה כמו גוף שמנותק מראש כמו נגף -ממילא חייב מיתה בידי שמים… כמו גוף המנותק מראש כמו ענף המנותק מהשורש שהוא דבר מת והדבר פשוט… ודו"ק
בעולמות כל פרצוף צריך קשר לעליון שלו זיווג דהתלבשות אפילו אם הוא מאוד גדול מצד עצמו, אדרבה זקוק להתלבשות גדולה יותר, ואם אין לו את הקשר הזה הרי הוא כענף המנותק מהשורש כבריאה המנותקת מהמאציל שדינה מיתה ונפרדות.
ברוחניות הסיבה תמיד טמונה בתוצאה ברגע שהסיבה מתבטלת, היראה, אין כלי שיחזיק את האהבה. אמר הרב לפני מספר שבועות שצריך לעשות מעקה לגג, דהיינו אם הגעת לגג לכתר של הגוף לגדלות אתה צריך יראה שתשמור אותך כי הבריאה מטבעה יש לה שלמות תלויה וטבעה ליפול.
זה באמת עניין דק, כי כל הלימוד זה כמו צד החכמה זה צד של גדלות דווקא, כי אני מלמד אחרים, לא רק את עצמי. זה שכלול, עצמאות, גדלות, שהאמת זה צד מאוד חשוב בעבודה הרוחנית, אבל אם השכלול הזה, ההתפרטות הזו לא באה במסגרת הכלל (שהוא הצדיק) ממילא זה כמו גוף בלי ראש, ואז כל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת.
כל שחכמתו מרובה ממעשיו, דהיינו שיש לו יותר חכמה מחסדים {חסדים=התבטלות, יראת הרוממות} אין חכמתו מתקיימת. כל שמעשיו מרובים מחכמתו, חכמתו מתקיימת. {מעשה בקדושה זה בחינת למעלה מהדעת בבחינת נעשה ונשמע} {חכמה בחינת התענוג, הגדלות}
מדהים האמת ויפה לראות כיצד ההלכה בנויה לפי השורשים והיסודות הרוחניים, במיוחד דבר דק כמו ללמוד וללמד שאלה דברים שמאוד קרובים לגאוותו של האדם, שהגאווה היא אחת הבחינות הקשות והחשובות ביותר לתיקון.
יש לציין שכאשר תלמיד קיבל רשות מרבו ללמד להורות ומלמד במסגרת היראה, וודאי זה מצווה גדולה כפי שמביא הרמב"ם ומעלה מן המובחר, אבל צריך להיות מוכשר לכך.
"כל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה" הרהורים נגד רבו, הם השאלות של מי ומה, של הגאווה והאנוכיות, שהאדם מואס בעבודה למעלה מהדעת של קבלת עול מלכות שמים כמו קורח, ומת וטובע במים הזידונים.
לא כל מי שמת רבו מותר לו להורות, אומר בעל הסולם, קראתי היכן שהוא באחד הכתבים, "שצדיק גדול במותו מבחייו" דהיינו כי ההסתלקות של הצדיק לכאורה נותנת מקום לעצמאות שלא תהיה לו סמיכה מרבו כדי שיגדל מצד עצמו, אבל זה רק בתנאי שהוא מוכשר להוראה, ואם לא כך "כי רבים חללים הפילה, וימותו ולא בחכמה"
"שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים", שכרם זה הרוחניות, האמונה של האדם. דבר שיש לשמור עליו מהחיצוניות, והשאלות הזדונית של הגאווה והאנוכיות רוצים לחבל בו ולחמוס אותו ללא חמלה, ויש להיזהר מכך.
"התלמידים מוסיפים את חכמת הרב", בבחינת מתלמידי יותר מכולם, שהשאלות, החסרונות של התחתון מגרים את העליון לייצר יותר כדי להשפיע לתחתון, ובכך שניהם מתגדלים. כמו בעולמות העליונים שגלגלתא צריך לעשות זיווג בשביל פרצוף ע"ב שהוא התלמיד שלו, הרי גם הוא מתגדל מכך וכן הלאה.
האמת רוב העבודה שלנו בעולם הזה, היא דרך ההשפעה לכלל ולא דרך העצמה אישית, יותר מזה ההתקדמות האישית שלנו גם מגיעה דרך ההשפעה לכלל.
אומר בעל הסולם בהקדמה לפנים מאירות ומסבירות: "ונמצא, שאין אדם חי לצורך עצמו, אלא לצורך השלשלת כולו, באופן שכל חלק וחלק מהשלשלת, אינו מקבל את אור החיים לתוך עצמו, אלא רק משפיע אור החיים, לכללות השלשלת: וכן אתה מוצא במדת ימי חייו, כי בעשרים שנה, ראוי לישא אשה: ועשר שנים, ראוי להמתין על לידת בנים, כמ"ש ז"ל: ונמצא מוליד בטוח, בשנת השלשים ואז, יושב וממתין על בנו, עד שיגיע לארבעים שנה, ימי בינה, באופן, שיוכל למסור לו, את הונו וידיעותיו, שרכש בעצמו, וכל אשר למד וירש מאבותיו, ויהיה בטוח עליו, שלא יאבד זה בענין רע, שאז תיכף הולך לו לעולמו, ובנו נאחז בהמשך השלשלת, תחת אביו:"
אפילו התודעה הגשמית בנויה בצורה כזו שלא ניתן להחזיק את האור בפרטיות, אלא לצורך הכלל, כל שכן העולם הפנימי.
בונוס קליפ: סימן נחמד בקוסמוס על הקשר בין הכלל לפרט- בין העליון לתחתון – היחד מלמעלה.
לסיום צד ההשקפה של המאמר נביא את דברי בעל הסולם לגבי רבו וסביבת עבודה:
בעל סולם מאמר לסיום הזוהר:
ובזה תבין הכתוב, ברוב עם הדרת מלך, כי ערך הרוממות בא מן הסביבה בב' תנאים: א. במדת ההערכה של הסביבה. ב. במדת גדלה של הסביבה, וע"כ ברוב עם הדרת מלך. ובשביל גודל הקושי שבדבר יעצו לנו חז"ל "עשה לך רב וקנה לך חבר" דהיינו שהאדם יבחר לעצמו אדם חשוב ומפורסם שיהי' לו לרב שממנו יוכל לבוא לעסק תו"מ ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו, כי ב' הקלות יש לרבו, א. שמתוך שהוא אדם חשוב הרי התלמיד יכול להשפיע לו נ"ר על בסיס רוממותו של רבו כי ההשפעה נהפכה לו לקבלה, שהוא חומר דלק טבעי שיוכל להרבות מעשי ההשפעה בכל פעם, ואחר שהתרגל בעסק ההשפעה אצל רבו הוא יכול להעבירו גם לעסק תו"מ לשמה כלפי הקב"ה כי הרגל נעשה טבע. הקלה ב' היא, כי השואת הצורה להקב"ה אינה מועילה אם אינה לנצח דהיינו עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד, משא"כ השוואת הצורה לרבו, מתוך שרבו הוא בעולם הזה בתוך הזמן, מועילה השוואת הצורה אליו אפילו היא רק זמנית שאח"כ ישוב בו לסורו, ונמצא בכל פעם שמשוה צורתו לרבו הוא מתדבק בו לשעתו, ומתוך כך הוא משיג ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, לפי מדת דביקותו, כמו שבארנו במשל האבר הנחתך מהגוף וחזר ונתדבק בו, עש"ה. וע"כ התלמיד יכול להשתמש מהשגת רוממות השי"ת של רבו, המהפכת ההשפעה לקבלה ולחומר דלק מספיק למסירת נפשו ומאודו. ואז יוכל גם התלמיד לעסוק בתורה ומצוות לשמה בכל לבבו ונפשו ומאודו, שהיא הסגולה המביאה לדביקות נצחית בהקב"ה.
ובזה תבין מה שאמרו חז"ל (ברכות ז:) "גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה שנא' פה אלישע בן שפט אשר יצק מים ע"י אליהו למד לא נאמר אלא יצק", שלכאורה תמוה איך מעשים פשוטים יהיו גדולים מלימוד החכמה והדעת, ובאמור מובן היטב כי השמוש ששימש לרבו בגופו ומאודו ע"מ לעשות נ"ר לרבו מביאהו לדביקות ברבו דהיינו להשוואת הצורה ומקבל עי"ז ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, בסוד פה אל פה שהיא דביקות רוחא ברוחא, שעי"ז זוכה להשיג רוממותו ית' בשיעור שתהפך ההשפעה לקבלה להיות לו חומר דלק מספיק למסי"נ ומאודו עד שיזכה לדביקות בהקב"ה כנ"ל. משא"כ לימוד התורה אצל רבו, כי היא מוכרחת להיות לתועלת עצמו, ואינה מביאה לידי דביקות והיא נבחנת מפה לאוזן, באופן שהשמוש מביאו להתלמיד מחשבותיו של רבו, והלימוד רק הדבורים של רבו, ומעלת השמוש גדלה על מעלת הלימוד, כשיעור חשיבות מחשבת רבו על הדיבורים של רבו וכחשיבות פא"פ על מפה לאוזן. אמנם כל זה אמור אם השימוש הוא ע"מ להשפיע אליו נ"ר אבל אם השמוש הוא לתועלת עצמו ששמוש מעין זה אינו מסוגל להביאהו לדביקות ברבו, ודאי שהלימוד אצל רבו חשוב יותר משמושו.
ושנזכה לעשות עבודה האמיתית של התבטלות ואהבת חברים תורה ומצוות. אמן
הרחבה לבעלי עיון ומתקדמים:
נפתח ונאמר שסדר העבודה מחולק לד' מרכיבים עיקריים
התבטלות לרב, אהבת חברים, תורה ומצוות.
זה כנגד ד' פרצופים בעולם האצילות: אריך אנפין, ישסו"ת וזו"ן
או"א עילאין – כנגד התבטלות יראת הרוממות, על ההתבטלות הכל מושתת.
ישסו"ת – כנגד אהבת חברים, שזו מסגרת הפעולה של האדם.
זו"ן – כנגד תורה ומצוות.
עבודת ההתבטלות לרב כנגד הגאווה.
אהבת חברים כנגד האנוכיות.
תורה ומצוות זה ההתפרטות של ב' הכללים החשובים שהם התבטלות ואהבת חברים.
יש עוד עניין חשוב, שאהבת חברים ללא תורה ומצוות, או אהבת חברים בלי התבטלות, או אהבת חברים ותורה ומצוות בלי התבטלות זה לא מספיק, מכיון שכולם הם מרכיבים בתוך הפאזל הכללי, כמו הרצון שבנוי מד' בחינות דאור ישר ואחת משלימה את השניה כדי ליצור השתוקקות מלאה, ככה נפשו של האדם צריכה להיות בנויה על ד' יסודות אלו.
ההתבטלות היא השער והפתח להכל, שהיא כנגד יראת הרוממות, היסוד של הכל, מכיוון שהיא מבטאת את קבלת עול מלכות שמים למעלה מהדעת, שזה הפתח הראשוני לרוחניות.
אהבת חברים תורה ומצוות זה הכלי הראוי להתפשטות לגוף.
דומה לחוק ומשפט, שחוק זה בחינת חלל אמונה למעלה מהדעת התבטלות, והמשפט זה בחינת ידיעה אמונית שכן יכולה להתפשט לגוף.
אבל גוף בלי ראש, זה לא מספיק זה נגף ומוות, אומר בעל הסולם שאם פועל האדם את אהבת הזולת מטעם המצפון האנושי או החברתי וודאי לא עשה כלום מבחינה רוחנית, אלא צריך לכוון שיהיה לשמו ית'.
אנו רואים בעולמות העליונים שכל ראש זה בחינת ממטה למעלה התבטלות גמורה, לאחר מכן כפי מה שיכול לכוון בעל מנת להשפיע המוחין מתפשטים לגוף.
עבודת הרב היא כנגד יראת הרוממות, עבודה עם החברים היא כנגד אהבה. כנגד גאווה ואנוכיות כשור לעול וכחמור למשא.
יש חוק רוחני – שאין אהבה בלי יראה, הפוך היא נהפכת לשנאה גדולה, (ראו מאמר סגולת הזכירה)
לכן על האדם לשלב את ב' המרכיבים יראה ואהבה בעבודתו הרוחנית, חובה למעשה.
רק יראה לא מספיק, אומנם זה השער והפתח להכל אבל שזה לבד זה רק קיום, לכן בתוך מסגרת היראה בתוך מסגרת הצדיק, לפעול את האהבת חברים מתוך שותפות אמיתית במטרה.
יש אמרה שהאדם נכנס בהתחלה לעבודה מתחיל לאהוב את החברים בגלל הצדיק, אבל שנופל מהדרך או נחלש בה מפסיק לאהוב את הצדיק וכביכול אוהב רק את החברים (לעיתים גם מאבד את שניהם)
לכן חשוב שניקח איתנו את החוק החשוב ויסודי הזה בנפשנו שאין אהבה בלי יראה. {ראו בהמשך מאמר סגולת זכירה והאיגרת בענין אהבה חלוטה}
האם תמיד צריך להתבטל לצדיק תמיד צריך את היראה?
אתן משל לדבר, זה כמו הלבנה תבוא תגיד אני כבר גדולה, אני לא צריכה יותר את השמש, יכולה להאיר לעצמי, ולהסתובב סביב עצמי.. לא יכולה להיות מציאות כזו, היא תאבד את קיומה ותתפזר בחלל לריק גמור.. היא חייבת להסתובב סביב השמש, אבל גם השמש לא עומדת בפני עצמה, גם השמש מסתובבת סביב מרכז הגלקסיה, וגם מרכז הגלקסיה מסתובב סביב גלקסיות אחרות וכן הלאה עד אין סוף.. או נתחיל מאיתנו עד הרב שלנו והרב שלנו סביב רבו עד משה רבנו עליו השלום.
או אם אדם אומר אני מתבטל ישירות לבורא, לא צריך רב, בדרך כלל זה כמעט בלתי אפשרי, בתאוריה כמובן אפשרי בפרקטיקה לא תמיד ישומי, כמו הלבנה תבוא תגיד אני מסתובבת ישר סביב מרכז הגלקסיה, לא יכולה יש סדר מדרגות זה כלל רחוק מידי.
הרבה אנשים אוהבים להתבטל לצדיק מת או בעיקר ישירות לבורא, כי ככה אין מי שיגיד להם מה לעשות אין דורשין.. אבל אומר בעל הסולם שצריך להתבטל לרב חי, בעולם הזה בזמן הזה {ראו בהמשך מאמר לסיום הזוהר}
כיצד לבחור רב נכון?
"אם דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו"
יש כללים- אם הוא מפרש את כל התורה לפי חכמת האמת ופנימיות התורה, אם הוא בא להביא אותך לדבקות ה', אם הוא רואה כל דבר בשורשו הרוחני וכן הלאה. מומלץ לאדם לא לחפש רב בובה, הרבה אנשים אוהבים רב בובה או יועץ, מתי שצריכים שומעים, מתי שלא שמים בצד. או בדר"כ אם הוא חושב כמוני הוא רב גדול, אם לא, הוא לא רב גדול. כמו חותמת גומי.. אבל רב אמיתי צריך לתת עבודה ולא רק מחמאות, לכן האדם צריך להיות אמיתי עם עצמו אם הוא מחפש עבודה או מחפש גומיות.
זה כמו בקאוצינג, מאמן אמיתי לא מלטף רק ומחלק לך ממתקים, אלא דוחף אותך קדימה מאתגר אותך ויוצר בך חסרונות חדשים.
ציטוטים בנושא:
סדר מסירת החכמה (תורת הקבלה ומהותה פרי חכם)
הדרך המוצלחת ביותר למשתוקק ללמוד את החכמה, הוא לחפש חכם מקובל אמיתי, ולציית לו ככל אשר ישים עליו, עד שיזכה להבין את החכמה מדעתו, דהיינו הבחינה הראשונה, ואחר כך יזכה למסירתה בעל-פה, שהיא בחינה השניה. ואחר כך לההבנה שבכתב, שהיא הבחינה השלישית. כי אז יירש כל החכמה ומכשיריה בנקל מרבו, וישאר לו כל זמנו להוסיף הרחבה, ולהתפתחות.
אמנם במציאות קיימת דרך שניה, כאשר מרוב השתוקקותו הגדולה, יפתחו עליו מראות השמים, וישיג בעצמו כל המקוריות, שהיא הבחינה הראשונה, ואחר כך הוא מחוייב אמנם לטרוח ולהתיגע הרבה, עד שמוצא רב חכם שיוכל להכפף, ולשמוע לו ולקבל החכמה בבחינת המסירה פנים אל פנים, שהיא הבחינה השניה, ואחר כך לבחינה השלישית. ומתוך שאינו נסמך לחכם מקובל מתחילתו, באים לו ההשגות ביגיעה גדולה התופסים זמן רב, ונשאר לו זמן מועט להתפתח בה, או יקרה לפעמים, שהשכל יבוא לאחר הזמן, כמ"ש "וימותו ולא בחכמה", והם צ"ט אחוזים, אשר נקראים אצלינו "עיילי ולא נפקי", ודומים לפתאים והבורים שבעולם הזה, שרואים עולם ערוך בעיניהם ואינם מבינים אותו ולא כלום, חוץ מלחמם שבפיהם.
אמנם גם בדרך הראשון לא כולם מצליחים, כי מרביתם, אחר שזכו להשגה, זחה דעתם עליהם, ואינם יכולים להכפף למשמעת רבם כפי הצורך, כי אינם ראויים למסירת החכמה, ובמקרה זה מוכרח החכם להסתיר את גופי החכמה מהם, "וימותו ולא בחכמה", "עיילי ולא נפקי" – וכל זה, כי במסירת החכמה, ישנם תנאים גדולים ועצומים, הנובעים מסיבות הכרחיות, ועל כן מעט מעט המה שמצליחים לישא חן בעיני רבם עד שימצאו אותם ראויים לדבר הזה. ואשרי הזוכה.
אומר בעל הסולם באיגרות קודש:
"ואני באחד ומי ישבני, ואומר לך אם ממשיל משלים אתה, לא תמשול אהבה "שורשית רוחנית" לאהבת ריעים התלויה באיזה סבה מן הסבות, העומדים סוף כל סוף להבטל, אלא לאהבת אב ובנו, שהיא גם כן שורשית, בלתי תלויה בדבר.
בא וראה באהבה זו מנהג הפלא ופלא, שלכאורה אם הבן יחיד הוא לאביו ואמו, מחויב הבן לאהוב יותר את אביו ואמו, כי מגלין אליו יותר אהבה מהורים שיש להם הרבה בנים.
אבל במציאות אינו כן, ונהפוך הוא, שאם הורים נקשרים מאד לבניהם בחבלי אהבתם אז ערך אהבת הבנים מוצער ומוקטן מאוד, עד שלפעמים נראה בחוש אצל הבנים מסוג אהבה כזו, "שנכבה בלבם כל רגש האהבה" שזהו מנהג מחוקי הטבע הטבוע בעולם, ודו"ק ותמצא.
וטעם הדבר פשוט הוא, כי אהבת אב לבנו היא שרשית טבעית, וכמו שהאב חושק שבנו יאהב אותו, כמו כן הבן חושק שאביו יאהב אותו, והחשק הזה המצוי בלבבם, גורם להם תמיד בלי הרף בחי' יראה. דהיינו, שהאב מתירא מאד שבנו לא ישנא אותו באיזה שיעור, ואפי' דק מן הדק, וכמו כן הבן מתירא שאביו לא ישנא אותו באיזה שיעור, דק מן הדק, באין נבדק.
"ויראה תמידית" זו גורמת להם לגלות מעשים טובים בין איש לרעהו, שהאב מתאמץ לגלות אהבתו בפועל בתמידות לעיני בנו, וגם הבן מתאמץ לגלות אהבתו בפועל בתמידות ובכל יכלתו לעיני אביו. ובדרך זה רגשי האהבה פרין ורבין, בלב שניהם תמיד, עד שהאחד מתגבר במעשים טובים על חברו, בשיעור גדול ושלם.
דהיינו, שאהבת לב מהאב, מתגלית אל הבן בשיעור שלם, שעליו אין להוסיף ואין לגרוע.
כשמגיעים למצב זה רואה הבן בלב אביו בחי' "אהבה חלוטה", רצוני לומר, שהבן אינו מתירא כלל, שמא תפחת אהבתו, וגם אין לו תקוה שתתרבה אהבתו, וזה נקרא "אהבה חלוטה", ואז לאט לאט מתעצל הבן לגלות מעשים טובים לעיני אביו, ובערך מיעוט מעשים טובים וגילוי אהבה בלב הבן לאביו, "ממש בערך הזה יכבו ג"כ ניצוצי "אהבה השורשית", שנחקקה בלב הבן מצד הטבע, ונעשה לו טבע שני, קרוב לשנאה ח"ו, כי כל המעשים טובים, שאביו עושה עמו, קטנים ושפלים בעיניו, כלפי החיוב מצד "אהבה חלוטה" שנבלעה באבריו, וז"ס הכתוב "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת" וכו', ודו"ק ביותר כי עמוק וארוך הוא.
ובהיות שדרכי תמיד לזמר בשבחים למערכות הטבע שהטביע וערך הבורא ית' לטוב לנו כל הימים ע"כ אגלה לך טעם המחוקק את הגבול הזה, כי לא חפץ רשע הוא ח"ו אלא אדרבה זהו כל פריה ורביה שברוחניות, כי עיקר הנרצה מעובדי ה' הוא הדביקות, ואין ציור דביקות אלא מתוך אהבה ותענוג, כמ"ש: "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול סלה באמת באהבה", ובאיזה אהבה אמרו, ב"אהבה שלימה", כי אין השלם שורה על החסר, ואהבה שלימה היא היא "אהבה חלוטה" כנ"ל.
וא"כ איך יצוייר עוד פריה ורביה בדביקות הנרצה, ועולה ונקנה מכל הרפתקאות דעדו עלייהו: וז"ס שהלביש הקב"ה נשמה, בגוף ובחומר עכור, אשר סוף כל סוף נודע לו שלגלות אהבה בפועל הוא צריך, ובחסרון גילוי אהבה בלב עצמו, כי טבע החומר לכבות מיד כל רגשי אהבה הקוי לו מכבר.
ובדרך זה "השלם שורה על השלם", שיש ידיעה חלוטה באהבה חלוטה ושלימה, מצד השכל, ומ"מ אפשר עוד להוסיף באהבה, ובאם לא יוסיף אהבה, בטח יגרע ויוכבה כל הקנין שכבר קנה בהחלט, וז"ס "והארץ לא תמכר לצמתת" וכו', וכ"ז דברים כנים ואמתיים מאד, והכנס אותם לאוצר, לאחרית הימים בע"ה בקרוב.
עתה בין תבין הרהורי דברים שבלבי עליך. בראותי שאין לך שום יראה מקרירות אהבתי אליך, ואהבתי אליך היא אהבה חלוטה, ובפירוש רשמו אצבעותיך, שאהבתנו תמיד במקומה עומדת "בלי להוסיף ובלי לגרוע" אבל סוף דבר הוא שרוחניותנו מלובש בחומר, וטבע החומר להתקרר מחמת אהבה חלוטה כנ"ל, והוא חק ולא יעבור.
לכן אדרבה אם אתה מרגיש אהבתנו על צד השלימות בהחלט מחויב אתה, עתה להתחיל במעשים בפועל, "לגלות אהבה" מחמת פחד הקרירות העולה מהרגש אהבה חלוטה, בשלילת שום יראה: ובדרך זה מתרבה החשק, ומתרבה הכפלים שבאהבה, שנקרא "פריה ורביה"."
מאמר סגולת זכירה:
וזה עמוק ונכבד מאד, כי זה פשוט, אשר רצונו ית' מהעובד, הוא תכלית המשובח, וידוע גם, שמה שיותר שהעבדות קרובה לטבע, משובחת היא ביותר. וזה כלל, אם אחד משני האוהבים תגדל אהבתו במדה שלמה וחלוטה, דהיינו "טבעית ושלמה", שאז יכבה כל כח של אהבה מרעהו. ואף על גב, שעיני שכלו יראו בעליל גודל אהבה של האוהב, מכל מקום לא יתגדל אצלו, כח אהבה לגמול לו. ואדרבה, לפי הרגשת ההחלט מהאוהב, בשיעור זה יכבה לאט לאט רגש אהבתו לו, כי אינו ירא ממנו, כי אהבתו חלוטה לו, ואשר על כן יהיה נבלע ונשחת מדת הרוחניות, של אהבה בטבע חומר הנאהב.
והנה רצונו ית' "להודיע אהבתו", ויחד עם זה לתת מקום "להרחיב גבול האהבה".
ושני אלה, הם שני הפכים, כי כשנודע אהבתו, יש לה צורה מחויבת, כמו אהבה טבעית ושלמה. ואם כן אפס מקום לעבודה – "להרחיב אהבה". כי האוהב הנאמן השלם, אינו מרוצה מתשלום גמול של הנאהב בעד אהבתו. כמ"ש: "אם צדקת מה תתן לו". ואדרבה, שבהיות הנאהב מרגיש שיש רצון לאוהבו באיזה גמול ועבודה, נעשה אותו מקום חסר. כי ע"כ בשיש רצון לגמול, משתנה אהבתו, בהחסר השבת הגמול. ואם כן, האהבה אינה חלוטה, ואם כן אינה שלמה וטבעית, אלא תלויה בדבר, שבהבטל הדבר בטל האהבה, בסוד "חידה שלם ואין שלם".
שמעתי מהו השיעור באמונת רבו
"ידוע שיש דרך ימין ודרך שמאל. ימין נקרא מלשון הֵימין. שעל הפסוק "והאמין בה'" אומר התרגום "והֵימין". בזמן שהרב אומר להתלמיד ללכת בדרך ימין, שבדרך כלל נקרא ימין "שלימות", ושמאל – "בלתי שלם", אלא שחסר שם תיקונים, אז התלמיד צריך להאמין לדברי רבו, מה שהוא אומר לו ללכת בדרך ימין, שנקרא שלימות.
ומהו הוא השלימות, שהתלמיד צריך ללכת? הוא שהאדם צריך לצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונה שלימה בה', וכבר יש לו הרגשה באבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת טוב ומטיב. כלומר, שכל העולם מקבלים ממנו ית' רק טובות.
ואע"פ כשהוא מסתכל על עצמו, הוא רואה, שהוא בעירום וחסר כל. וכמו כן כשהוא מסתכל על העולם, הוא רואה שכל העולם סובל יסורים, וכל אחד לפום דרגה דיליה [לפי הדרגה שלו], על זה הוא צריך להגיד, כמ"ש "עינים להם ולא יראו". שלהם פירושו, שכל זמן שהאדם נמצא ברשות הרבים, הנקרא להם, ולא יראו האמת.
ומהו רשות הרבים? כלומר, שכל זמן שיש לאדם ב' רצוניות. הגם שהוא מאמין, שכל העולם שייך להבורא, אבל להאדם גם כן שייך משהו. שבאמת האדם צריך לבטל רשותו מפני רשותו של הקב"ה, ולומר, שהאדם בשביל עצמו אינו רוצה לחיות, וכל מה שהוא רוצה להתקיים, הכל הוא בכדי לעשות נחת רוח להבורא.
נמצא, שעל ידי זה הוא מבטל את רשות עצמו מכל וכל. ואז האדם נמצא ברשות היחיד, שהוא ברשותו של הקב"ה. ורק אז הוא יכול לראות את האמת, איך שהבורא מנהיג את העולם במידת טוב ומטיב. אבל כל זמן שהאדם נמצא ברשות הרבים, היינו שיש לו עדיין ב' רצוניות, הן בבחינת מוחא והן בבחינת ליבא, אין בכחו לראות האמת. אלא שהוא צריך ללכת למעלה מהדעת ולומר: "עינים להם" אבל לא יראו את האמת.
ובהאמור יוצא, שבזמן שהאדם מסתכל על עצמו, ורוצה לדעת אם הוא נמצא עכשיו בזמן ירידה או בזמן עליה, גם זה הוא לא יכול לדעת.
כלומר, הוא חושב שנמצא במצב ירידה. גם זה לא נכון. כי יכול להיות, שעתה הוא נמצא במצב העליה, היינו שרואה את מצבו האמיתי, איך שהוא רחוק מעבודת הקודש. ונמצא שהתקרב עכשיו להאמת. ויכול להיות להפך, שהוא מרגיש עכשיו, שהוא במצב התרוממות. ובאמת הוא נמצא עכשיו בשליטת המקבל לעצמו, הנקרא ירידה.
ורק מי שכבר נמצא ברשות היחיד, הוא יכול להבחין ולדעת את האמת. ולכן האדם צריך לסמוך על דעת רבו, ולהאמין מה שרבו אומר לו. כלומר, שהוא צריך ללכת, כפי שרבו צוה לו לעשות.
ואע"פ שהוא רואה הרבה סברות, ורואה הרבה תורות, שאינם עולים בקנה אחד עם דעת רבו, מכל מקום הוא צריך לסמוך על דעת רבו, ולומר, מה שהוא מבין, ומה שהוא רואה בספרים אחרים, שאינם מתאימים לדעת רבו, הוא צריך לומר, שכל זמן שהוא נמצא ברשות הרבים, אין הוא יכול להבין את האמת, ולא יכול לראות מה שכתוב בספרים אחרים, את האמת מה שהם אומרים. כידוע, שבזמן שהאדם עדיין לא זכה, תורתו נעשה לו סם המות.
ומדוע נקרא "לא זכה, תורתו נעשית לו סם המות"? זהו מטעם כי כל התורות, מה שהוא לומד או שומע, לא יביאו לו שום תועלת, שיוכל לזכות לבחינת חיים, שהיא בחינת דביקות בחיי החיים. אלא ממש להפך.
כלומר, שכל פעם הוא נעשה יותר מרוחק מדביקות, היות שכל מה שהוא עושה, הוא רק לצורכי הגוף, הנקרא מקבל לעצמו. שזהו בחינת פירודא, היינו שע"י מעשיו הוא נעשה יותר נפרד מחיי החיים. ממילא נקרא זה סם המות, היות שזה מביא לו מיתה ולא חיים. כלומר, היות שכל פעם הוא נעשה יותר מרוחק מבחינת השפעה, הנקרא השתוות הצורה להבורא, מבחינת "מה הוא רחום אף אתה רחום".
עוד צריכים לדעת, כי בזמן שהאדם עוסק בימין, הזמן מוכשר אז להמשיך שפע עליון, מטעם שברוך מתדבק בברוך. כלומר היות שהאדם הוא במצב השלמות הנקרא ברוך, מבחינה זו יש לו עכשיו השתוות הצורה. היות סימן לשלימות הוא, אם האדם הוא בשמחה. אחרת אין שלימות. וזהו כמו שאמרו חז"ל "אין השכינה שורה, אלא מתוך שמחה של מצוה".
והפירוש הוא, כי הסיבה שהיא גורמת לו השמחה, הוא המצוה. כלומר, זה שהרב צוה לו ללכת בקו ימין, זאת אומרת שהוא מקיים מצות הרב, מה שקבעו לו זמן מיוחד ללכת בימין וזמן מיוחד ללכת בשמאל, והיות השמאל הוא בסתירה להימין, כי שמאל נקרא בזמן שעושה חשבון לעצמו, ומתחיל להסתכל מה שכבר רכש בעבודת ה', והוא רואה שהוא בעירום וחוסר כל, איך הוא יכול להיות בשלמות – מכל מקום מטעם מצות הרב, הוא הולך למעלה מהדעת.
נמצא, שכל השלמות שלו נבנה על למעלה מהדעת. וזהו נקרא אמונה. וזה סוד "בכל מקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך". בכל מקום, כלומר אע"פ שעדיין אינו ראוי לברכה. מכל מקום "ונתתי את ברכתי", מסיבת שאתה נותן מקום. שפירושו מקום השמחה, שבתוכה אפשר לשרות שם אור עליון."
הלכות כבוד רבו: (משנה תורה)
א כשם שאדם מצווה בכבוד אביו, וביראתו–כך הוא חייב בכבוד רבו, ויראתו; ורבו, יתר מאביו: שאביו, הביאו לחיי העולם הזה; ורבו שלימדו חכמה, הביאו לחיי העולם הבא.
ב ראה אבידת אביו ואבידת רבו, של רבו קודמת לשל אביו. אביו ורבו נשואים במשא, מניח את של רבו ואחר כך את של אביו. אביו ורבו שבויים בשביה, פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו; ואם היה אביו תלמיד חכמים, פודה את אביו תחילה. וכן אם היה אביו חכם, אף על פי שאינו שקול כנגד רבו–משיב אבידתו ואחר כך משיב אבידת רבו. ואין לך כבוד, גדול מכבוד הרב; ולא מורא, יתר ממורא הרב. אמרו חכמים, מורא רבך כמורא שמיים.
ג לפיכך אמרו, כל החולק על רבו–כחולק על השכינה, שנאמר "בהצותם, על ה'" (במדבר כו,ט). וכל העושה מריבה עם רבו–כעושה עם השכינה, שנאמר "אשר רבו בני ישראל את ה'" (במדבר כ,יג). וכל המתרעם על רבו–כמתרעם על השכינה, שנאמר "לא עלינו תלונותיכם, כי על ה'" (שמות טז,ח). וכל המהרהר אחר רבו–כמהרהר אחר השכינה, שנאמר "וידבר העם, באלוהים ובמשה" (במדבר כא,ה).
ד [ב] איזה הוא חולק על רבו–זה שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו, ורבו קיים, ואף על פי שרבו במדינה אחרת. ואסור לאדם להורות בפני רבו, לעולם; וכל המורה הלכה בפני רבו, חייב מיתה.
ה [ג] היה בינו ובין רבו שנים עשר מיל, ושאל לו אדם דבר הלכה–מותר להשיב. ולהפריש מן האיסור–אפילו בפני רבו, מותר להורות. כיצד: כגון שראה אדם עושה דבר האסור מפני שלא ידע באיסורו, או מפני רשעו–יש לו להפרישו, ולומר לו דבר זה אסור, ואפילו בפני רבו, ואף על פי שלא נתן לו רבו רשות: שכל מקום שיש חילול השם, אין חולקין כבוד לרב.
ו במה דברים אמורים, בדבר שנקרוא נקרה; אבל לקבוע עצמו להוראה, ולישב ולהורות לכל שואל–אפילו הוא בסוף העולם, ורבו בסוף העולם–אסור לו להורות עד שימות רבו, אלא אם כן נטל רשות מרבו.
ז ולא כל מי שמת רבו, מותר לו לישב ולהורות בתורה, אלא אם כן היה תלמיד שהגיע להוראה. [ד] וכל תלמיד שלא הגיע להוראה, ומורה–הרי זה שוטה רשע וגס רוח; ועליו נאמר "כי רבים חללים, הפילה" (משלי ז,כו). וכן חכם שהגיע להוראה, ואינו מורה–הרי זה מונע תורה, ונותן מכשולות לפני העיוורים; ועליו נאמר "ועצומים, כל הרוגיה" (שם).
ח אלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה כראוי, והם מבקשים להתגדל בפני עמי הארץ ובין אנשי עירם, וקופצים ויושבים בראש לדון ולהורות בישראל–הם המרבים את המחלקות, והם המחריבים את העולם, והמכבים נרה של תורה, והמחבלים כרם ה' צבאות. ועליהם אמר שלמה בחכמתו, "אחזו לנו, שועלים–שועלים קטנים, מחבלים כרמים" (שיר השירים ב,טו).
ט [ה] ואסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו, ואפילו שלא בפניו. ולא יזכיר שמו בפניו, ואפילו לקרות לאחרים ששמם כשם רבו, כדרך שעושה בשם אביו; אלא ישנה שמם, ואפילו לאחר מותם–והוא שיהיה השם פליא, שכל השומע יידע שהוא פלוני. ולא ייתן שלום לרבו או יחזיר לו שלום, כדרך שנותנין הריעים ומחזירין זה לזה; אלא שוחה לפניו, ואומר לו ביראה וכבוד, שלום עליך, רבי. ואם נתן לו רבו שלום, יחזיר לו, שלום עליך, רבי ומרי.
י [ו] וכן לא יחלוץ תפיליו בפני רבו, ולא יסב אלא יושב כיושב לפני המלך. ולא יתפלל לפני רבו, ולא לאחר רבו, ולא בצד רבו; ואין צריך לומר, שאסור לו להלך בצידו: אלא יתרחק לאחר רבו, ולא יהא מכוון כנגד אחוריו; ואחר כך יתפלל. ולא ייכנס עם רבו, למרחץ.
יא לא יישב במקום רבו. ולא יכריע דבריו בפניו, ולא יסתור את דבריו. ולא יישב לפניו, עד שיאמר לו שב; ולא יעמוד מלפניו, עד שיאמר לו עמוד, או עד שייטול רשות לעמוד. וכשייפטר מרבו, לא יחזיר לו אחוריו, אלא נרתע לאחוריו, ופניו כנגד פניו. [ז] וחייב לעמוד מפני רבו, משיראנו מרחוק מלוא עיניו, עד שיתכסה ממנו ולא יראה קומתו; ואחר כך יישב. וחייב אדם להקביל את פני רבו, ברגל.
יב [ח] אין חולקין כבוד לתלמיד בפני הרב, אלא אם כן היה דרך רבו לחלוק לו כבוד. וכל מלאכות שהעבד עושה לרבו, תלמיד עושה לרבו; ואם היה במקום שאין מכירין אותו, ולא היו לו תפילין וחש שמא יאמרו עבד הוא–אינו נועל לו מנעלו, ולא חולצו. וכל המונע תלמידו מלשמשו–מונע ממנו חסד, ופורק ממנו יראת שמיים; וכל תלמיד שמזלזל בדבר מכל כבוד רבו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל.
יג [ט] ראה את רבו עובר על דברי תורה, אומר לו לימדתנו רבנו כך וכך. וכל זמן שמזכיר שמועה בפניו, אומר לו כך לימדתנו רבנו. ואל יאמר דבר שלא שמע מרבו, עד שיזכיר שם אומרו. וכשימות רבו–קורע כל בגדיו, עד שהוא מגלה את ליבו; ואינו מאחה, לעולם.
יד במה דברים אמורים, ברבו מובהק שלמד ממנו רוב חכמתו. אבל אם לא למד ממנו רוב חכמתו–הרי זה תלמיד חבר, ואינו חייב בכבודו בכל הדברים האלו; אבל עומד מלפניו, וקורע עליו כשם שהוא קורע על כל המתים שהוא מתאבל עליהן.
טו אפילו לא למד ממנו אלא דבר אחד, בין קטן בין גדול–עומד מלפניו, וקורע עליו. [י] וכל תלמיד חכמים שדעותיו מכוונות–אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, אף על פי שלא למד ממנו כלום.
טז [יא] הרב המובהק שרצה למחול על כבודו בכל הדברים האלו, או באחד מהן, לכל תלמידיו, או לאחד מהן–הרשות בידו. ואף על פי שמחל, חייב התלמיד להדרו, ואפילו בשעה שמחל.
יח [יג] התלמידים מוסיפין חכמת הרב, ומרחיבין ליבו. אמרו חכמים, הרבה חכמה למדתי מחבריי יתר מרבותיי, ומתלמידיי יתר מכולם; וכשם שעץ קטן מדליק את הגדול, כך תלמיד קטן מחדד את הרב, עד שיוציא ממנו בשאלותיו, חכמה מפוארה.
