ניוזלטר: האזינו

ידידים יקרים,

שנה טובה לכולם!

יצאנו ברוך ה' מהימים הנוראים טהורים. עשינו את עבודתנו בימים חשובים אלה וכעת נותר להשלים את העבודה הפנימית הנדרשת מאיתנו בסוכות ובשמיני עצרת. אך, מהי העבודה הנדרשת? מה עלינו לכוון בעת בניית הסוכה? מה עלינו לכוון בעת ישיבה בסוכה?

על שאלות אלה ועוד במאמר המובא בהמשך. קריאה מועילה!

ניוזלטר זה הוא גם הזמנה לכולכם לבוא לסוכתנו.

בבית מדרשנו, בגג, הקמנו סוכה ברוך ה'. כבכל שנה אנו מזמינים אתכם לשיעור בסוכה.

ביום רביעי 30/09/2015 19:30 נקיים ערב שכולו הרמוניה, שילוב והתחברות.

בהנחייתו של הרה”ג אדם סיני שליט”א, ראש בית המדרש “הסולם” לפנימיות התורה וחכמת הקבלה

נושא הערב – אילו הגיונות עלינו לבנות בחג הסוכות.

אנו מזמינים את כולכם לסוכה הגדולה והיפה שלנו, לערב מהנה עם מוזיקה מקורית של הלהקה, כיבוד, אווירה טובה, הרצאה מפי כבוד הרב ולבסוף פאנל של שאלות ותשובות כדי לצאת מהערב עם עבודה פראקטית לבית.

לפרטים והרשמה: 050-314-1111

נשמח לראותכם!

פוסט הרב

מקור התנועה הרוחנית באדם והן בישויות כוללות בא משום האדרת פנימיותו של האדם.
התאמצות, שכוונתה להתאים את פנמיות האדם, אל מה שקיים כמושא בלתי משתנה בתודעה האינסופית,היא המולידה את ההארה בנפש, העורגת אל האינסוף.
ההתנוצצות, המופיעה בנפשו של האדם, כמוה כקבלת הוראת דרך, אל מה שנפשו הפנימית עורגת.
כך עומדת לה ישות, המורכבת מעם שלם, מאוחדת ברצונה להתנוצצות אלוקית זו, ומקבלת את מלוא ההארה, היוצרת בתוכה הוראת דרך, בכל מגוון רבדיה של הישות האנושית.
תורה ציווה לנו משה. כך יישר מפי הגבורה.
כך באמצע המדבר הרוחני של האדם. לאחר המאמץ של היציאה מעבדות לאנוכיותו, הכובשת כל חלקה טובה בנפשו, מקבל האדם תורה.
מתוך הדכדוך הנפשי, ומתוך ההכרה של האפסיות של כל מה, שעד כה ניתק אותו, ממה ששאפה נפשו אליו, מתמלאים כל חדרי ליבו ברצון עז למה שמעבר. נפתחת הנפש לקבל את החדש. את מה שעד כה היה
בבחינת האי אפשר.

פרשת האזינו

הלב הוא החשוב, אבל רק בתנאי שהלב הוא מתוקן, שהוא תואם לתכלית, שרגליו בארץ וראשו בשמים, בנקודת התכלית.

ציטוט השבוע:

מתוך ספר הרב אדם סיני "התורה האדם ומה שביניהם"
מדוע "האזינו השמים" בלשון נוכח "ותשמע הארץ" בלשון עתיד?

השמים בהיותם תכלית האדם ותכלית הבריאה, הם התקווה העתידית. על כן הדבור על התכלית הוא בלשון עתיד, בעוד שהארץ, היא המורגש ההווה של האדם, על כן היא באה בלשון נוכח, בלשון הווה.

הויה הוא לשון נוכח. אהיה הוא לשון עתיד. והרי שם הויה חשוב יותר משם אהיה, אם כך, מדוע הארץ אינה חשובה יותר מהשמים, הרי היא הנוכחת, היא המורגשת?

המורגש של האדם הוא מדומיין כל זמן שהוא בדרך תיקונו ואינו בגמר תיקונו. רצונו של האדם, לבו של האדם נתון לשליטת הקליפות, נתון לשליטת האנוכיות, המנוגדת לתכלית הבריאה. זו ההטעיה של יצר הרע, שנותן לנו את הנוכחות, אך שם אותה בתוך שקר. ראו נא, כמה מחוכם יצר הרע.

הוא שבני אדם אומרים, העיקר מה שאני מרגיש בלב. אבל שקר מוסווה הוא. שהרי ברור, שהלב הוא החשוב, אבל רק בתנאי שהלב הוא מתוקן, שהוא תואם לתכלית, שרגליו בארץ וראשו בשמים, בנקודת התכלית.
עמ' 449

"שצילתה מרובה מחמתה"

נערך מתוך שיעור של הרב אדם סיני שליט"א

במסכת סוכה פרק ב' משנה ב' כתוב: "סוכה המדובללת, ושצילתה (הצל שלה) מרובה מחמתה (מאור השמש שנכנס לסוכה) – כשרה. והמעובה כמין בית (סכך מעובה), אף על פי שאין הכוכבים נראים מתוכה –  כשרה".

ובמסכת סוכה דף ב' עמ' א' אומרת הגמרא: "שחמתה מרובה מצילתה פסולה".

למה צריך להיות צילה של הסוכה מרובה מחמתה?

מה זה מורה לנו בעבודת הנפש שאנו צריכים לעשות כדי להתקרב לבורא יתברך?

אנו רואים גם את החיוב וגם את השלילה של הדבר: נדרש צל יותר מאור השמש, והסוכה נפסלת כאשר קורה ההיפך, שיש אור שמש יותר מצל.

נסביר זאת בדרך עבודה. הסוכה נקראת "צילא דמהימנותא", צל האמונה. צל זהו בחינת אמונה. הצל מורה על העדר האור, על הסתרת האור, הנראה לנו בעצם בצורה של צל. אור, הכוונה לידיעה מצד הראש, ולהרגשת הנאה מצד הגוף. כאשר אין לאדם הרגשה של הנאה מפעולתו, או כאשר אין לו שום הבנה בדבר שצריך להיעשות, על פי הבנתו ותפיסותיו השכליות, יש לו שתי אפשרויות:

א. לפעול באמונה

ב. לא לפעול את הדבר, לברוח מהתמודדות. על מקרה זה איננו מדברים, היות ואנחנו מחפשים עבודה.

במקרה הראשון על האדם לפעול מעל הדעת. כי דעת גופו אומרת שלא יתכן שיעשה פעולה ללא הנאה מפעולה זו, ודעת מוחו שלא תֵּעשה שום פעולה אם אין לו ידיעה, שכך נכון לעשות. על כן פעולה מעל הדעת תהיה בב' בחינות: בבחינת מוחא ובבחינת ליבא. בבחינת מעל הידיעה ובבחינת מעל הרגשה.

(ליודעי ח"ן נאמר, שדעת היא הספירה, שמבטאת את רצון הגוף כפי שמבוטא בראש, הגורם לייחוד בינה וחכמה ולהמשכת אור החכמה. פעולה מעל הדעת היא המשכה ללא רצון הגוף. אלא ישירות מאבא-חכמה ואמא-בינה. או"א עילאין, שזיווגם תדיר דלא פסיק לקיום העולמות בבחינת חסדים מכוסים). לפי מה שהסברנו יכולים אנו להבין, שהצל בהיותו מסתיר את אור החמה, דהיינו את הידיעה או את הרגשת ההנאה, הוא מסמל את האמונה.

כידוע ישראל מונים ללבנה, אומות העולם מונים לחמה. אומות העולם שבאדם, דהיינו הרצונות שלו לקבל לעצמו, מבקשים ידיעה והנאה, מבקשים שיהיה אור ולא הסתרת האור. בהיותנו בונים סוכה, אנו מראים בעשייתנו שאנו מקבלים על עצמנו את דרך האמונה. את הסכמתנו ללכת, אף אם יש הסתרה. על כן אנו בעצמנו בונים את הסוכה, בונים הסתרה. כשאנו בונים את הסכך אנו אומרים בכך שמאמינים אנו שההסתרות הקיימות בעולמנו, מה שנראה ומובחן לנו כייסורים, הן בעצם הטבת הבורא. אנו צריכים לכוון בישיבתנו בסוכה, שאנו מקבלים על עצמנו ללכת בדרך של אמונה מעל הדעת, בבחינת נעשה ונשמע.

זאת גם הסיבה שבעל הסולם ובנו בכורו הרב"ש זצוק"ל היו תולים בעצמם את חלק מהקישוטים בסוכה שלהם. בכך הראו שההליכה באמונה למעלה מהדעת, ההליכה גם בזמנים של הסתרה (הסכך מייצג את האמונה), צריכה להיות בשמחה. צריכים אנו "לקשט" את הזמנים הללו ולהאמין למעלה מדעת ושכל ש"אין עוד מלבדו", ושכל מה שהבורא עושה הוא פועל טוב, הבורא תמיד לטובתנו ורוצה לקדם אותנו שנתאמן טוב יותר לקראת המטרה המיוחלת.

עתה ברור לנו למה ציוו חז"ל, שתהיה צלתה מרובה מחמתה. ואף אם לא תהיה כלל הארה, דהיינו שום הנאה, שום ידיעה, עדיין נמשיך ללכת בדרך התורה הקדושה, בדרך של מצוות ה', בדרך של ביטול האני כסיבת ההנאה.

עבודה זו של חג הסוכות היא בבחינת שרש לכל השנה. זהו זמן מסוגל שגילתה לנו תורתנו הקדושה. ואל יאמר אדם אם לא עשיתי את העבודה הנצרכת באחד החגים, אז אין בי את ההבחנות של גילוי חסרון, או אמונה וכו', אלא עלינו לדעת שאין העבודה הפנימית תלויה בזמן דווקא.

חג סוכות שמח!