פסח וסוכות הם ב' קווים, שהם האמצעי למטרה, שהיא האחדות האמורה שבחג השבועות. קבלת התורה מתוך האחדות, היא המצב הרצוי.
היציאה מהעבדות, דהיינו מהאגו הצר, וקניית האמונה על בחינת הרצון, אין די בהם כדי להיות יהודי, אלא חייבים הם להיות במסגרת של קשר של אהבה ואחדות עם הבורא יתברך.
כאשר עם ישראל קיבל את התורה מתוך אחדות, קיבל הוא על עצמו מתוך ברית באופן הברור ביותר את האהבה, המבטאת את האחדות כמטרה עליונה. לא הכישרון הפרטי הוא המטרה, ועל כן לא הוא יהיה אמת המידה להערכת האדם. עדיף שיהיה אדם פחות מוכשר אך בעל יכולת לייצר קשר של אהבה, מאשר אדם מוכשר מאד, שאינו יודע לייצר קשר זה.
אין חג השבועות מורה על כך שהאחדות כבר מצויה, אך מסמן הוא בהחלט את המטרה אליה צריך לשאוף. כאשר מקבלים את התורה באופן הזה, אזי כל לימודה ושימושה של התורה הקדושה מתהווה ממחשבה זו, ולמחשבה זו מוליכה ההתעסקות בתורה.
יהודי יקר, עליך לחפש ולמצוא את האהבה. אפשרי הוא הדבר. הבורא יתברך נתן לנו תורה, ועלינו מצווה להלך בה בבטחה, באמונה ומתוך הבנה ברורה הכוללת את כל התורה, כפי שהורה לנו רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'" (ויקרא י"ט, י"ח) – הוא כלל גדול בתורה.
