הסתכלות עתידית
ישנה נינוחות נפשית ביכולת להסתכל על התופעות בחיים ללא צורך להסביר את סיבתן.
ישנה אפשרות להסתכל על התופעה לא מצד סיבתה אלא מצד תכליתה. אז השאלה ביני לביני תהיה: "לשם מה באה התופעה?" ולא "מה סיבת הגעתה אלי?"
לא אשאל יותר, "מדוע זה קרה לי?" אלא "מה אני הולך לעשות עם זה? כיצד אני משתמש בתופעה, כדי להתקדם לתכליתי?". אני מפסיק להיות אדם סיבתי ומתחיל להיות אדם מטרתי. אין יותר בעיות ישנן רק משימות, אתגרים.
מקום התופעה בעולמי ותהיה אשר תהיה היא עובדה מוגמרת, היא סוג של שיח של הבורא איתי, שנועד לקדם אותי לתכליתי.
אם רצוני להידבק בבורא יתברך, אני צריך להשתדל להיות דומה לו. לבורא אין סיבה מוקדמת, כל פעולת הבריאה היא לשם תכלית, לשם מטרה, שאינה מוכרחת מצד סיבה מוקדמת, שהרי ברור, שאין סיבה מוקדמת, שתכריח את הבורא לפעול.
הבריאה כולה וכן פרטי הבריאה והאדם בתוכה הן ישויות מורכבות. ההרכבה הבסיסית היא צד הבורא שבבריאה וצד הבריאה שבבריאה.
ההצמדה האוטומטית של נפש האדם בין התופעה לסיבתה נובעת מהמחשבה המדעית, המונעת מהקשרי סיבה ותוצאה. זו היא המחשבה הגופנית, שמקורה בצד הבריאה שבאדם.
לעומתה ישנה המחשבה האמונית שיכולה לקבל את התופעה מצד עצמה, כמציאות נבראת ללא סיבה מוקדמת, מחשבה זו נובעת מצד הנשמה, צד הבורא שבבריאה.
כמה רוגע אני חש, עת מתמלאת נפשי בביטחון האלוקי. כל התופעות כולן הן אמצעי לקראת התכלית, שוודאי תגיע, שהרי הבורא אף פעם, אבל ממש אף פעם לא מתבלבל והוא ברא את הבריאה, כדי להטיב לנבראיו.
אני בוחר להתחבר לתהליך.