באם האדם רוצה לקנות מדרגה רוחנית, חייב הוא להיות מיואש מהתפיסה הגשמית כמייצגת את האמת.
התפיסה המדעית, שיסודותיה הן המשוער, בנויה על בסיס רעוע באופן מתמיד.
תהום פעורה בין המשוער ובין הוודאי וכמוה האושר המקווה. אושר הבנוי על התפיסה הגשמית מוביל את האדם למרוץ מתמיד לשום מקום – אין שכר בעולם הזה.
טוב לו לאדם לנסוק לייאוש מהתקווה, שאם ישיג עוד תמורה גשמית, יהיה טוב יותר. אז יוכל להפסיק את המרוץ הבלתי פוסק כחתול אחר זנבו.
התמורה הרוחנית מחייבת הכנה ראויה של תפיסה אמונית המיוסדת על הוודאי האלוקי. יסוד הבנוי על ברור פנימי עמוק, המבקש קשר לאי ההגבלה, אל ההתנוצצות האין סופית, אל המוחלט.
"רזים צריכים להיות מוסברים ומובנים ע"י רזים דווקא, ולא ע"י דברים גלויים" (אורות הקודש עמוד ק"ח). הזהר הקדוש ותלמוד עשר הספירות, המגלים לנו את הרזים, הם המסוגלים לטעת בנשמתנו את החוקים הנשמתיים אליהם צריכה להיות מכוונת נפשנו. בהם נהגה יומם ולילה.
הכעס, הדיכאון, העצב, ההתרפות הנפשית וכדו' אינם באים כי אם מעזיבתנו את פנימיות התורה.
ההתגברות האמיתית היא בהקב"ה. לא בכך שישנה את המציאות הגשמית שלנו, אלא בכך שנשכיל מהתורה הקדושה את דרכי הנשמה, הקושרות אותנו בקשר של אמונה ואהבה לוודאי המוחלט. אז האושר ילך ויזרח מהאמת הנשגבה האינסופית הקשורה לנותן החיים האמיתיים ולא אלו המסופקים של העולם הזה.
ייאוש מהגשמיות היא התקווה לעולם רוחני אמיתי.
