פילוסופיית האריה
(מומלץ לקרוא בפוסט הקודם את פילוסופיית החתול)
אני חי את הנצח בכל רגע
מתי אהיה שמח?
אני כבר לא חתול שמיילל , שורט ואוכל זבל.
כשתהיה אריה !!!
כיצד מתנהג האריה?
מסתפק במועט. מקבל אחריות אישית. ונהנה מהאמת.
מסתפק במועט
כדי להיות אריה אתה צריך ללמוד לעזוב את העצמי המורגש ולהיות יותר מאותגר. מדרגת החסד של האריה מאפשרת לו להתנהל מתוך תעצומות נפש. במקום ליילל על מה שאין לו הוא מסתפק במועט, דהיינו אפילו אם יש לי מעט גם עם זה אני שמח, גם עם זה אני ממשיך להתקדם למטרותיי, גם עם זה אני מייצר אהבה.
כמה מורת רוח אנו חשים כאשר יש לנו "הכול" ואין לנו כלום. ה"אור" מתלבש בצורה ולא בחומר. גם עם חומר מינימאלי אפשר לייצר צורה. לעיתים אפילו יותר אותנטית.
לבטח החיילים שבינכם זוכרים איזה תענוג עצום חוויתם מהטיולים עם שק שינה וקופסת לוף בניווטים קשים במדבר יהודה. באכילת תפו"א אדמה שרופים בלילה קר עם פינג'אן תה צמחי שדה שקטפתם לבד.
איזו חוויה מלאת רגש יכולה להתהוות ממשפט אחד וקצר שמכיל בתוכו אהבה אין סופית. מהשקט עם נדנוד קל של אוושת לב שאומרת כמעט הכול. עם קווי מתאר פשוטים, המאפשרים לדמיון המתבונן להשלים את החוויה ולהיות שותף לה.
במקום להתלונן כמו חתול על מה שאין, האריה מסתפק במועט ועם המעט שיש ולא משנה כמה יש הוא מייצר את הצורות הרצויות.
מעכשיו אמור כמו אריה. "זה מה שיש ועם זה ננצח".
מקבל אחריות אישית
במקום לנקות כל החיים את הכתם בבואה שבמראה, אומר ה"בעל שם טוב" זצוק"ל, תושיט את היד למצח שלך.
אסור להאשים אף לא אחד במצבנו. לא את הבעל לא את האישה לא את המדינה וכו". די לחתוליות. מעתה רק אני אחראי למה שקורה איתי.
באופן קל מאוד אפשר לעבור למצב זה של אחריות אישית אם התנהגנו ב"מסתפק במועט".
המצב לא קובע. לא משנה מה יש בחוץ. מה שמשנה הוא מה שעשיתי בתוכי. שם אני מחפש את התוצאה, ולכן מתאפשר לי לקבל אחריות אישית. אם השגת החומר שיש בחוץ הוא האתגר שלי, אז אני תלוי בדבר מה מחוץ לעצמי.
לא חכם לתלות את חיי במשהו שאינו תלוי בי. אם אני רוצה לחיות נכון ראוי שאני אהיה אחראי לחיי. אני יכול להיות אחראי למה שקיים בתוכי ולא למה שאחרים עושים או נותנים.
גם כאשר קורה משהו נורא ואיום. עצור לרגע הסתכל במראה ותאמר לעצמך. המצב לא קובע, ההתייחסות שלי למצב היא הקובעת. ולזה אני אחראי. אני לוקח אחריות אישית על צורת ההתייחסות שלי למצב. לא על המצב עצמו. בדרך כלל גם המצב משתנה אבל הוא אינו המטרה.
נהנה מהאמת
במקום לברוח לתענוגות זמניים ומקומיים, אני יכול לחדור פנימה לתוך עולם הערכים שלי ובנקל לחיות שם את חיי.
כאשר חייתי מתוך אחריות אישית אין לי מה לחפש בהנאות הפיסיות החיצוניות חסרות הערך שמרוקנות אותי כל פעם מחדש. אלו שכבר מספר רב של פעמים הבטחתי לעצמי שלא אצרוך אותן. אני לא רוצה לאכול יותר ג'אנק פוד חברתי, נפשי, רוחני.
אוכלי הזבל הופכים להיות אנורקטיים למאכלי אמת. אוכל אמיתי לא מעניין אותם, הם מקיאים אותו מתוכם. חשים שהוא לא שייך להם גם אם מבינים שהוא נכון.
כמה טוב להיות אריה.
מהיום סוף לחתוליות מתחילים להיות אריות.
לא מייללים, לא שורטים, ולא אוכלים זבל.
מסתפקים במועט, לוקחים אחריות אישית ונהנים מהאמת.
שלכם בידידות
הרב אדם סיני
