קודם שהאדם יסדר תפילתו בבית הכנסת מפרשת העקדה ואילך צריך שיקבל עליו מצוות ואהבת לרעך כמוך, ויכוון לאהוב כל א' מבני ישראל כנפשו כי עי"ז תעלה תפילתו כלולה כל התפילות ישראל, ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי. ובפרט אהבת חברים העוסקים בתורה ביחד, צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו, כאילו הוא אבר א' מן החברים שלו. ובפרט אם יש איזה חבר מהם בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו, או מחמת חולי או מחמת בנים ח"ו, ויתפללו עליו. וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו, ישתף את חברו עמו. ומאוד הזהרני מורי ז"ל בענין אהבת חברים שלנו ושל חברתינו (בתחילת שער הכוונות \ ובע"ח שער עולם העשיה פרק א')
הסבר: דבר מאוד מיוחד ויפה מביא בפנינו רבי חיים ויטאל בשם רבו הארי"זל, שקודם שהאדם מסדר את תפילתו, מפרשת העקדה (עיקר תחילת התפילה) צריך לכוון לאהבת ישראל, כמו כן מביא בלימוד התורה את אותו עניין של חשיבות הלימוד מתוך אהבת חברים.
לכאורה נגיד, ברור אהבת ישראל מי אמר שלא, אבל להגיד זה דבר אחד, לעשות זה דבר שני, להבין זה דבר שלישי, להרגיש זה דבר רביעי, ולהשיג- זה הדבר. אומר הרב"ש שכאשר אדם עושה עבודה פנימית, מוסיפים לו מלמעלה משקל {קילו} על הרצון לקבל, לפני זה התגבר על מאה גרם, פתאום מקבל 500 גרם פרטיות, צריך להתגבר מחדש. לכן כאשר מתחילים לפסוע בשְׁבִילֵ הלשמה, ולאט לאט עוזבים את הלא לשמה, העבודה ואהבת ישראל לא תמיד מאירים ככוכב שביט כמו כאשר נמצאים בלא לשמה.
פתאום מראים לאדם שצריך לתקן, נותנים קושי, ופה מתחילה העבודה. לא ניתן לצאת ממצריים בטרם שיורדים למצרים, דהיינו הכרת הרע, הכרת מה שצריך לתקן, שבעיקרם זה "גאווה ואנוכיות" כשור לעול וכחמור למשא.
לכן בשְׁבִילֵ הלשמה כשאני מתפלל לקשר לה' ולא כדי לקבל רכב חדש, לא תמיד התפילה מאירה באותו אור, אבל כן אפשר לבנות אותה שתאיר ממקום אמיתי, וכאשר תאיר זה יהיה אור נצחי, לכן אומר תתחילו במטרה, אהבת חברים, כי זו המטרה של התפילה לייצר קשר, והקשר בין ישראל הוא אמצעי כדי להגיע לקשר למקום ברוך הוא. אומר רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה" מסביר בעל הסולם, זה הכלל כל השאר פרטים שבאו לכלל הזה.
בגמר תיקון זה יהיה אחד, בזמן תיקון העבודה מחולקת בין המקום לישראל, אומר בעל הסולם מתחילים באהבת הזולת וזה מכשיר אותנו לאהבת ה', לכן לכאורה לא מובן למה לכוון לאהבת ישראל, תכוון אהבת המקום בתחילת התפילה אם כבר? אלא זה כלל גדול בתורה, בזכות העבודה שעושים עם החברים, מגיעים מוכשרים לאהוב את המקום, וממילא זה דבר אחד אחכ האהבה לישראל והאהבה למקום, כמו שנאמר "הקב"ה ישראל והתורה חד הם" דהיינו בהשוואת צורה מלאה.
אומר בעל הסולם שהמצוות בין אדם לחבירו קודמות למצוות בן אדם למקום, לכאורה לא מובן, יש כאלה אמרו שלא צריך לקיים מצוות בין אדם למקום אלא רק שמגיעים לרוחניות, יש כאלה אומרים הוא כתב את זה למי שלא מקיים מצוות שלא יבהל, אבל האמת שלא זה ולא זה נכון.
אלא קודם ברוחניות נקרא סיבה, (הכוונה שבדבר) בזמן תיקון גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, החסדים חשובים מהחכמה שזה נקרא עבודה מול החברים, ולא מול המקום שנחשב בחינת חכמה {שיש על זה צמצום רציני} לכן קודמות- הכוונה שקל יותר להשיג את המאור באהבת חברים לפני המאור בעבודת המקום, אבל זה לא במקום זה, כל המצוות בן אדם לחברו באות על התשתית של המצוות בין אדם למקום, אחרת הוא אומר אם עשה מטעם המצפון האנושי כאילו לא עשה כלום. אז בשלב הראשון התשומת לב של הכוונה, והשגת מאור התורה קודמים באהבת הזולת משאר המצוות שבן אדם למקום, אבל צריך את שניהם כמובן.
הרבה פעמים קורה שמזניחים את המצוות בין אדם לחברו מבחינת החשיבות ועושים כדי לצאת ידי חובה, ובמצוות בן אדם למקום מדקדקים מבחינת המעשה מאוד, וזה לא בהכרח הסדר. כמו כן אומר הרב"ש שאל תדאג לרוחניות של החבר, עצה כל אחד יכול לתת, אלא תדאג לגשמיות שלו.
על כן יש להשקיע בחשיבות ובכוונה של מצוות בן אדם לחברו לא פחות מאשר מצוות בן אדם למקום, מכיוון שהם המסוגלים יותר לקרב ללשמה.
הדרך הנכונה היא לעבוד על המטרה מחד (עבודת המקום) אבל לא לשכוח את האמצעי מאידך (ביחס לעבודת המקום) שזו אהבת חברים והשפעה לזולת. ולאט לאט למצוא את האיזון ולפעול בכל הרובדים בע"ה.
שנזכה בכתיבת שורות אלה, להתעורר יותר לאהבת חברים ולעשות יותר, בפרקטיקה מתחילים בקבוצה קטנה, בסביבה שלך בעיר שלך, אבל בהשקפה צריך לכוון על כל ישראל, ובהמשך גם על הגויים. ושנזכה לאהבת חברים.
