[פר' ויקרא פרק א' פס' א', ב'] "ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר". "דבר אל בני ישראל
ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם".
אם נתייחס לכתוב בפרשה זו, כפי הפשט הנתפס לנו בחושינו, עלולים אנו להזדעזע מן התיאורים המפורטים
לגבי הצורות הראויות בהקרבת הקרבנות. והיות וברור לנו שאין הכתוב מדבר בגשמיות, על כן נשאל –
מיהו ה"אדם" ומהו "קרבן"?
תחילה נברר, היות ומחויבים אנו גם על הפעולה גשמית של המצוות, אם כן, מה תפקידן? מה המטרה אליה
צריך האדם לכוון בעת עשיית המצווה?
כותב הרב אדם סיני שליט"א בספרו – "הגשמיות היא האמצעי לעורר את הרוחניות שבאדם…היכן שהגשמיות
נותנת לי גירוי לפעולה רוחנית ראויה המובילה אותי לתכלית, לשנות את צורתי להיות פרט הפועל למען הכלל,
היא פעולה גשמית ראויה."
לפיכך עיקר חיפושו של האדם כדאי שתהיה אחר המטרה שצריכים אנו לכוון את ליבנו, בשאיפה ליציאה
מהמקום בו אנו מצויים.לזהות מיהו האני המהתל בנו, אותו צריכים אנו להיות מוכנים להקריב, ומהו האני אליו
שואפים אנו להשיג.
כותב הרב"ש בספר ברכת שלום "על התורה" – "אדם כי יקריב מכם, הסדר הוא, קרבן לה' מן הבהמה וכו'.
היינו, כל הצרכים השייכים לבחינת בהמיות, צריך להקריב אותם קרבן לה', ועל ידי זה הוא יכנס לסוג של
בחינת אדם, לסוג של יראת שמים."
יכולים אנו להבין מדברים אלו, שעצם ההקרבה איננה המטרה, אלא אמצעי, בכדי להשיג סוג של "יראת
שמים", המבטא את בחינת האדם שבנו, בכדי להגיע אל המטרה, לאהבה.
המושג "קרבן", מרמז לנו מספר צורות התייחסות שיכולים אנו להשתמש בהם בכדי להבין את עצם המצווה.
קרבן, יכול לבטא "ויתור" על דבר מסוים, יכול לרמז גם על "קרב", מלשון מלחמה, או אולי "התקרבות",
ממקום רחוק. וודאי הדבר שכל האפשרויות הנ"ל, משמשות את האדם בעבודת ה'.
ממשיך וכותב הרב"ש – "…לכן, כשאדם מקריב קרבן, היינו שהוא נותן חלק מרכושו שהוא מטובת והנאת
עצמו – לה', על ידי זה הוא מתקרב לה'…"
"חלק מרכושו.." כפי שמציין הרב"ש, הם העצמי המורגש של האדם, שהם הגאווה והאנוכיות, עליהם חייב
האדם לוותר, בכדי לבטא את בחינת האדם שבו, ולהתקרב לה'. הקרבת הקרבן חייבת להיות מתוך רצון
להתקרבות לה', ולא מתוך רצון לאנוכיות "משתלמת" יותר המשמשת את ה"אני הכוזב" שבאדם, ועל כן
הקרבן חייב להיות "תמים" ללא מום. לא מתוך חיסרון רגיל, גופני, המורגש באדם.
כותב הרב אדם סיני שליט"א – "קורבן אמיתי – ככל שהוא נחשב בעיניי יותר ואני מקריב אותו, כדי לגרום
בהקרבתו קירבה, קורבן אמיתי הוא."
ומסכם הרב –
"עבודת הקורבנות היא עבודת האדם, המבקש לשנות את צורתו מהיותו אדם אנוכי, אגואיסטי, לאדם אוהב
ה'. הקורבן צריך להיות מהאמצעי, שנועד לשרת את המטרה. הדומם צומח חי שבאדם הם האמצעי. האדם
שבאדם, הוא המטרה. רק בעבודה משותפת בקיבוץ חברים, אפשר לייצר את הכוח שהנו הכוח המשותף, כדי
להקריב את עצמנו אישה לה'."
נקווה ונתפלל כולנו, שלשם נכוון את עבודתנו, ונזכה לבניית בית המקדש ולגאולה השלמה במהרה בימינו,
אמן.
