בס"ד
פרשת תזריע תשעו'
[ויקרא פרק יב' פס' א – ג'] "וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא. וביום השמיני ימול בשר ערלתו."
מהי "הולדה" בנפש האדם?
ידוע שמטרת הבריאה הייתה בכדי להיטיב לנבראים ולפיכך טבע הבורא בנבראים את הרצון לקבל.
ונמצא הרצון לקבל מעצם היותו בשינוי צורה מהבורא, מפריד בין הנברא לבורא. והקב"ה ברחמיו הרבים נתן בנברא "כוח" המסוגל להביאו להשוואת צורה, לאהוב וכך על ידי קשר של דביקות, יוכל הנברא לקבל את הטוב והעונג שחשב בעדו הבורא ית' וכל זאת בכדי לעשות נחת רוח ליוצרו.
זו עבודת האדם, והינה תהליך של שותפות האדם מתוך בחירה ואמונה, שיש בו את ה"כוח" לשלב בין ב' הכוחות ההופכיים המתקיימים בתוכו, ולייצר בנפשו כלים חדשים של השפעה, מה שבאופן רגיל מצד טבע האדם אין הוא מרגיש כך.
כותב הזוהר הקדוש – [פרשת תזריע ב"הסולם" אות יד'] "בוא וראה, בשעה שהאדם בא להתקדש ולהזדווג בנוקביה, ברצון הקדוש שלו, מתעורר עליו רוח קדוש, הכלול מזכר ונקבה. משום שנולד ונמשך מז"א ומלכות, שה"ס זכר ונקבה, ורומז הקב"ה לשליח אחד הממונה על עיבור בני אדם, ומוסר בידו רוח ההוא, ומודיע לו לאיזה מקום יתן אותו."
כאשר מביא האדם עצמו לרצון חדש, ולייחד בין הרצון להשפיע ובין הרצון לקבל, בין צד הזכר שבו לבין צד הנקבה שבו, ומתוך יגיעה בדרכי התורה לבטל את האהבה העצמית שבו, ללמוד את "דרכי המלך הקדוש", לעשות את התיקון הנדרש, וכך להוליד מתוכו, בנפשו הבנה חדשה המקרבת אותו לשלימות מצד עבודת האדם שבו, לקשר של אהבה עם הבורא ית', אם כך נכין את הכלי הראוי לקבל את הטבת הבורא, אזי גורמים אנו "נחת רוח" בעליונים.
מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: איזו מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם נאים. אמר לו טורנוסרופוס: הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם?! אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו, אלא אמור דברים שהם מצוין בבני אדם. אמר לו: למה אתם מולין? אמר לו: אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך, שמעשה בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא. הביא לו רבי עקיבא שיבולים וגלסקאות [=מיני מאפה, לחמניות]. אמר לו: אלו מעשה הקדוש ברוך הוא, ואלו מעשה ידי אדם. אמר לו: אין אלו נאים יותר מן השיבולים?! אמר לו טורנוסרופוס: אם הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו? אמר לו רבי עקיבא: ולמה שוררו [= חבל הטבור] יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא את המצות לישראל, אלא לצרף אותם בהם. ולכך אמר דוד: (כל) אמרת ה' צרופה (תהלים יח לא)."
רואים אנו שהתנועה הנעשית באדם, (הכלול מחומר וצורה), מצורה של רצון לקבל לעצמו, לרצון להשפיע, היא התנועה הנפשית הראויה והרצויה, והיא המסוגלת לקרב ולחבר בין הנברא לבורא.
תנועה זו לא קלה היא היות והרצון להשפיע אינו מאיר באדם מצד טבעו. לכן על האדם להיות מוכן לוותר על מקומו, ולבנות רצון למקום חדש של השפעה.
בכדי שירגיש "צורך" לכך, על האדם להרבות באהבת חברים ולהתפלל רבות על כך, בכדי שיוכל בע"ה לקיים עצמו במקום חדש זה.
מסכם הרב אדם סיני שליט"א בספרו –
"על האדם לקבל על עצמו עבודה של ביטול אנוכיותו וזריעתה באדמה, להרבות בזיבולה, דהיינו בהשגת מודעות עצמית, הבנת הלב שצעד זה הוא הכרחי. זאת על ידי לימוד של פנימיות התורה בדרכו של בעל הסולם, המדגיש נקודה זו כעיקרית. זאת על ידי תפילה מתמדת לקב"ה לצאת מהאהבה עצמית שלו. כדי להכשיר מקום לתפילה, עליו לעבוד בדרך של אהבת חברים בקבוצות, המונחות על ידי רב, שרצונו ומאווייו להנהיג דרך של תורה, המורה לו איך להשיג כוחות אלו של השפעה, כדי לקיים את תכליתו בבריאה ולהגיע בעזרת ה' לבחינת משיח פרטית וכללית במהרה בימינו."
אמן.
