פרשת מצורע תשעו'
[ויקרא פרק יד' פס' א'–ד'] "וידבר ה' אל משה לאמר: זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו, והובא אל הכהן: ויצא הכהן אל מחוץ למחנה, וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע: וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהרות, ועץ ארז ושני תולעת ואזוב:"
רואים אנו לכאורה בפרשה זו סיפור תמוה על אדם הנגוע בצרעת, הבאתו אל הכהן והתייחסות הכהן אל הנגע הכוללת מספר רב של פעולות שאין אנו תופשים בשכלינו, כיצד מטהרות הן את הנגוע.
על כן ננסה לברר בפנימיות הדברים, מה רומזת לנו תורתנו הקדושה וכיצד קשור הדבר לעבודת נפש של האדם כלפי הבורא ית'.
מהי צרעת? ומהי תורת המצורע?
"אמר ריש לקיש: מאי דכתיב: "זאת תהיה תורת המצורע" – זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע" (ערכין טו, ע"ב)
לשון הרע – לא מדבר אלי ? !
ידוע הדבר שישנם ב' כוחות עיקריים הפועלים ומשפיעים באדם. כוח הגוף וכוח הנשמה. ב' רצונות הופכיים לחלוטין, אשר כל אחד מרצונות אלו קובע באדם את החיסרון אשר מניע אותו להשגת המטרה המורגשת בתוכו.
באופן רגיל הרצון הגופני הוא המוביל באדם וכל דרכו של האדם הינה על פי טבעו, על פי התודעה הגשמית שבה מפרש האדם את המציאות, כך מתייחס האדם לכל ההפרעות המתראות אליו, כאל מכשולים אותם צריך הוא להסיר בדרך להשגת מטרתו, רצון לקבל הנאה ותענוג בפרטיותו. מצב זה נחשב למעין, תרדמה רוחנית.
מאידך, כאשר מתעורר האדם לגלות את הצד הנשמתי שבו, את הרצון שלו לאהבה, מיד מתעורר הרצון הגופני ומתנגד בכל כוחו בכדי שהאדם לא יצלח ברצון החדש שעורר בתוכו.
בנקודה זו בחיי האדם מתקיים קונפליקט רגשי חזק, היות ומצד אחד עדיין לא עזב לחלוטין את מקור ההנאה הקודם שקיבל בחייו הקודמים ומאידך, רצונו החדש לא קיבל את הצורה הראויה שתספק את ההתעוררות המתחוללת בנפשו. אע"פ שברור לאדם שחייו הקודמים חיי שקר הם שאינו יכול לעוזבם בבת אחת.
כותב הרב אדם סיני שליט"א בספרו –
"כאשר אדם רוצה ללכת בדרך האמת, דהיינו שכל כוחות נפשו יפעלו למטרה אחת נשגבה שהיא דבקות בה', אז הגוף מדבר לשון הרע על האדם.
הגוף מבטא את הרצון שבאדם המבקש לפעול את הטבע המורגש, את מצב האנוכיות. הגוף אינו מעוניין בקדושה. אז מנסה הוא להסיט את האדם מעבודת ה', מכל מאמציו להיות אדם טוב יותר. הגוף מדבר לשון הרע על האדם. יוצר בו אחיזה ע"י הצפתו בראיה שלילית של עצמו. לא משנה מה האדם עושה, עולה במחשבתו שהדבר לא בסדר. כך רצונו הגופני מדבר אליו."
יוצא אם כך שרצון הגוף הוא המדבר לשון הרע כנגד רצונו של האדם ללכת בקדושה, זאת אומרת שבא לאדם ואומר לו שלא כדאי לו לעבוד בעל מנת להשפיע והאדם מוצא עצמו במצב שככל שרוצה הוא להתכלל בדרך האמת, כך רואה הוא כמה רע הוא, כמה טמון הוא בפרטיותו, באנוכיות המפרידה אותו מהקדושה.
עד כמה קשה היא פגיעת לשון הרע, הסבירו חז"ל:
"נמשל הלשון לחץ, ולמה? שאם ישלוף האדם החרב שבידו להרוג את חברו הוא מתחנן לו ומבקש רחמים – מתנחם ההורג ומחזיר החרב לנדנה, אבל החץ – כיוון שירה אותו הלך, אפילו מבקש להחזירו אינו יכול להחזיר"
(מדרש שוחר טוב קכ)
אם כך מהו המוצא אשר מרמזת לנו תורתנו הקדושה בפרשה?
כותב הרב"ש בספרו, על הפסוק "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן" –
"…לכן אם הוא רוצה לטהר את עצמו, שנקרא "ביום טהרתו", אז : "והובא אל הכהן", היינו שמלמעלה מביאים אותו אל מידת החסד, שהוא בחינת כהן, שעל ידי מידה זו הוא זוכה לכלים דהשפעה. וזהו – "הבא ליטהר – מסייעין אותו". היינו במידת כהן."
נמצא שעל האדם לתת מצידו "אתערותא דלתתא", לעורר בתוכו את הרצון האמיתי, את החיסרון לקדושה בכדי שירגיש צורך לדבר. ולפי ערך החיסרון שיש לו, כך יוכל לקבל עזרה מלמעלה ועל ידי כך יתרקמו באדם כלים דהשפעה, של השוואת צורה עם בוראו.
כפי שכותב הרב"ש –
"אין בידו של אדם לעשות תשובה, אבל יש בידו לבחור שיהיה לו רצון לעשות תשובה."
על כן, כאשר רוצה האדם להדבק בה' ית', צריך לדעת שאי אפשר לו לזכות בכך מתוך גבהות הלב, מתוך אנוכיותו. אלא חייב להשפיל את הרצון הגופני ולהתמיד בכך הן במחשבה והן במעשה. אם כך יעשה, יתדבק האדם במידת החסד וזהו "ביום טהרתו".
ישנם ב' מצבים עיקריים שעל האדם להתעורר בהם:
א – לצאת ממצבו הנוכחי, מכוח הגוף השולט בתוכו.
ב – להכיר את הרע שבמצבו ולבקש להיטהר ע"י התכללות במידת החסד, בקו ימין שבו.
ב' תנאים אלה יכולים להתקיים באדם רק כאשר מצבו מגולה לו. אומר הכתוב "ביום טהרתו", ולא בלילה, שאז אין האדם רואה נגעי עצמו.
מסכם הרב אדם סיני שליט"א בספרו –
"…בעזרת השינוי אותו ניקח על עצמנו, נזכה בעזרת ה' להירפא מהצרעת, מההתנגדות לקבל את הבורא כסיבת הכל. ונראה שהחופש האמיתי יבוא משבירת הלב לעבודתו יתברך. שהרי, כפי שאומר הרבי מקוצק "אין דבר שלם מלב שבור". ולוואי ונשכיל זאת בנפשנו."
אמן.
