פרשת אחרי מות תשעו'
[ויקרא פרק טז' פס' א' – ד'] "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן, בקרבתם לפני ה' וימותו. ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת, אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת. בזאת יבא אהרן אל הקדש, בפר בן בקר לחטאת ואיל לעלה. כתנת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגר ובמצנפת בד יצנף, בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם."
שאלות ותהיות רבות עולות מפסוקים אלה בתחילת הפרשה. כגון, מדוע מזכיר שוב את מות בני אהרן? מהי מיתה זו בנפש האדם? כיצד המוות מקדם לתכלית? מהם החיים שלפני המיתה? מהם החיים לאחר המיתה? מה מרמזים משה ואהרן במיתה זו, על דרך עבודת ה'?
האם ייתכן שהרצון להנות ממית את האדם?
חטאם של נדב ואביהו לא היה חס ושלום מפני שרצו לפעול כנגד מטרת הבריאה. כל רצונם היה לעבוד את ה' ולהתקרב אליו. גם ידוע הוא שהבורא ית' ברא את הנבראים בכדי להנותם. על כן קשה לנו להבין מדוע נענשו בני אהרן ומתו.
כתוב במדרש רבא סימן ח' –
"בר קפרא בשם רבי ירמיה בן אלעזר אמר, בשביל ארבעה דברים מתו בניו של אהרן, על הקריבה ועל הקרבה, על אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה. על הקריבה, שנכנסו לפני ולפנים. ועל הקרבה, שהקריבו קרבן שלא נצטוו. על אש זרה, אש מבית כירים הכניסו. ועל שלא נטלו עצה זה מזה, שנאמר [ויקרא י', א'] איש מחתתו, איש מעצמו עשו שלא נטלו עצה זה מזה.
אמר רבי ירמיה בן אלעזר, בארבעה מקומות מזכיר מיתתן של בני אהרן ובכלן מזכיר סרחנן, כל כך למה, להודיעך שלא היה בידם אלא עון זה בלבד.
אמר רבי אלעזר המודעי בוא וראה כמה מיתתן של בני אהרן יקרה לפני הקב"ה שכל מקום שמזכיר מיתתן מזכיר סרחנם, כל כך למה, להודיעך שלא יהא פתחון פה לבאי עולם לומר מעשים מקלקלים היו בידם בסתר שעל ידי כן מתו."
ראשית עלינו להבין, שאין העונש עומד בפני עצמו, אלא שהעונש הוא "תיקון". על כן צריכים אנו להתייחס אל המיתה כשלב מתקן, המקרב את האדם אל תכליתו. מיד עולה השאלה, את מה מתקנים? וכיצד מוות הנתפס בחושינו כדבר סופי, יכול להמשיך תנועה מתקנת?
צריכים אנו לדעת שהעונש הוא תיקון לנשמה. ונותרים אנו עדיין עם השאלה, אם כך, מה מת?
כותב הרב אדם סיני שליט"א בספרו –
"טרם יתקשר אדם לדבר אמיתי, עליו להסכים למות. יותר ממה שהאדם צריך ללמוד לחיות, עליו ללמוד למות. המוות הינו איבוד האני הכוזב. המוכנות לוותר על ההנאה, המופיעה בכלי של רשע, בכלי של האנוכיות, של הצרות הבלתי נסבלת של הקיום, קשה היא כמוות."
וממשיך הרב – "בעל כורחך אתה חי ובעל כורחך אתה מת. התכלית חייבת להתקיים היות והבורא, הפועל לתכלית של קיום החיים, אינו מתבלבל."
רואים אנו שהמוות חל רק על צד הרצון לקבל בפרטיות שבאדם ולא על הרצון להשפיע, צד הנשמה שבאדם.
ההסכמה של האדם למות מרצונו האנוכי, היא הנותנת לו את הזכות לחיות.
כפי שמפרש רש"י על הפסוק [ יח', כח'] "ולא תקיא הארץ אתכם" – "משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס, שאין עומד במעיו אלא מקיאו, כך ארץ ישראל אינה מקימת עוברי עברה."
ארץ ישראל, היא הרצון לקדושה בנפש האדם, כאשר רצון האדם ללכת בדרך ה', בדרך השפעה, היא המובילה אותו. על כן על האדם להכין את הכלי הראוי לקבל את הנאתו. עליו לרדוף אחר האמת ולא אחר ההנאה, שאם לא כן נקרא רשע והרי ידוע ש "רשעים בחייהם נקראים מתים", כאשר ההנאה מתקבלת בכלי לא מתוקן, מביא הדבר למוות.
מסכם הרב אדם סיני שליט"א בספרו –
"ראוי לנו להביט נכוחה ולבדוק עצמנו, האם מוכנים אנו למות מהתפיסה של שני בני אהרן, בהקריבם אש זרה? אם כן, ובתקווה שכך הוא, מוכנים אנו יחד לצעוד לעבודת ה' עם הכהן שבתוכנו לבחינת ממלכת כוהנים וגוי קדוש. ובעזרת ה' עוד בחיינו נזכה לראות את עמנו מוביל את האנושות לנצרך מכל, תכלית קיומנו, דבקות בבורא עולם."
אמן
