פרשת במדבר תשע"ו
[במדבר פרק א' פס' א' – ג'] "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד, באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר. שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם, במספר שמות כל זכר לגלגלתם. מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא בישראל, תפקדו אתם לצבאתם אתה ואהרן."
בע"ה סיימנו את ספר "ויקרא", העוסק רובו בתורת הכהנים. השבוע פותחים אנו בקריאת ספר "במדבר". הרביעי בין חמשת חומשי התורה, שכשמו כן הוא. אוצר הוא בעשר פרשיותיו את תולדות העם בימי שהותו במדבר.
שלושים ושניים פרקים לספר, המציינים את מסלול המעבר מהמון עבדים חסר יישות שלימה, אל עם מגובש ומסודר, הנושא זהות ויעוד ברורים.
האדם מתחיל מסע רוחני, יציאה ממקום גשמי עולם רוחני, יותר מאתגר, אשר בתחילת הדרך מוצא עצמו האדם ללא תענוג. מצד אחד מרגיש הוא כוסף לדבר אמיתי, ומצד שני אין לו עדיין הרגש של מילוי במקומו החדש.
ספר במדבר מלמד אותנו מהו הסדר הנפשי הנכון שעלינו לכוון עצמנו בהיותינו במדבר הרוחני. בדרכינו אל מקום של אהבה, של השפעה, של קשר אחדותי, בדבקות עם הבורא ית'.
בתחילת הפרשה מצווה הקב"ה את משה, למנות את בני ישראל, לפי ראשים, הזכרים, כל יוצא צבא. ספירה זו לא היתה מפקד אוכלוסין. ספירה זו מצביעה על נדבך נוסף בעבודת האדם, בקשר עם הבורא ית'. כפי שכותב רש"י, בפירושו על הפסוק, ומסתמך על המדרש – "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם בכל שעה". כל יחיד נמנה עם שבטו.
ואנו בבואנו ללמוד מתורתנו הקדושה את העצות הנכונות בכדי לקיים את חלקנו במציאות, נשאל –
מהי מנייה בנפש האדם?
כותב הרב אדם סיני שליט"א בספרו –
"המנייה היא ראיית הפרטים, כדי לייצב את הכלל. הכלל הינו מידת ההשפעה שבאדם. הרצון לקבל יוצר את הפרטים שבאדם. הרצון לקבל מבקש מהאדם פרטות והרצון להשפיע כללות. האדם נמצא לכאורה במאבק פנימי, למי לתת את השליטה?
הדרך המובחרת והיחידה האפשרית היא לשלב בין השניים. אי אפשר לוותר על הרצון לקבל, היוצר פרטים בתוך מערכת מסועפת של רצונות, הנגזרים מרצון מרכזי זה של כל אדם. מאידך גיסא אי אפשר לוותר על מטרת האדם, שהיא להשפיע. הפתרון הוא, כאמור, לקבל בעל מנת להשפיע ובמובן הנפשי, שכל הפרטים יהיו משויכים לכלל, שכל הרצונות הפרטיים יהיו משויכים לרצון אחד מרכזי וכללי."
ידוע הוא החוק הרוחני האומר – "כל פרט כפוף לכלל בו הוא נמצא". הפרט נחשב וחשוב הוא אך ורק באותה המידה בו כפוף הוא לכלל. הכלל הוא הראש, הוא המוביל את הגוף. לכן בבואנו לעבודת ה' בבחינת "ישראל", מונין אנו את מידת החשיבות של צד הבורא שבנו, את הרצון להשפיע שקיים בנו. רק רצון שכזה יכול לבא בחשבון, כי זהו מה שרצוי בפני הקב"ה.
כפי שכותב הרב"ש זצוק"ל בספרו על התורה –
"וענין ההתפקדות שיש לעשות בעבודת ה', מובא בסוף ההפטרה. שכתוב: "וארשתיך לי לעולם". שענינו, שהקב"ה לוקח לו לבחינת אירוסין – אלו שרוצים להכנס לעבודת ה' לעולם. לא שרוצים היום כאן ומחר הולכים אחרי הרצון לקבל. אלא דוקא שהאדם מחליט שהוא רוצה להיות דבוק בה' לעולם. כי כמו שהקב"ה הוא נצחי, כך מי שרוצה להדבק בו הוא גם כן מוכרח להיות דבוק בנצחיות."
מובן לנו מדברים אלו, שרצון האדם חייב לנבוע מנקודה פנימית בתוכו, מתוך חיסרון לדבר ניצחי, רצון אמיתי לקשר עם ה'.
מניית החסרונות באדם, לרוב אינה נעימה היא ויכולה היא לגרום עצב לאדם. אך עלינו להחליט ולכוון עצמנו למטרה וכך לפעול בכדי לבנות את הכלי הראוי שיכול לשאת רצון רוחני זה.
על כך מוסיף וכותב הרב אדם סיני שליט"א בספרו –
"הבורא מטריח אותנו במנייה כל כך מסובכת, כדי שנבוא לתכלית הנרצית. בהיות האדם מונה באופן האמיתי את חסרונותיו, מתבהרים הללו, מקבלים צורה, מקום וזמן. מהווים ממשות של עבודה. ממשות של דרך לפיתרון. אפשריים הם לפעולה אמיתית, ובכך להביא אושר לאדם. אף כי על האדם לא לפעול מתוך רצונו לאושר, אלא לאמת."
ומסכם הרב –
"על כל אחד ואחת מוטלת חובה זו של מניית חסרונותיו, עליו לדעת מה חשוב יותר, מה פחות ומה לא קשור בכלל להווייתו, אותו הוא צריך לנתץ ולזרוק מתוכו. על כל אדם לבנות לעצמו באופן המסודר ביותר, אליו הוא יכול להגיע, את מערכת העקרונות לפיהם הוא חי. לא די לומר, אני הולך על פי חוקי התורה. זה חשוב, אך לא מספיק. שהרי לתורה מימדים רבים. צריך כל אדם למצוא עצמו בתוכה. זו עבודה קשה, אך אפשרית. צריך להתחיל בה עכשיו."
ובע"ה נצליח, אמן.
