[sociallocker id="42814"]
שלום ידידים יקרים
כידוע, כל דבר חשוב בחיים מצריך הכנה, ולימוד מקדים. ריכזנו כאן עבורכם שעורים ותכנים הקשורים לתשעה באב.
כמיטב המסורת של אתר “הסולם” אנו מגישים לכם חומרים שעוסקים בפנימיות הדברים, ברובד העמוק יותר, ולא רק בחיצוניות . אנו מקווים שתפיקו את המיטב.
שלושת השבועות מגיעים לסיומם בליל שני. מקווים שכולכם ניצלתם זמן זה להגביר את אהבת החינם בין איש לרעהו. לאהבה, אין מאוחר מידי, התחילו עכשיו. השבת חל תשעה באב. את הצום נציין בע”ה ביום ראשון. צום תשעה באב נקבע לזכר חורבן בתי המקדש.
אנו מצרפים לכם כאן- מאמרים של הרב, הרצאה על תשעה באב, קטע מדהים מהספר החדש שיוצא חודש הבא.
כמו כן בסוף הדף יש לימוד ליום תשעה באב עצמו, כידוע תשעה באב זה יום תענית ויום צער וחלים בו דיני אבלות, אסור ללמוד תורה בתשעה באב, כי הרי התורה משמחת, כמו שלאבל אסור ללמוד. אבל מותר ללמוד דברים של התעוררות חורבן אבלות וצער, כגון מגילת איכה, שבירת הכלים ועוד.. כמו כן ריכזנו חומרים לנוהגים ללמוד תדברי תשובה ומוסר.
הכנה נעימה, ושנזכה לאהבת חינם
פוסט הרב - חורבן ובניית “בית הבחירה
חורבן ובניית “בית הבחירה
“כל דור שאינו נבנה בימיו, מעלין עליו כאילו הוא החריבו” (ירושלמי, יומא ה’, פרק א’ הלכה א’).
משמע ממובאה זו, שההתייחסות אינה לעבר, אלא בכל דור ודור צריך האדם למדוד את נפשו ביחס לבניין בית המקדש. התייחסות זו מכריחה את האדם לקבל אחריות אישית על בניין בית המקדש ולראות את הנצרך ממנו כדי לקיים בית זה.
היכולת להסתכל באופן זה יוצרת תנועת נפש המעצימה את האדם ומציבה אותו כשותף בבריאה. יכולת שותפות זו מתבטאת במה שכתוב בהקדמת ספר הזוהר, וב”הסולם” אות ס”ז: “אל תקרא עַמִּי אתה עם ע’ פתוחה, אלא עִמִּי אתה עם ע’ חרוקה, שפירושו להיות שותף עמי”.
יכולת הבחירה שניתנה לאדם מהבורא יתברך, המיוחדת רק לאדם, מאפשרת לו להיות שותף. יש לראות שביכולת זו של הבחירה טמונה גם האפשרות לטעות. ישנם בני אדם שנוח להם שמחליטים עבורם, אך אין זו אלא עצלות נפשית. האדם חייב לחפש את הנקודה הנפשית המאפשרת לו לבחור, כי היא זו המייצגת את האדם שבו. גאוות האדם מבקשת בחירה זו, אך משתמשת בה באופן שגוי. הבחירה אמורה להיות אחת – לבחור בחיים. כל צורה אחרת המתראה כבחירה אצל האדם, אינה אלא אי בחירה ופעולה אוטומטית מצד “ה”בהמה”” שבו.
מה קורה אם לא בחרתי 
הבחירה היא תנועה אקטיבית, שחייב האדם להשתמש בה אם רוצה הוא להיות אדם. אין בחירה “לא לבחור”.
אי בחירה היא רק הישארות במצב של “יצר לב האדם רע מנעוריו”. כפי שאדם שאינו קופץ נשאר על הקרקע, כך אדם שאינו בוחר נשאר כ””בהמה””.
עובדה זו, שהמצב הרגיל ללא מאמץ הוא מצב של “בהמה”, מכריחה את האדם לקבל על עצמו דרך של יגיעה, כדי לבנות את האדם שבו. מצב זה של בהמיות קבועה נוהג לאחר חטא אדם הראשון, שהרי נבראנו כבני אדם. (אני מבקש לא להיפגע מהמושג “בהמה”, אני משתמש בו היות וכך הוא מופיע בזהר הקדוש).
חוסר השימוש בכוח הבחירה הוא שגרם לחורבן בית המקדש. לעניין מה שכתוב לעיל שביכולת הבחירה טמונה גם האפשרות לטעות, יש לדייק ולומר., שטעות האדם היא, כאשר אינו מיישם את הפוטנציאל הטמון בו כאדם – דהיינו שאינו מוציא מהכוח אל הפועל את יכולת הבחירה שבו.
להיות בוחר
בניית הכוח הנפשי להיות “בוחר” היא ממש בניית בית המקדש בנפש האדם. זאת הסיבה שנקרא הוא בית הבחירה.
בברכת בניית בית הבחירה הפנימי והכללי לכל עם ישראל במהרה בימנו.
אמן.
“מועדי ישראל האדם ומה שביניהם”/ הרב אדם סיני
פוסט הרב לתשעה באב:
תשעה באב
הצער על חורבן בית המקדש והצער של רחל אימנו, הינם אמצעי לקראת האהבה השלמה. בהיותנו רואים את הצער באופן זה, עלינו להפוך את ט' באב למפיח רוח של תנועת נפש אמיצה וחזקה לקראת אחדות ואהבה, שתתבטא בע"ה בבניית בית המקדש במהרה בימינו אמן.
השאיפה הנכונה לבוא לקראת אהבת חינם היא ע"י רחל אימנו, שהכניסה צרתה לביתה מתוך אהבת חינם, כדי להכשיר את האהבה בינה לבין יעקב, שכן לאה, המייצגת את "עלמא דאתכסייא", שהיא בחינת הגלות, הוכנסה לבית רחל, ויש לראות בה אמצעי לקראת האהבה השלמה. כך יש לראות את הגלות כאמצעי לגאולה.
על כל יהודי לבקש אהבת חינם זו, דהיינו עשייה ללא תמורה אישית, אלא כזו המגדילה את האני המשותף, את השכינה הקדושה הנקראת רחל אימנו. על כל יהודי לזכור שאהבה לא ניתן לקנות ע"י אינטרס אישי.
בית המקדש, בהיותו הביטוי לאהבה ואחדות ישראל, הוא תוצאה הצריכה לבטא את המדרגה אליה אנו צריכים להגיע לאחר היגיעה של ההתרחקות משנאת חינם.
ישנם הרבה כוחות באדם, המהווים את שורש האמונה, כפי שראינו באבות, במשה רבנו ויהושע, שכולם ראויים ומהווים הם את אבני הבניין של היהדות. אך בניית בית המקדש תיעשה דווקא ע"י אהבת חינם, המתבטאת כאמור ברחל אימנו.
בואו יחד יהודים יקרים, נפעים את הרגש העצום של רחל אימנו, של היחד שלנו, כדי שנצעיד את כל האנושות לעבוד את ה' יתברך בבית המקדש השלישי, שיהיה המרכז הרוחני של כל אומות העולם לעבודת ה' זכה וטהורה.
הרב אדם סיני.
שיעור מודעות שבועית - לתשעה באב
שיעור ב':
שיעור א':
תשעה באב בעש"ן – עולם, שנה, נפש
מתוך הספר "מועדי ישראל האדם ומה שביניהם"
(הספר עתיד לצאת לאור בע"ה חודש הבא)
בית ראשון, שעמד על תלו ארבע מאות ועשר שנים, נחרב בידי צבאו של נבוכדנצר השני. בית שני, שנבנה ע' שנים לאחר חורבן בית ראשון, עמד על תלו ארבע מאות ועשרים שנים ונחרב אף הוא, בפעם זו בידי הצבא הרומי, שבראשם עמד טיטוס הרשע.
על חורבן בתי מקדשנו כואבים ודואבים עם ישראל, ואבלים עד היום הזה. על חורבן זה ועל הצורך באבל, נבקש לשאול מספר שאלות, כדי להאיר את צורת ההתייחסות לחורבן בדרך עבודת ה'.
שאלות
א. הקב"ה עשה לאדם את עיניו בקדמת פניו, כסימן שעליו להסתכל קדימה וכלל לא לאחוריו. אם כן, מה לו לאדם לבכות על בית שנחרב לפני כ"כ הרבה שנים? האם צריכים אנו לחיות את העבר?
ב. מהו שלא תיבנה ירושלים אלא מחורבנה של צור?
ג. מהו הקשר בין רות המואבייה לגאולה?
זמניות החורבן
"כל דור שאינו נבנה בימיו, מעלין עליו כאילו הוא החריבו" (ירושלמי, יומא דף ה', פרק א' הלכה א'). משמע ממובאה זו, שאין ההתייחסות היא לעבר, אלא בכל דור ודור צריך האדם למדוד את נפשו ביחס לבניין בית המקדש. התייחסות זו מכריחה את האדם לקבל אחריות אישית על בניין בית המקדש ולראות את הנצרך ממנו, כדי לקיים בית זה.
*
היכולת להסתכל באופן זה, יוצרת תנועת נפש המעצימה את האדם ומציבה אותו כשותף בבריאה. יכולת שותפות זו מתבטאת במה שכתוב בהקדמת ספר הזוהר, וב"הסולם" אות ס"ז: "אל תקרא עַמִּי אתה עם ע' פתוחה, אלא עִמִּי אתה עם ע' חרוקה, שפירושו להיות שותף עמי".
יכולת הבחירה שניתנה לאדם מהבורא יתברך, המיוחדת רק לאדם, מאפשרת לו להיות שותף. יש לראות שביכולת זו של הבחירה, טמונה גם האפשרות לטעות. ישנם בני אדם שנוח להם שמחליטים עבורם, אך אין זו אלא עצלות נפשית. האדם חייב לחפש את הנקודה הנפשית המאפשרת לו לבחור, כי היא זו המייצגת את האדם שבו. גאוות האדם מבקשת בחירה זו, אך משתמשת בה באופן שגוי. הבחירה אמורה להיות אחת – לבחור בחיים. כל צורה אחרת המתראה כבחירה אצל האדם, אינה אלא אי בחירה ופעולה אוטומטית מצד הבהמה שבו.
*
הבחירה היא תנועה אקטיבית שחייב האדם להשתמש בה, אם רוצה הוא להיות אדם. אין בחירה "לא לבחור". אי בחירה היא רק הישארות במצב של "יצר לב האדם רע מנעוריו". כפי שאדם שאינו קופץ נשאר על הקרקע, כך אדם שאינו בוחר נשאר כבהמה. עובדה זו, שהמצב הרגיל ללא מאמץ הנו מצב של בהמה, מכריחה את האדם לקבל על עצמו דרך של יגיעה, כדי לבנות את האדם שבו. מצב זה של בהמיות קבועה, נוהג לאחר חטא אדם הראשון, שהרי נבראנו כבני אדם.
חוסר השימוש בכוח הבחירה, הוא שגרם לחורבן בית המקדש. לעניין מה שכתוב לעיל שביכולת הבחירה טמונה גם האפשרות לטעות, יש לדייק ולומר שטעות האדם היא, כאשר אינו מיישם את הפוטנציאל הטמון בו כאדם – דהיינו שאינו מוציא מהכוח אל הפועל את יכולת הבחירה שבו.
שנה – האלף השביעי
שבת קוסמית
האלף השביעי מבטא את זמן השכינה הקדושה בתפארתה. זמן זה מוגדר כמעין שבת קוסמית. הזמן, המחולק לימים, בבחינת ״כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה״ (תהלים צ׳, ד׳), מתאר את מדרגת החכמה, הנספרת באלפים בסוד ״וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה״ (איוב ל״ג, ל״ג).
יום הוא בחינת גילוי. ההסתרה היא ממטרת הבריאה, המתוארת כאור חכמה המתלבש בכלים. בהעדר אור זה, ישנה הסתרה של מטרת הבריאה. העולם נברא בששה ימים, כאשר היום השביעי הוא בחינת תכלית הבריאה, בסוד ״וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה״ (בראשית ב׳, ב׳). ימים אלו הם בבחינת שורש, שביציאתו אל הפועל מתבטא כל יום כאלף שנים. שיתא אלפי שני – זמן יגיעה והכנה. האלף השביעי – זמן התכלית. יוצא אם כך, שיום ואלף שנים הנם מושג מקביל, אלא שיום הוא בבחינת כוח, ואלף השנים הם היציאה לפועל של יום זה.
ג׳ סוגי עבודות
״מִי שֶׁלֹּא טָרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מֵהֵיכָן יֹאכַל בְּשַׁבָּת״? ( עבודה זרה, ג׳). השבת מצד הזמן וכן האלף השביעי, נחשבים לתכלית מעשה הבריאה, דהיינו גילוי רצון הבורא להיטיב לנבראיו. בשיתא אלפי שני ובימי החול, העבודה שעושה האדם נועדה להפוך את צורת החול לצורת קודש, דהיינו להשתמש בחול כחומר גלם לצורך יצירת כלי לקבלת הטוב והעונג מאת הבורא יתברך. קבלת האור היא עבודת הקודש.
הדיון בנפש האדם סובב על המקום הנפשי הצריך לקבל את התענוג. ישנם ג׳ סוגי עבודה: הראשונה היא כאשר עובד האדם בבחינת החול. במצב זה, הנפש הבהמית האחראית על צד הגוף, היא המבקשת את התענוג, דהיינו שכל התענוג הוא לצרכי הגוף. השנייה היא כאשר עובד האדם מהחול לשם הקודש. במצב זה, מכין האדם מחומרי הגלם של החול את צורת הקודש, דהיינו מכין כלים דהשפעה. השלישית היא כאשר עובד האדם בבחינת הקודש. במצב זה, עבודת הקודש, שהיא באלף השביעי, הנה קבלת התענוג באותם כלים דהשפעה שהכין האדם בעבודה מהחול אל הקודש.
העבודה מסוג הב׳, היא העבודה הראויה בשיתא אלפי שני, בשונה מהעבודה מסוג הא׳, שהיא עבודת הרחוקים מקדושה, הדואגים רק לצורכי הגוף בעולם הזה ואינם רואים שהוא אמצעי לתכלית הרצויה באלף השביעי. על אלו נאמר שלא טרחו בערב שבת להכין כלים לקבלת ההטבה. על כן, מהיכן יאכלו בשבת, במצב התכלית? ללא כלים ראויים לא ניתן לקבל את האור.
זמן קוסמי סגולי
תשעה באב הנו מועד פרטי בתוך מעגל השנה, בו צריך להפעיל את הלב ע״י צער, המהווה חומר גלם לבניין בית המקדש. הצער הנו בבחינת ירידה לצורך עלייה. ראוי שהצער יהווה אמביציה והשתוקקות לקראת בניין בית המקדש, המסמן את הכלי הכלל אנושי לקבלת האור האלוקי, בבחינת התכלית הרצויה. על כל יהודי לבנות בית מקדש זה בתוכו, שיהווה את הכלי לאהבה.
זמן סגולי זה של תשעה באב, מאפשר ליהודי להצטער באופן הראוי, כך שתתפעם נפשו בהשתוקקות גדולה לעשות את העבודה מסוג הב׳, כמוזכר לעיל.
לצער ב׳ צדדים: בשלב ראשון ראוי להצטער על נקודת הכשל, המפריעה לבניין הבית. בחינת הגאווה שבאדם, מכריחה אותו לעבוד בעבודה מסוג הא׳, דהיינו לצרכי גופו הוא, היות ורצונו הפרטי גואה בתוכו על כל הרצונות האחרים הקיימים בנפשו. לרצונות אלו אינו נותן חשיבות, ועל כן מתבטלים הם כקטן הבטל בפני גדול.
צד הב׳ לצער הוא, שמתוך ראיית השלילה בצירוף עם השקפת תודעת האדם לאמת, נוצר דחף לפעולה. הצער צריך להיות כמעין סיר לחץ המופעל בנפש האדם, ומבקש להתפרץ בכוח גדול לעבודת נפש, לבניית כלי מתוך עבודה מסוג הב׳, להפוך החול לקודש.
ההזדמנות
טוב לו לאדם להתייחס לזמן סגולי זה של תשעה באב כהזדמנות, המאפשרת לו לגדוע את בחינת הארז הגאה ולהפכו לבניין בית המקדש, להפוך את חול הגאווה ל״גאווה בדרכי השם״.
מהתפארות זו בדרכי ה׳, יופץ אור לכל נימי הרצונות, אף לאלו שאינם ידועים, כך שאף תת המודע הנפשי של האדם וכן של כלל האנושות, יוכל להיות ניזון מהחומר שהפך לקודש, מהארז הגאה הבא מהלובן העליון, שנגדע והפך להיות חומר גלם בבניין בית המקדש.
שבת שלום וצום מועיל לכולם!
שאלה: מהי המשמעות של ט' באב מבחינה פנימית?
שאלה: מהי המשמעות של ט' באב מבחינה פנימית? האם יש סיכוי שבאמת נאהב אחד את השני, כאשר יש היום אנשים שכלל לא יודעים שהיה פעם ביהמ"ק?
תשובה: חורבן ביהמ"ק הוא עניין חיצוני, ואנו צריכים לשמוח שהשי"ת כילה חמתו על עצים ואבנים ולא על אנשים. מאידך, כמובן שהיה חורבן ביהמ"ק.
חודש אב הוא בחינת דין קשה בבחי' הוד, יכולת ההתפשטות של האידאה אל הלב, בבחי' "והשבות אל לבבך". לכן בעצם היינו צריכים לקרוא לחודש אב חודש האהבה, אולם האור של האהבה הגדול הזה דווקא גרם לניתוק. מדוע? מפאת שנאת חינם. מהי שנאת חינם? ששונאים לעבוד בחינם. מי שרוצה לעבוד בחינם הוא מי שרוצה לאהוב. אהבת חינם היא אהבה שאינה תלויה בדבר, דהיינו אהבה שאינה תלויה ברצון העצמי שלנו אלא ברצון המשותף, היכולת לעבוד ללא סיפוק אישי. כאשר אהבה באה מטעם אינטרס אישי, זה נק' ששונאים את החינם, ואוהבים את קבלת הסיפוק האישי. ביהמ"ק נחרב בגלל שביקשו את הסיפוק האישי, וזה מסמן את הנקודה החיצונית שאנשים רוצים לרדוף אחר רצון הגוף, המבטא את הסיפוק האישי.
מקדש מראה על מקום של קדושה, מקום של אהבה. לכן מקדשים אישה – כדי לייצר מקום של אהבה בין איש לאשה. כך הוא ביהמ"ק, מקום הקשר בין הקב"ה לישראל, מקום האהבה בין הנברא לבורא. א"כ, מדוע צריכים אנו לשמוח ע"כ שכילה חמתו בעצים ואבנים? משום שאומרים לנו, אמנם ביהמ"ק נחרב, אולם עדיין יש את התורה, שהיא הפנימיות. כאשר תופסים את התורה בצורה חיצונית, זה שוב כמו לשנוא את החינם. אלא צריך ללמוד את פנימיות התורה, המחנכת אותנו להיות כלל ולא רק פרטים.
הפנימיות היא המחברת, ולא החיצוניות. הגוף/החיצוניות יכולה להיות רק ביטוי לאהבה בפרטים.
התחלת היכולת להתקשר היא דווקא ע"י הכרת הרע. כאשר אדם יודע להצטער מהשלילה, הוא דווקא מכין את הכלי לחיוב. כאשר אדם מנסה להרגיש את הרע שבפירוד, זה כמו להתכופף כדי לקפוץ למעלה. אי אפשר לשמוח באהבה אם לא מכירים שהרדיפה אחר סיפוק אישי זה רע. האבל שלנו בט' באב בא כדי לחנך אותנו שהפרטיות הזו היא דבר רע. זה א"כ צריך לתת לנו מנוף, מכיוון שהשלילה מייצרת מנוף כדי לתת את החיוב. הירידה מייצרת כוח לעלות יותר חזק, כי סור מרע הוא בשביל "עשה טוב". לכן, להיות עצוב הוא דבר רע, אולם להצטער בבחי' העין, זוהי רק אנרגיה פוטנציאלית שתהפוך לאנרגיה קינטית של תנועה. לכן, אין עצב וצער שעומד בפני עצמו, אלא כל הצער של ט' באב בא להתמצות בט"ו באב. אולם לא במסיבות והוללות, באהבה של סיפוק אישי שנגמרת בהרבה פירודים – אלא באהבה של כלל ישראל, של השכינה הקדושה, המתבטאת בבניית ביהמ"ק שהוא המקום המשותף בין הבורא לנברא – היא זו שתגרום לבניין הבית וביאת משיח צדקנו, שהוא בחינת גדלות ההשגה, במהרה בימינו אמן ואמן.
מהו חורבן בית המקדש בפנימיות?
מתוך דברי תורה של הרב בתשעה באב
בית המקדש הוא נקודת המצפן של האמת שבאדם. זו נקודה שמתוכה, לפני שהוא עושה דבר-מה, האדם שואל את עצמו: "האם זה נכון לפעול כך?". כיצד אנו בונים את המצפן הזה לאמת?
אומר על כך בעל הסולם זצוק"ל, כי מאז חטא אדם הראשון האדם אינו יודע להבדיל בין טוב לרע, ייתכן שהאדם ירגיש טוב עם דבר שמזיק לו. על כן ניתן לנו הבירור השכלי, כדי שנוכל להבדיל בין אמת לשקר. אך מכיוון שיש לנו נטיית לב גם בשכל, עלינו לעשות תיקון מיוחד שהוא להקשיב לדעת חז"ל, ולהקשיב לרב שמדריך עפ"י חז"ל האומר לנו מהי האמת ומהו שקר. על האדם לקבל הדרכה זו של רבותיו, גם אם לא מרגיש את הדבר. על האדם לפעול למעלה מדעתו, באמונה. כך מתחילים לבנות את הנקודה הפנימית – למעלה מהדעת.
עוד עלינו לדעת, כי על מנת להתקדם האדם צריך לוותר על הרגש העכשווי בו הוא מצוי. אל לו להיות אחד כזה שאומר: "דבר זה מה שרציתיו כל החיים אינני מוכן לוותר עליו". זאת משום שכדי למצוא את האמת, על האדם להיות חופשי מהתאוות, עליו להתחיל לדבר לשון הטוב על בית המקדש, לפרסם את החשיבות לחיים המתנהלים על פי האמת ולהיות מוכן לשלם על כך ביגיעה, בכסף, בזמן וכו'.
דבר נוסף, כאשר מגיע התענוג מבניית בית המקדש, עליו לוותר על תענוג הנובע מתועלת אישית, ולפעול אך ורק כי זאת האמת. אחרת, הוא עלול לאבד מיד את בית המקדש, בהיותו משוחד מהתענוג הנלווה אליו.
וזהו הכלל כדי להאדיר את בית המקדש בתוכנו.
על האדם:
-
לפרגן.
-
לשלם.
-
כאשר מגיע האור לפרטיותו, לוותר עליו.
עוד צריך להבין שישנה תודעה פרטית וישנה תודעה כללית. התודעה הפרטית היא תודעה של האדם הנמצא בסביבת פעולה בה כל מה שהוא רואה, הוא רואה במסגרות של זמן ומקום גשמיים. על ידי השכל ניתן להתגבר על המציאות של הזמן. רואים אנו כי ניתן בשכל לראות את הסיבות והתוצאות, דהיינו לחשוב על העבר והעתיד. לעומת זאת, על ידי הדמיון ניתן להתגבר על מגבלת המקום. בעזרת שני כוחות נפש אלו, השכל והדמיון, האדם צריך כל העת לשכלל את התודעה שלו, שהיא המפגש של השכל והרגש שבתוכו. על האדם בכל עת להעלות את הרמה הרגשית שלו, בד בבד עם העלאת רמת ההכרה שלו, זאת על ידי לימוד תורה מרובה. הלימוד צריך להיות מחוץ לעצמו, כלומר לא לערב את הרגש שלו, שהרי אם יערב את הרגש בזמן הלימוד, ילמד רק מה שטוב ונוח לו כעת, בעוד שעליו ללמוד לפתח רגש חדש שנקרא הרגש שבשכל.
בית המקדש הוא המרכז של האור העולמי. תפיסת הנברא את האור הזה מחויבת להיות דרך הפרטים.
כל תפיסת הנברא היא מהפרטים לכלל, מהחיצוניות לפנימיות, מהתחתון לעליון, מהבלתי שלם לשלם.
היכולת של הנברא לחלק, לראות את השלם דרך חלקיו, נותנת, מצד אחד, את היכולת לתפוס את האור, אך מצד שני, גם גורמת לכל המצב של הנפרדות. בית המקדש מייצג את חלוקת הפרטים בצורה הנכונה שמקשרת אותנו לבורא ולא משאירה אותנו נפרדים ממנו. כך, למרות הפרטים, אין חוסר שלמות.
הבורא ברא בריאה שתכונתה שהיא בעלת רצון לקבל. רצון לקבל הוא הדבר שיצא מחוץ לבורא, שהרי בבורא אין חיסרון כלל, דהיינו אין בו רצון לקבל. הבריאה מורכבת מצד הבריאה שבה ומצד הבורא שבה. צד הבורא שבבריאה מאפשר לנברא להתחבר לבורא בקשר של השוואת הצורה, דהיינו להידמות לו, הוא הנקרא דבקות. במילים פשוטות יותר: להיות משפיעים כפי שהבורא משפיע. התכלית של הבריאה היא לגלות את שמותיו, כלומר לבטא את צד הבורא בבריאה. אמנם תפיסת הנברא היא דרך הפרטים, דרך הדבר המחלק, אך צריך חלוקה נכונה אותה מייצג בית המקדש. חלוקה שבאה לאחד ולא להפריד, חלוקה שבאה לבטא את צד הבורא שבבריאה.
ונסיים בתפילה שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, אמן.
שבת שלום!
I am text block. Click edit button to change this text. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit. Ut elit tellus, luctus nec ullamcorper mattis, pulvinar dapibus leo.
