בס"ד
פרשת עקב תשע"ו
[דברים פרק ז' פס' י"ב – ט"ו]
"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אתם, ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך. ואהבך וברכך והרבך, וברך פרי בטנך ופרי אדמתך דגנך ותירשך ויצהרך שגר אלפיך ועשתרת צאנך על האדמה אשר נשבע לאבתיך לתת לך. ברוך תהיה מכל העמים, לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך. והסיר ה' ממך כל חלי, וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שנאיך. ואכלת את כל העמים אשר ה' אלקיך נתן לך לא תחוס עינך עליהם, ולא תעבד את אלהיהם כי מוקש הוא לך."
פרשת השבוע היא המשך דבריו של משה, המשלב בין דברי תוכחה ואיזכור החטאים שביצעו במדבר. וכאן מוסיף משה דברי עידוד לקראת הכניסה לארץ המובטחת.
עוד ממשיך משה בדבריו אל ישראל ואומר להם שהקב"ה מבטיח, כי כאשר ישמור העם את התורה ומצוותיה, יקיים ה' את הברית שכרת עם האבות, ויברך את עם ישראל בכל טוב.
בפרשה זו מוצאים אנו מספר דברים לא ברורים לכאורה, אשר צריכים אנו לבררם. כגון ההתניה שאומר בתחילת הפסוק שהיא במובן עתידי, ולאחר מכן מדבר בלשון עבר.
על הנאמר – "והיה עקב תשמעון", מפרש רש"י, ש"עקב", אלו המצוות הקלות, שאדם דש בעקביו.
ואנו בבואנו ללמוד מהתורה דרך הכיסוי החיצוני, את הפנימיות שהיא המחיה את העולם,
נשאל –
כיצד להתייחס לפעולות הנראות לנו לכאורה חשובות פחות?
כיצד נוכל לקבוע בתוכנו, מה חשוב הוא, ומה פחות? האם ההרגשה של האדם, היא אשר צריכה להוליך אותנו בבואנו לשפוט את פעולותינו? האם ייתכן שישנן מצוות שהן חשובות יותר ממצוות אחרות?
כך יכולים אנו להעלות קושיות רבות, אשר על כל טענה שיכלית, נוכל למצוא טענה נגדית הפוסלת אותה.
לפיכך יוצא שבכדי לא להישאר בספק, חייבים אנו לקבוע, ודאי, אשר לפיו נוכל להתיר את כל הספקות.
ראשית, עלינו לקבוע על ידי לימוד התורה, מהי תכלית כל פעולותינו.
מדרש תנחומא פרשת עקב סימן א' –
"והיה עקב תשמעון", זה שאומר הכתוב: [תהילים מ"ט ו'] "למה אירא בימי רע, עון עקבי יסובני", הקב"ה שנתן תורה לישראל שיש בה תרי"ג מצות, יש בהן קלות וחמורות.
ומפני שיש בהן מצות קלות שאין בני האדם משגיחין בהן, אלא שמשליכין אותן תחת עקביהן. כלומר, שהן קלות, לפיכך היה דוד מתיירא מיום הדין ואומר – ריבונו של עולם, איני מתיירא מן מצות החמורות שבתורה שהן חמורות.
ממה אני מתיירא? מן מצות הקלות. שמא עברתי על אחת מהן, אם עשיתי אם לא עשיתי מפני שהייתה קלה, ואתה אמרת : הוי זהיר במצווה קלה כבמצווה חמורה. לכן אמר : למה אירא בימי רע…"
כל יהודי מישראל, כאשר רוצה לקיים את בחינת האדם שבו, מקיים את פעולותיו על פי המצפון היהודי שבנפשו. על פי צו נשמתו, המחויבת בברית אהבה כלפי הקב"ה.
נשאלת השאלה, כיצד הברית יכולה להביל לאהבה? ובכלל איך נכון לאהוב?
הבורא ית' אומר לבני ישראל – יש ברית ביני ובינכם. ברית זו, היא תקיים את האהבה המשותפת ביננו. ממשיך הבורא ית' ואומר – אני מבטיחכם, שמצידי ברית זו מקוימת לנצחיות. אני רוצה מכם את השותפות, בכדי שתתקיים האהבה ביננו.
אם כך נבין את המציאות הקיומית שאנו חיים בה, כל תפיסת מציאות היותנו במקום של עבודה לקיום הברית אשר אנו מחויבים בה, תשתנה לחלוטין.
מטרת כל פעולה ופעולה, כל מצווה ומצווה, תהיה על פי השאיפה הנשמתית, המבוססת על האמונה, שישנה ברית נצחית, שאנו מחויבים לקיימה, גם אם אין אנו מרגישים כך.
עתה נותר לנו לברר, על מה צריך האדם לכוון.
על כך כותב הרב"ש זצוק"ל בספרו על התורה –
…"מעשי המצוות, אם האדם קיבל אותם מצד החינוך נקרא זה אצלו "חמורות", לכן הוא יודע לשמור על עצמו עם כל הזהירות עד כמה שאפשר.
מה שאין כן בחינת הכוונה, שזה אי אפשר לתת לאדם בתחילת עבודתו, לכן כשנתגדל, כשאומרים לו שצריך לכוון לשם שמים – עבודה זו אינה חשובה לו כל כך, משום שאין לו את זה מצד החינוך, לכן הוא "דש בעקביו" מצוות אלו, היינו שאינו שם לב אליהם, משום שזו עבודה "קלה" ואינה חשובה אצלו. מה שאין כן מצוות מעשיות, הוא יודע שכדאי לשמור אותם ועוד לעשות חומרות יותר מכפי שההלכה והדין מחייבים אותו. מה שאין כן על הכוונה אינו שם לב, משום שאינו רגיל. לכן האדם יכול לקיים התורה ומצוות מבלי שידע את הסיבה שתחייב אותו, אלא החינוך בעצמו זו סיבה מספקת שבשבילה כדאי לקיים תורה ומצוות.
אבל העיקר הוא, לאחר שהאדם נתבגר, שצריך לדעת את הסיבה בשביל מה הוא מקיים תורה ומצוות, היינו לשם איזו מטרה הוא מתייגע. היות שתכלית האדם היא להגיע לדבקות ה', שזו נקראת בחינה חשובה.
על זה בא הציווי : "עקב – תשמעון". היינו, על הדברים שהאדם דש בעקביו ואינו שם לב אליהם, את זה תשמעון."
על פי דברים נפלאים אלו של הרב"ש זצוק"ל, יכולים אנו לקבוע, מהי אמת המידה הנפשית, על פיה נקבע מהי המטרה שלשמה אנו עובדים. מהי עבודת ה' אמיתית, אותה אנו קובעים כמטרה, כרצון לדבקות בה'.
רק כך נוכל להחשיב את הפעולות והמצוות, שבאופן רגיל אין אנו מחשיבים.
מסכם הרב אדם סיני שליט"א בספרו –
"על האדם לעבוד בצורה של שמירה, בצורה של אמונה למעלה מהדעת, גם בדברים שלא נחשבים בעיניו כחשובים, ויותר מכך שאף נחשבים בעיניו כלא חשובים. זאת ההכשרה המתאימה לנפש האדם לפעול את הידוע והמגולה מתוך אהבת ה' ולא מתוך אנוכיות צרופה.
הכשרת הנפש תתבטא ביכולת האדם לפעול את שורשיו האמיתיים, שהם האבות שבו. אז יוכל להתבטא בו ישראל שבתוכו, שזה הכלי המתאים לקבל את הטבת הבורא.
ההצטרפות הנפשית תסיר מעצמה את הסיגים הפגומים בנפש האדם ותוביל בעזרת ה' כל אחד מאתנו לאחדות פנימית ואת כולנו יחד לאחדות אנושית."
אמן.
