יארצייט הרב"ש זצוק"ל

בשנת תרפ"ב עלה רבי יהודה לייב אשלג לארץ ישראל, והתיישב בירושלים. רבי ברוך שלום הלוי אשלג זצוק"ל למד אז, בהיותו בחור צעיר, בישיבת "תורת אמת", חב"ד. התמדתו ושקידתו לא ידעו גבולות. ומפורסם, שהיה מניח בסטנדער מספר פירות, להשקיט את רעבונו, והיה לומד שתים עשרה שעות ויותר ברציפות, ללא הפוגה.

על אף גילו הצעיר, ועל אף האיסור שאסר אביו הקדוש למי שאינו נמנה על חבר תלמידיו הקבועים – להכנס לשיעור, ניצל כ"ק אדמו"ר רבי ברוך שלום אשלג- "הברכת שלום"  זצוק"ל את עובדת היותו משמש בקדש. עקב השתוקקותו כי רבה, היה משתדל לשמש את אביו וחבר תלמידיו באטיות רבה, בכדי שיוכל להאזין לשיעור. והיה שותה בצמאון רב כל דיבור ודיבור שיצא מפה קדשו של אביו.

בן כ' בלבד, הוסמך הרב אשלג לרבנות ע"י רבה של ירושלים, הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצוק"ל, אשר כינהו בתארי כבוד מרובים, לאחר שעמד על ידיעותיו המופלגות בש"ס ובפוסקים, וע"י הגאון הרב מראחוב זצ"ל אשר בספרו "חידושי אלימלך" מביא תירוצים ראיות והשגות בשמו.

בשנת תרפ"ה, בהגיעו לפרקו, והוא בן ח"י שנים, הקים ביתו עם בתו של רבי יחזקאל אלימלך לינדר זצ"ל, מחשובי ויקירי ירושלים. לאחר נשואיו צרפו אביו, לחבורת תלמידיו שהיו בני עליה כולם.

ומסופר על ר' מרדכי קלאר ז"ל (שהיה אח"כ תלמיד מובהק לאדמו"ר זצוק"ל) שלמד בימי בחרותו בישיבת חב"ד, ומתוך לימודו בספר "התניא" הוקשו לו י"ד קושיות. וכשסיפר על כך לחמיו (ר' משה ברוך למברגר ז"ל שהיה מתלמידיו המובהקים ביותר של בעל "הסולם" זצוק"ל ומשמשו), יעצו שילך לרבו בעל "הסולם" והוא יתרצם לו. הלך והמתין לפני דלתו של בעה"ס. בתוך כך ניגש אליו רבי ברוך שלום אשלג  זצוק"ל ושאלו למבוקשו. בתחילה לא רצה לומר לו, אולם לאחר הפצרות מרובות אמר לאדמו"ר זצוק"ל שיש לו קושיות בחסידות ופרטם לפניו. אז סיפר לו אדמו"ר "הברכת שלום"  זצוק"ל מעשה ועל ידו ניתרצו לו כל קושיותיו. חשב ר' מרדכי בליבו: אם התלמיד יודע לתרץ כל קושיותיו, הרב על אחת כמה וכמה. ומאז נעשה תלמידו של בעה"ס.

במשך כל השנים, עד פטירתו של אביו הקדוש, ביוהכ"פ שנת תשט"ו, היה דבוק אדמו"ר "הברכת שלום"  זצוק"ל ללא סייג באביו, ולא החסיר ולו גם שיעור אחד. באותן שנים אשר כיהן אביו כרבה של "גבעת שאול" בירושלים, נעור היה בחצות, וצועד לילה לילה מביתו שבעיר העתיקה עד גבעת שאול(!) לא הרתיעוהו המרחק הרב, או תקופות המתיחות שהיו אז בין יהודים לערבים. כאשר עזב אביו זצ"ל את הרבנות בגבעת שאול, הפצירו בו התושבים שהכירו את גודלו בתורה ובהוראה ובחכמתו הרבה, שיקבל עליו את עול הרבנות, אבל הוא סרב, מחשש שטרדות הציבור יכולות להפריע לו בלמודו ועבודתו בקודש, ולגרום לפרוד במשהו מן המשהו מן הדבקות באביו.

לאחר מכן כאשר עבר בעה"ס לגור בתל אביו, המשיך אדמו"ר זצוק"ל להגיע לשיעוריו בחרוף נפש ואף שילם ממון רב עבור זאת. הימים היו ימי המצור על ירושלים, והדרך היחידה להגיע לתל אביב היתה ע"י שיירת המשורינים שנסעה אחת לשבוע או שבועיים. אולם בכדי לנסוע בתוך משורין היה צריך לשלם 3-5 גרוש, שהיו אז סכום גדול, וסכום זה לא עמד לרשותו של אדמו"ר "הברכת שלום"  זצוק"ל. אולם השתוקקותו הגדולה לאביו הקדוש בערה בו, וע"כ החליט לנסוע על גב משאית, חשוף לצלפים הערבים. ואכן ביצע את תוכניתו. בדרך ירו הצלפים הערבים, אולם אדמו"ר "הברכת שלום"  זצוק"ל כלל לא ניזוק. ובהגיעו לתל אביו, ראה את אביו הקדוש, עומד שלא כדרכו בחוץ, במרפסת, וממתין לו. אמר לו אז בעל "הסולם": אל תעשה שוב מה שעשית. כל הזמן היית מונח על ראשי… (לאחר מכן עבר אדמו"ר "הברכת שלום"  זצוק"ל לגור ביפו, לא רחוק מאביו).

על אף דחקותו הרבה, ועוניו הגדול, המית נפשו באהלה של תורה. ומסופר שיצא למחנה עבודה, בכדי להמציא פת לחם לביתו. וכשחיפשו מתנדב שישן במטבח, בכדי שיקום שעה לפני קום כל מחנה העובדים, ויכין עבורם שתיה חמה – התנדב. וסיבת הדבר, משום שהמקום היחיד בו דלק אור בכל המחנה היה במטבח, ושם השכים קום באחת בלילה, ועסק בלימודו עד אור הבקר, ולאחר מכן עבד כל היום כולו יחד עם שאר הפועלים…

סיפרה הרבנית ע"ה, שהיו ימים אשר מרוב דחקותם הגדולה, לא היה סיפק בידם לקנות נפט להבערת העששית, ואז היה אדמו"ר "הברכת שלום"  זצוק"ל יושב בחוץ ולומד לאור הלבנה…

בשנת תש"ט החל ללמוד קבלה עם אברכים לבקשת אביו, בעל "הסולם", או אז החלה להתקבץ סביבו חבורת אברכים בני עליה. היה יד ימינו של אביו, ובטל ומבוטל לפניו, ממש למעלה מדרך הטבע. כי בן אצל אביו, מדרך הטבע, לבו גס בו, אולם לא כן ה"ברכת שלום", החזיק עצמו כעפרא דארעא לעומת אביו, ולכן זכה בקנין תורת אביו. כל אמרה ושיחה שיצאה מפה קדשו של אביו, רשם מיד, עד שהתקבצו מאמרים במחברות רבות, בראש כל מאמר רשם: "שמעתי". מאמרים אלו יצאו לאחר פטירתו בספר ה' שמעתי שמעך.

במשך שישים וחמש שנים שלימד במסירות נפש את ספרי אביו, לא פסק מלצטט את אביו, וכל כולו חפץ אך ורק לפענח ולהוציא לאור עולם את בירורם של כתבי אביו. רבינו בעל "הסולם" העריך את בנו כערכו, וכך כתב במכתב משנת תרפ"ז: "ודעתי קרובה אליך כקרבת האב אל בנו…בטח אמסרם לך לעת שתהיה כדאי". ואכן מסר לו את גובה קומתו הרוחנית ואת דרכו.

מרן בעל "הסולם" היה עסוק בכתיבה מעל שמונה עשרה שעות ביממה. ממרומי השגתו הרוחנית בעולמות העליונים, הוריד אל הנייר שלפניו את ספר "תלמוד עשר הספירות" (ט"ז חלקים), ואת פירושו הידוע לספר הזהר, שעל שמו נק' בעל "הסולם" (21 חלקים). בעצם ימי השואה האיומים, ובמשך כל ימי מלחמת העצמאות, כתב מרן בעה"ס את פירושו כתגובת נגד של הקדושה, לכל תרחישי ההשמדה והטומאה, שאיימו להכרית את עם ישראל, ואת תורת ישראל. ובאותן שנים היה רבינו ה"ברכת שלום" יושב בבית הדפוס, ודואג במו ידיו להדפסת הספרים הללו, שחוללו מהפיכה בעולם.

ביוהכ"פ שנת תשט"ו, הסתלק מרן בעל "הסולם" בסערה השמימה, כשהוא מותיר אחריו את כתביו, ואת רבינו ה"ברכת שלום" זי"ע. רבינו הסכים להפצרות תלמידיו ותלמידי אביו, לקבל על עצמו את עול ההנהגה, ולומר שיעורים קבועים במקום אביו הקדוש. אולם עשה זאת בתכלית הצניעות. הוא כונן את בית מדרשו, בתוך ביתו, בתחילה בתל אביב, ואח"כ ברח' מינץ בבני ברק בדירה ישנה. הוא לא חפץ בפרסום, אלא רצה בחבורה של בני עלייה, שמוכנים להקדיש את חלבם ודמם, לעבודת ה'. הקדיש חדר מחדרי ביתו הצר ללימוד ולתפילה, ושם בתנאים קשים, בחדר צר, גדל והאדיר את הבנין הרוחני שבנה, כשהוא סוחף עמו את תלמידיו בשמחת עבודת ה'. שם נישא קול למוד התורה מדי לילה בחצות, ושם ערך את שולחנותיו הטהורים. אפילו שלט המצהיר על המצאות בית מדרש, לא היה שם בחוץ. תורת הנסתר וההצנעה. משהחל להנהיג השתוממו תלמידי אביו נוכח האור הגדול שבקע מתוכו, אור שהשתדל להצניעו כל עוד אביו חי. ברבות הימים התוספו ספסלים בבית המדרש, והמקום נעשה צר מלהכיל. אז החל בבנית בית הכנסת ברחוב חזון איש, לשם הצטרפו במשך הזמן אברכים רבים, עד שגם שם נעשו הכתלים צרים מהכיל את המון מבקשי ה' שהסתופפו בצילו.

דרכו בקודש היתה נפלאה ומוסתרת מעין כל אדם. "הצנע לכת עם ה' אלקיך", "עם ה' אלקיך" דייקא. ופעם הקפיד על אחד מתלמידיו שראהו לומד בספר במשך חתונה פלונית, ואמר: אפשר ללמוד, גם בלי שכל הציבור יראה זאת… כמו"כ הקפיד שלא להיות מעורב בשום ענין או התארגנות הנושאים אופי פוליטי, ומעולם לא חתם על שום מודעות. וכל זאת מפני שלא רצה שענינים אלו יסיחו דעתו מעיקר חייו, הלא היא דרך אביו הקדוש.

אדמו"ר "הברכת שלום" זצוק"ל היה קם באחת אחר חצות, ואומר את שעוריו, עד אור הבקר ללא הפוגה. וכך נהג בכל ימות השנה, לא החסיר ולו גם אחד, כולל יום הכיפורים. ואף לאחר עריכת ה"טיש" בלילות שבת, על אף שהיה מסתיים בשעה מאוחרת מאד, השכים ללימודו, וכמעט שלא נתן תנומה לעיניו כלל. וכן היה מלמד כל יום אחה"צ מספר שעות, תלמידים שלא יכלו להגיע ללימוד לפנות בוקר. ובסיכומו של היום, היה אף מתפנה לדון בבעיותיהם של התלמידים, כשאחריו 10 שעות הוראה…

בג' מרחשוון תשל"א נסתלק לשמי מרום חתנו הראשון של אדמו"ר "הברכת שלום" זצוק"ל, יד ימינו, מוהר"ר יצחק אגסי זצ"ל. ר' יצחק אגסי זכה להיות דבוק בבעל "הסולם" זצוק"ל, ולאחר פטירתו התבטל בפני אדמו"ר "הברכת שלום"  זצוק"ל. הוא היה איש המח והלב, שילוב נדיר באדם אחד. ופעם התבטא אדמו"ר "הברכת שלום" זצוק"ל לגביו שהיה בעל נשמה גבוהה. היה ראש וראשון לכל דבר שבקדושה, וכל ימיו היה קם אחר חצות ללמוד עם אדמו"ר "הברכת שלום" זצוק"ל.

מספר שנים לאחמ"כ בי' אייר תשמ"א, נפטרה בתו הבכירה של אדמו"ר "הברכת שלום"  זצוק"ל, מרת יהודית ע"ה, אשת ר' יצחק אגסי זצ"ל. עליה סיפר אדמו"ר "הברכת שלום" זצוק"ל שהיתה נכנסת לפני ולפנים אצל בעל "הסולם" זצוק"ל, לשיחות בעבודת ה'. כמו"כ היתה דבוקה באדמו"ר זצוק"ל בכל נפשה.

על אף המאורעות המרים הללו ועוד רבים אחרים, המשיך אדמו"ר "הברכת שלום" זצוק"ל דרכו בקודש ולא הסתכל כלל על העבר. נוהג היה לומר: מי שמסתכל על העבר, הוא "פנסיונר" בעבודת ה'. ודרכו זו ישם בפועל: מעולם לא היה מביט אחורה, וכל המאורעות הקשים והמרים לא ניכרו בו כלל. ועליו נאמר: "גיבורי כח עושי דברו", דממש היתה זוהרת בו גבורה עליונה כל ימיו, בפסעו קדימה כחיל בדרך עבודת השי"ת.

אדמו"ר זצוק"ל היה גאון המחשבה והלימוד במלא מובנה של המילה, וכל מי שהכירו עמד משתומם על סגולותיו והנהגותיו, שהיו מתאימים לדורות קדמונים. לימודו ובאוריו על "הזהר" הקדוש, היו מעמיקים בדרך עבודת ה' האמיתית, "וזר לא יבין את זאת". וכן הלך וחקר כל ימיו בפרושיו של אביו על כתבי האר"י הקדוש, עד שנעשה לימוד הקבלה, מבורר ומלובן, וברור לכל בר אוריין כדף גמרא. כממשיך דרכו של אביו, הקדיש כל חייו לסייע בידי הלומדים לעלות ולהתעלות, להעמיק ולהסתכל בחכמה האמת, למד ולימד בדרך המיוחדת שסלל. שיעוריו היו ערוכים ובנויים בשיטה מיוחדת, הוגשו בבהירות ובהעמקה נפלאה, שזורים ביד אומן בלי סטות מהנושא, בהיקף מלא, ועם זאת בלי דיבורים מיותרים, לא גרע ולא הוסיף מכדי הצורך. וכן תירוציו לשאלות, היו יצירות פלאים, בהירים ומדויקים, לעיתים היה מרחיב את היריעה בתשובתו, החל מיסודות החכמה, ועד לענין המדובר, כדי לתת לשואל את הרקע והיסודות הנכונים שעליהם מתבססת התשובה. בהסבריו ותשובותיו, היה מצטט קטעים שלמים, מכל כתבי האריז"ל ואביו זי"ע בעל פה בדיוק נפלא, היה משווה ומבדיל בין ענין לענין, ותוך כדי הסברים אלה, התחדשו בחכמה חידושים רבים וזכו שומעי לקחו להבין דברי חכמים וחידותם, הובהרו דברי בעל הסולם זי"ע, וראו את העומק והדיוק בדבריו הקדושים, עד שאין להוסיף ואין לגרוע בדבריו כלל, ומתוכם השתקפו דברי הזוה"ק והאריז"ל כיום נתינתם. הסבריו בכתב ובע"פ על כתבי אביו יצאו לאור ע"י תלמדיו לאחר פטירתו בביאורים "אור ברוך" ו"אור שלום" על הספרים: הקדמות לחכמת האמת, פתיחה לחכמת הקבלה ותלמוד עשר הספירות.

כמו"כ היה מדפיס בכל שבוע מאמר בעבודת ה', המתבסס על מאמר מן הזהר הקדוש, או על מאמר חז"ל מן התלמוד ומן המדרשים. מאמרים אלו גילו את הבנתו המיוחדת של אדמו"ר "הברכת שלום" זצוק"ל בכל חלקי התורה. דבכל ענין שהיה מביט אם הלכה או מדרש, או תלמוד, או מאמר מן הזוה"ק (ואליבא דאמת אף בעניני גשמיות), הכל היה מפרש על ענין התקרבות האדם לה'. והיה פורש את הענין בצורה נפלאה, המובנת רק לאלו אשר נכנסו בשער הדרך דעבודת ה'. ובאמת, מאמרים אלו היוו מעין מזון רוחני לתלמידיו, אשר היו שותים בצמאון כל טיפה מן הים הגדול הזה. מאמרים אלו יצאו לאחר פטירתו בסדרת הספרים- ברכת שלום מאמרים.

העקרון המרכזי המופיע בים כתביו הוא ענין יציאת האדם מן האהבה העצמית, ויחוד עצמו להשפיע נחת רוח לזולת, לחבר ולהשי"ת. וכך פירש בהקשר לימים הנוראים: "זכרינו לחיים מלך חפץ בחיים, וכתבינו בספר החיים למענך אלקים חיים". יש ב' סוגי חיים: "רשעים בחייהם נקראים מתים", אלו חיים של אהבה עצמית, המכונים מות. ו"צדיקים במיתתם קרוים חיים", אלו חיים של "ממית עצמו באהלה של תורה", שהם החיים האמיתיים. ובתפילה זו אנו מבקשים שהחיים שהקב"ה נותן לנו יהיו חיים דקדושה, חיים של "למענך", של מסירות והקרבה למען עשות נחת רוח ליוצרינו, ולא למעננו.

על אף כל הנהגותיו הנפלאות בקודש, התנהג עם תלמידיו בתכלית הפשטות, כחבר, כידיד, וכאבא טוב. הכבוד היה ממנו והלאה. ולא נדיר היה למצאו יושב בצוותא על ספסל אחד עם תלמידיו, ומסביר להם איזו סוגיה בכתבי אביו זצוק"ל. ובאם היה אחד מתלמידיו נקלע לבעיה או לצרה ח"ו, היה משתתף עמו בצרתו ודואג לו. לא היה נח עד שימצא פתרון לאותו תלמיד, ולא היה נותן תנומה לעפעפיו עד שבא הכל על מקומו. והיה מהווה דוגמא נפלאה לענין "אהבת חברים", אותו העמיד כאחד היסודות המרכזיים של מאמריו.

כל שנותיו לא חפץ בשמשים ובעוזרים. ומסופר, שהיה נוהג לבנות סוכתו במו ידיו, ולא הסכים להעזר במי מן התלמידים, אלא רק להחזקת כלי העבודה… כאשר נסע לומר שיעורים בירושלים מדי שבוע משך שנים רבות, או כשנסע למקומות אחרים, נסע באוטובוס כאחד האדם, וסרב ככל תוקף לנהוג שררה בעצמו. (ורק בשנותיו האחרונות, כאשר כבר נחלש, נעתר להפצרות תלמידיו, והסכים להעזר באחד מן התלמידים).

בהיותו לבדו אש בערה בקרבו, כאשר הרגיש שמישהו מתקרב מיד התנהג בקרירות עד שהיה קשה להאמין שאש בוערת בעצמותיו. אמר לאחד התלמידים שישים לבו לתורה שאומר בשעה שהוא אוכל, כי אז הוא אומר את כל היסודות, ומי שראוי שומע, מי שלא ראוי רואה רק את האכילה.

אדמו"ר זצוק"ל היה גדול מפיצי חכמת הקבלה. הוא נסע לומר שיעורים ללא הפוגה, אף בגיל מבוגר. וכן שלח את תלמידיו לומר שיעורים במקומות רבים בארץ. תלמידים רבים היו באים לשיעוריו בבני ברק, מכל קצוות תבל.

מעולם לא ראוהו תלמידיו בעצבות, באופן תמידי היה נתון בשמחה ובהתרוממות הרוח, עד כדי כך, שכל מי שהיה איתו ובקרבתו, היה שואב מלוא חופניים משמחה ומרוממות קודש זו שאפפה אותו תדיר, ומי שלא ראה שמחתו לא ראה שמחה מימיו. נוהג היה לומר: "צדיק" הוא מי שמצדיק את בוראו בכל מצב בו הוא נתון. וכך אכן התנהג, על אף דחקותו הרבה, ומאורעות קשים שעברוהו, דבק בבוראו, והיה ניכר בו ד"עוז וחדוה במקומו".

רבי ברוך שלום אשלג היה נתון כל ימיו לעבודת הקודש, וכל כולו להבה בדרך אביו הקדוש, שהיא ענין היציאה מן האהבה העצמית, וההדבקות בה' ית', ע"י ההשפעה לזולת ולמקום. ופעמים רבות ציטט מאמר אחד מאביו הקדוש, הסובב על מאמר הגמרא (מו"ק י"ז.): "א"ר יוחנן: מאי דכתיב "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא"? אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו". ושאל: מנין יודע האדם, בזמן שהולך לבקש לו רב, צורתו של מלאך מה היא? אלא הפרוש הוא כך: מלאך, כל ענינו לשמש את הבורא. כל מציאותו, היא מילוי שליחותו של מקום. אם הרב דורש כל ימיו, ומלמד לתלמידיו, היאך היא הדרך לכוון כל מעשיו לשם שמים, לתועלת ה', ולא לתועלת עצמו, זה נק' שהרב דומה למלאך ה', כי מלמד לתלמידיו להתדמות למלאך. על אדם כזה נאמר: "תורה יבקשו מפיהו". והנה ברור היה לכל תלמידיו שתורה זו היא עדות עליו עצמו.

בסיון תש"ן הסתלקה הרבנית ע"ה לאחר מחלה ויסורים קשים. אדמו"ר "הברכת שלום"  זי"ע טיפל בה במסירות נפש, ואף העמיד משמרות מקרב המשפחה, במשך יותר משש שנים, למלא את כל צרכיה, בכל שעות היממה. הוא סירב לשלחה למוסד כלשהו. הוא נישא בשנית בכסלו תשנ"א עם מרת פייגה לבית לונץ תליט"א.

באלול האחרון לחייו חש ברע, לבו לא עמד עוד במעמסה הכבידה. למרות זאת מסר שיעוריו תמידים כסדרם.  ובראש השנה האחרון, למרות כאביו יסוריו וחולשתו, התפלל כדרכו כשליח ציבור בתפילת המוסף בב' הימים. שאגת הארי הדהדה בבית הכנסת, כמימים ימימה. ביום ב' של ראש השנה, עת ניהל את שלחנו הטהור, הרגיש שאינו מסוגל עוד לשבת, הוא עזב את השלחן והלך לנוח קמעה. כשחזר אמר את תורתו האחרונה, תורה שאפינה את כל חייו, על הפסוק: "רחש לבי דבר טוב, אומר אני מעשי למלך" (תהילים מ"ה). מהו באמת "דבר טוב"? כאשר אדם יכול לומר, שכל מעשיו הם עמ"נ להשפיע נחת רוח למלך, ואינו מתחשב כלום עם עצמו.

במוצאי ראש השנה שנת תשנ"ב, התגברו כאביו, והועבר לבית החולים. תלמידיו הדבוקים בו נחרדו למשמע הבשורה, ולא פסקו מתפילה. אולם בה' בתשרי, בוקרו של יום שישי, ניצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש.

אדמו"ר ברוך שלום הלוי אשלג "הברכת שלום" זצוק"ל נילקח מאיתנו לחיי העוה"ב, ביום בו נולד אביו בעל "הסולם" זצוק"ל. וברור היה לכל תלמידיו שבה' בתשרי תשנ"ב, נפטר למעשה בעל "הסולם". שכל זמן שהיה אדמו"ר זצ"ל חי, היה דואג אך להמשיך דרכו של אביו הקדוש, וכל מעיני רוחו היו נתונים לענין זה. ונתקיים מאמר הגמרא במסכת קידושין דף ל"ח: "מלמד שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש, שנאמר "את מספר ימיך אמלא". מתוך ספר תולדות הסולם