הכנה נפשית ליום הכיפורים

יום הכיפורים – מפטיר יונה

בתפילת המנחה של יום הכיפורים, העולה השלישי לתורה הוא "מפטיר יונה". בהפטרה זו קוראים במלואו את הספר הנושא את שמו של הנביא שניסה לברוח משליחות נבואתו, ובאופן נִסי הוצרך לחזור להתנבא על אנשי נינוה העיר הגדולה שאמנם חזרו עקב כך בתשובה. הדבר חרה ליונה, כיוון שנראה לו כי נבואתו הייתה לשווא. מוסר ההשכל הנלמד מספר זה הוא שהתשובה אפשרית.
היכולת לעשות תשובה על חטאים צריכה להפיח בכולנו רוח של תשובה. זהו כמובן מסר חשוב, אבל אנו מבקשים להסתכל קצת יותר פנימה על סיפור מפטיר יונה, ומבקשים לקשרו הן ליום הכיפורים, והן לפורים, שהרי כיפורים הוא כ-פורים, "כמו פורים".

הבנת סיפור זה בפנימיות האדם מפגישה אותנו עם נקודות חשובות מאד. כל מי שמנסה לקיים עבודת נפש פנימית אמיתית יכול לראות את עצמו בתוך ההתרחשויות כאילו ספר יונה מדבר ממש עליו, כיוון שרוב בני האדם עוברים את אותו תהליך בדרך תשובתם, אף על פי שלכל אחד יש כמובן את הגרסה האישית שלו.
"וַיְהִי דְּבַר-יְהוָה אֶל-יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי לֵאמֹר"

 מה זה יונה בפנימיות האדם?

"יונה" הוא מלשון "הונאה". "אמִתי" מלשון "אמת". "יונה בן אמתי הוא אפוא בחינת ההונאה הנובעת מהאמת. נסביר את דברינו. כל אדם חי בתוך הונאה הנקראת "שלא לשמה", אך יש להבין שהונאה זו נועדה בבסיסה כדי להביאו אל נקודת ה"לשמה". עשיית התשובה (או כפי שהיא נקראת בפי העם – חזרה בתשובה) היא זיכוך הרצון המתפעם בבסיסו בנפש האדם עם צורה של "בעל-מנת לקבל". תפקידו של החוזר בתשובה הוא להחליף צורה זו לצורה של "בעל-מנת להשפיע". זיכוך צורת הרצון עובר דרך שינוי הרצון עצמו, מביטויו במעשה קבלה לביטויו דרך מעשה השפעה.

ההבנה שהמציאות הזמנית של "שלא לשמה" היא עצמה נובעת מהאמת, מאפשרת להחיל את המושג "יונה בן אמתי" למציאות נפשית בה אדם נמצא במצב של שקר אך מבקש להשתמש בו כדי להגיע לאמת, בהיותו מודע לכך שהזמניות של העולם הזה, המבטאת את ה"שלא לשמה", נובעת מהאמת, ותפקידה להביא את האדם לאמת שנקראת "לשמה".

שם הוי"ה, שהוא בחינת השפעה, מדבר אל האדם הנמצא במצב השקרי ודוחף אותו להתחיל תנועה של תשובה. אמירה זו העומדת בבסיס תהליך התשובה של כל אדם מתבטאת בפסוק "קוּם לֵךְ אֶל-נִינְוֵה, הָעִיר הַגְּדוֹלָה–וּקְרָא עָלֶיהָ: כִּי-עָלְתָה רָעָתָם, לְפָנָי".

דומה פניה זו לפניית הקב"ה אל אברהם אבינו באומרו "לך לך". אך כאן אומר הוא ליונה "קום לֵך", היות ואדם הנמצא במצב של שכיבה או ישיבה צריך להקים עצמו ממצב זה, ורק בתחושה של כוח ועוצמה יכול הוא להתחיל תנועה. תנועה לתשובה אינה מתחילה ממסכּנוּת, אלא מכוח שצריך אדם לגייס בתוכו.
*** מי היא נינוה ?

נינוה היא העיר הגדולה "אֲשֶׁר יֶשׁ-בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם" (פרק ד', פסוק י"א). שתים עשרה, בלשון נקבה, הוא מספר המציין את בחינת הדין, כפי שהשם "אלהים", שהוא בחינת דין, מתחלק למאה ועשרים צירופים. כפי שהוזכר, שתים עשרה הוא מספר החלוקה (ראה בת-מצוה, שנים עשר השבטים, שנים עשר חודשי השנה וכו'). אין מספר זה בא להצביע על מניין האנשים, אלא על בחינת הדין שהיא בחינת "השלמת כלים". על כן כתוב "העיר הגדולה", ש"גדולה" פירושו פרצוף עם כלי קבלה גדולים.

התהליך שעוברת הבריאה מראש השנה עד יום הכיפורים הוא תהליך של הגדלת הרצון, כפי שלמדנו בדרושי ראש השנה. עתה, ביום הכיפורים, נמצא האדם במציאות של גדלות הרצון, וזו הנקודה בה מדבר איתו הבורא – בדיוק ביום הכיפורים.

אומר הבורא לאדם: "(קום) לֵך אל גדלות כלי הקבלה שלך, אל הרצונות הגדולים אותם קיבלת מראש השנה עד יום הכיפורים, ועליהם צריך אתה לעשות תיקון". רצון גדול אין די בו, ויתֵרה מכך – הוא מגיע בצורה מקולקלת (כיוון שבא עם קליפות). לדוגמה: "אני רוצה לאכול – רוצה להשביע את רעבון גופי, ליהנות מהאוכל". או: "אני רוצה להתחתן – כדי שיהיה לי טוב. אני רוצה אשה יפה, משכילה, חכמה, שאבא שלה עשיר, וכל זאת לסיפוקי האישיים". וכן הלאה. כמעט כל הרצונות הגדולים המגיעים לאדם מלובשים בקליפות המסיטות אותו מדרך האמת. על האדם להסיר אותן על-ידי שיפרוש מהכוונה של קבלה למען עצמו.

אין להאשים את עצמנו שרצונותינו הגדולים מגיעים מלובשים בקליפות. אנו חיים בעולם הגשמי, לאחר שנשמתנו התגלגלה מחטא אדם הראשון, משבירת הכלים ומכל החטאים שהתרחשו בגלגולים הקודמים. עלינו לראות בעצם גילוי הפגם הזדמנות לתיקון, כמו שבדרך משל, שען הרואה שעון מקולקל מתכנן מייד כיצד לתקנו. התפיסה שתפקידנו כאן הוא לתקן יכולה להנחיל מנוחת נפש כאשר נפגשים ברצון המקולקל ושמחה על כך שהוא נגלה לעינינו כדבר הדורש תיקון.
השען הזה הוא אנחנו, כל אחד ואחת מאיתנו, והקב"ה מביא אלינו לחנות את השעון המקולקל אותו עלינו לתקן. ברור שנפגוש את הקלקול. אדרבה, אם אין נגלים קלקולים זה גופא מקור לדאגה. עלינו לשמוח כאשר הם נגלים לנו שהרי ניתנת לנו הזדמנות לתקנם.

יונה הוא בחינת ההונאה שבאדם שאינה רוצה לתקן. אך היות ושורש הונאה זו באמת (יונה בן אמִתי), מתגלגלת היא עד לנקודת האמת בה מקיים יונה את שליחותו. כך ראוי לכל אדם לראות שאין מנוס ממילוי שליחותו בעולם, חייב הוא לתקן. בידו רק הבּרֵרה אם בדרך ייסורים או בדרך תורה, מתוך יראת הרוממות.
יונה, שנשלח אל נינוה עיר כשדים, חושש שמא יחזרו אנשיה בתשובה הואיל ואינו רוצה בקיומם. יונה הוא צד הצדיקות שבאדם המבקש שלא להחיות את הרצונות שממילא יזיקו לו בהמשך דרכו. נינוה, עיר הבירה של ממלכת אשור האדירה, עתידה להֵחרב כסימן לכל ממלכת אשור, אך כעת שולחו ה' לשם דווקא כדי להצילה מהכחדה. קשה להבין את הרעיון שצריך לשמר אפילו דברים שליליים, שידוע שיזיקו לישראל לאחר מכן.

כיצד נכון להתייחס לעתיד?

יונה, הנביא הצופה פני עתיד, מבין שישנן באדם מידות זמניות העתידות להקשות על הגעתו לאמת. זוהי הסיבה שהוא מסרב למלא את שליחותו ולהשיבם בתשובה.
האם נכון שאדם יחזק את גופו הגשמי בידיעה שהדבר יעכבנו מעשיית תשובה אמיתית? הרי ידוע שאשור הם רק שבט זעמו של ה' כנגד ישראל להוציאם לגלות, ומדוע יחפוץ יונה לחזק את צד הרע שבעולם? אלא שיונה צריך היה ליישם את תכליתו בבחינת היותו הונאה (יונה) שבאה מהאמת (בן אמִתי). זו אמנם הונאה בבחינת "שלא לשמה", אך גם הגלות העתידה להיות על-ידי אשור, כוחות הגוף שהם כוחות הרשע, היא בסיס לגאולה עתידית, שהרי דרך גלות זו ניתן להוציא את הניצוצות הנמצאים בנקודות הרצון העמוקות והרחוקות ביותר, המעורבות עם הקליפות הטמאות שעלינו לנקות.

עצם הכניסה לעומק הרצון, דהיינו מצב של השלמת כלים, מחייבת את בחינת הגלות העתידה. יונה אינו רואה את התוצאה הסופית אלא רק את התוצאה החלקית, ואינו מבחין בעוצמה של "שלא לשמה" שגם בה יש אור גדול במבט הכללי. הבורא שולח אותו לתקן את מצב הירידה, שבטבעה אינה טובה אך במבט כללי נצרכת היא לתיקון השלם. בידיעה זו נשתמש כדי להסביר את אחרית נבואת יונה.

ההוראה לאדם היא ללכת אל גדלוּת הרצון. אדם המבקש תשובה אינו יכול להישאר עם רצון קטן, היות וחזרה בתשובה מצריכה לרצות בגדלוּת ולהתפתח. אדם השואף להִישאר קטן אין לו לשם מה לעשות תשובה. הדברים מופנים לאלה הסבורים שתשובה אפשרית באופן של ביטול הרצון. הם אומרים: "אין אנו רוצים דבר" וחושבים שהמתת הרצון הופכת אותם לצדיקים, אלא שההפך הוא הנכון – אדם שאינו רוצה, אינו יכול לאהוב, והרי המטרה היא להגיע לאהבת ה' ולא לביטול הרצון כפי שגורסות תורות המזרח.

"רעתם" – במציאות זו נמצא האדם במצב של הונאה, שהיא הנקראת "רעה". כאשר הוא מבקש גדלוּת, מתבטאת זו במצב של רוע, היות ויצר לב האדם רע מנעוריו. על כן, אין להתפלא על כך שהרצונות המתגלים רעים הם, ואין לבקש לגלות רק רצונות טובים ואיתם לעבוד, אלא צריך לדעת שדרך התיקון היא גילויים של רצונות רעים והם הצריכים להִתּקֵן.

מה ההמשך?
"וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי יְהוָה"— בפוסט הבא

מתוך הספר "מועדי ישראל האדם ומה שביניהם"

ניתן לרכוש טלפונית :
אגדה – 050-314-3417 | קרן: 050-314-1111 |
(נקודות חלוקה פרוסות ברחבי הארץ – אפשרי לקבלה מהירה)

אתר להזמנה: http://kab.store
גמר חתימה טובה לכל בית ישראל.
הרב אדם סיני