ספר התניא – פרק כט

קובץ שמע:

פרק כט
עוצמת הזיהוי שֶׁלְּךָ בְּנֶפֶשׁ האלוקית קובעת כַּמָּה אָדָם אַתָּה.
בצדיק הזיהוי העצמי הוא הנשמה ממש, אצל הבינוני האני המורגש עדיין אינו הנשמה אלא אני כוזב המזוהה עם הנפש הבהמית. גם אם אדם אינו מזוהה עם הנפש האלוקית, עליו לפעול אותה מעל טעם ודעת. שלב ראשון יעשה חשבון נפש, ואז כל המחשבות ואפילו החלומות צריכים להיות להשם.

המַחְשָׁבָה יוצֶרת פקודה נפשית הַאִם ליהנות אוֹ לֹא.
אין האדם, אלא מה שהוא חושב וכאן הבעיה, שתת המודע חזק מהחלק המודע. ואם רוצה להתגבר על תת מודע לקוי, עליו לתת יגיעה ולקבל מעל טעם ודעת את דברי חז"ל וליישמם. כאן היגיעה היא להכות את האני הכוזב, צד הייצר הרע אשר מסיט ומונע קבלת אור לנשמה. לכן אל ייתן לעצמו ליהנות מהאני הכוזב, מותר לשמוח רק מהאמת.
אומר בעל הסולם שלאחר חטא אדם הראשון, כבר לא אפשרי להבחין בין טוב ורע, אלא רק בין אמת לשקר בעזרת השכל. לכן מאחר ואדם איבד את טבעו האמיתי, ושולט בו טִמְטוּם הַלֵּב הנובע ממאכלות אסורות כולל "ג'נק-פוד רוחני" כמו לשון הרע. ואז אינו מצליח לייצר מחשבה מספיק חזקה להתגבר על גירוי הלב. העצה הנפשית להתעלם ממחשבות זרות טובה מאד, מפני שעצם המשא ומתן איתם נותן להם ממשות. בכל אופן אין לנסות הכוח להסירם, ובוודאי שאין ליפול לעצבות.

אַךְ עוֹד אַחַת צָרִיךְ לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹת הַבֵּינוֹנִים אֲשֶׁר לִפְעָמִים וְעִתִּים רַבִּים יֵשׁ לָהֶם טִמְטוּם הַלֵּב שֶׁנַּעֲשֶׂה כָּאֶבֶן, וְלֹא יָכוֹל לִפְתֹּחַ לִבּוֹ בְּשׁוּם אֹפֶן לַעֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב זוֹ תְּפִלָּה. וְגַם לִפְעָמִים לֹא יוּכַל לְהִלָּחֵם עִם הַיֵּצֶר לְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בַּמֻּתָּר לוֹ, מִפְּנֵי כְּבֵדוּת שֶׁבְּלִבּוֹ. וְזֹאת הִיא עֵצָה הַיְּעוּצָה בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ1, דְּאָמַר רַב מְתִיבְתָּא בְּגַן עֵדֶן: אָעָא דְּלָא סָלֵק בֵּהּ נְהוֹרָא, מְבַטְּשִׁין לֵהּ כו'. גּוּפָא דְּלָא סָלֵק בֵּהּ נְהוֹרָא דְּנִשְׁמְתָא, מְבַטְּשִׁין לֵהּ כו'. פֵּרוּשׁ נְהוֹרָא דְּנִשְׁמְתָא, שֶׁאוֹר הַנְּשָׁמָה וְהַשֵּׂכֶל אֵינוֹ מֵאִיר כָּל כָּךְ לִמְשֹׁל עַל חָמְרִיּוּת הַגּוּף. וְאַף שֶׁמֵּבִין וּמִתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ בִּגְדֻלַּת ה' , אֵינוֹ נִתְפָּס וְנִדְבָּק בְּמֹחוֹ כָּל כָּךְ שֶׁיּוּכַל לִמְשֹׁל עַל חָמְרִיּוּת הַלֵּב צד שמאל בלב בו שוכן היצר הרע, מֵחֲמַת חָמְרִיּוּתָן וְגַסּוּתָן. וְהַסִּבָּה הִיא גַּסּוּת הַקְּלִפָּה, שֶׁמַּגְבִּיהַּ עַצְמָהּ עַל אוֹר קְדֻשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וּמַסְתֶּרֶת וּמַחֲשִׁיכָה אוֹרָהּ
וְלָזֹאת צָרִיךְ לְבַטְּשָׁהּ וּלְהַשְׁפִּילָהּ לֶעָפָר שלא נבנתה ירושלים (האני האמיתי), אלא על חורבנה של צור (האני הכוזב). דְּהַיְנוּ לִקְבֹּעַ עִתִּים לְהַשְׁפִּיל עַצְמוֹ, לִהְיוֹת נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, כַּכָּתוּב: "לֵב נִשְׁבָּר"2, "רוּחַ נִשְׁבָּרָה"3, הִיא הַסִּטְרָא אַחֲרָא, שֶׁהִיא הִיא הָאָדָם עַצְמוֹ בַּבֵּינוֹנִים, שֶׁנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַמְּחַיָּה אֶת הַגּוּף הִיא בְּתָקְפָּהּ כְּתוֹלַדְתָּהּ בְּלִבּוֹ, נִמְצָא הִיא הִיא הָאָדָם עַצְמוֹ.
וְעַל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבּוֹ נֶאֱמַר4: "נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה הִיא", "שֶׁנָּתַתָּ בִּי" דַּיְקָא מי זה בי, מִכְּלַל שֶׁהָאָדָם עַצְמוֹ אֵינֶנּוּ הַנְּשָׁמָה הַטְּהוֹרָה אם הוא צדיק אז הוא הנשמה, אם לא, נתן אותה בבשר, וכך מזהה האדם את עצמו – לפי תפיסת הגוף. כִּי אִם בַּצַּדִּיקִים, שֶׁבָּהֶם הוּא לְהֵפֶךְ, שֶׁנְּשָׁמָה הַטְּהוֹרָה, שֶׁהִיא נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, הוּא הָאָדָם, וְגוּפָם נִקְרָא בְּשַׂר אָדָם. דוגמא לצדיק וּכְמַאֲמַר הִלֵּל הַזָּקֵן לְתַלְמִידָיו5 כְּשֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לֶאֱכֹל, הָיָה אוֹמֵר שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִגְמֹל חֶסֶד עִם הָעֲלוּבָה וַעֲנִיָּה, הוּא גּוּפוֹ. כִּי כְּמוֹ זָר נֶחְשַׁב אֶצְלוֹ, וְלָכֵן אָמַר שֶׁהוּא גּוֹמֵל חֶסֶד עִמּוֹ בְּמַה שֶּׁמַּאֲכִילוֹ. כִּי הוּא עַצְמוֹ אֵינוֹ רַק נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית לְבַד, כִּי הִיא לְבַדָּהּ מְחַיָּה גּוּפוֹ וּבְשָׂרוֹ. שֶׁהָרַע שֶׁהָיָה בַּנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַמְּלֻבֶּשֶׁת בְּדָמוֹ וּבְשָׂרוֹ נִתְהַפֵּךְ לְטוֹב קליפת נוגה שנתבקה לנפש האלוקית, לעומת מי שאינו צדיק, אז נפשו חס ושלום מתקרבת להידבק ב – ג' קליפות טמאות, וְנִכְלַל בִּקְדֻשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית מַמָּשׁ בַּצַּדִּיקִים. באדם רגיל נותנים נשמה אלוקית שעדיין לא רכש אותה, בצדיק הנשמה זה כבר הוא עצמו.
אֲבָל בַּבֵּינוֹנִי, מֵאַחַר שֶׁמַּהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית שֶׁמִּסִּטְרָא אַחֲרָא, הַמְּלֻבֶּשֶׁת בְּדָמוֹ וּבְשָׂרוֹ, לֹא נֶהְפַּךְ לְטוֹב, הֲרֵי הִיא הִיא הָאָדָם עַצְמוֹ. וְאִם כֵּן הוּא רָחוֹק מֵה' בְּתַכְלִית הָרִחוּק. שֶׁהֲרֵי כֹּחַ הַמִּתְאַוֶּה שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית יָכוֹל גַּם כֵּן לְהִתְאַוּוֹת לִדְבָרִים הָאֲסוּרִים שֶׁהֵם נֶגֶד רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, אַף שֶׁאֵינוֹ מִתְאַוֶּה לַעֲשׂוֹתָם בְּפֹעַל מַמָּשׁ חַס וְשָׁלוֹם, רַק שֶׁאֵינָם מְאוּסִים אֶצְלוֹ בֶּאֱמֶת כְּבַצַּדִּיקִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל
וּבָזֶה הוּא גָּרוּעַ וּמְשֻׁקָּץ וּמְתֹעָב יוֹתֵר מִבַּעֲלֵי חַיִּים הַטְּמֵאִים וּשְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב6: "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ" וגו אם כך דוד המלך אז מה נגיד אנחנו. [וְגַם כְּשֶׁמִּתְגַּבֶּרֶת בּוֹ נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית לְעוֹרֵר הָאַהֲבָה לַה' בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, אֵינָהּ בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ לְגַמְרֵי, מֵאַחַר שֶׁחוֹלֶפֶת וְעוֹבֶרֶת אַחַר הַתְּפִלָּה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל סוֹף פרק יג
וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּזְכֹּר טֻמְאַת נַפְשׁוֹ בְּחַטַּאת נְעוּרִים וְהַפְּגָם שֶׁעָשָׂה בָּעֶלְיוֹנִים, וְשָׁם הוּא לְמַעְלָה מֵהַזְּמָן, וּכְאִלּוּ פָּגַם וְנִטְמָא הַיּוֹם חַס וְשָׁלוֹם מַמָּשׁ. וְאַף שֶׁכְּבָר עָשָׂה תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה, הֲרֵי עִקַּר הַתְּשׁוּבָה בַּלֵּב וְהַלֵּב יֵשׁ בּוֹ בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת רַבּוֹת, וְהַכֹּל לְפִי מַה שֶּׁהוּא אָדָם וּלְפִי הַזְּמָן וְהַמָּקוֹם, כַּיָּדוּעַ לַיּוֹדְעִים.
וְלָכֵן עַכְשָׁיו, בְּשָׁעָה זוֹ שֶׁרוֹאֶה בְּעַצְמוֹ דְּלָא סָלֵק בֵּהּ נְהוֹרָא דְּנִשְׁמְתָא, מִכְּלָל שֶׁהַיּוֹם לֹא נִתְקַבְּלָה תְּשׁוּבָתוֹ וַעֲוֹנוֹתָיו מַבְדִּילִים. אוֹ שֶׁרוֹצִים לְהַעֲלוֹתוֹ לִתְשׁוּבָה עִלָּאָה יוֹתֵר מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא יוֹתֵר. וְלָכֵן אָמַר דָּוִד7: "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָּמִיד". אדם שתיקן ונחלטה בנפשו תכונה, הוא כצדיק באותה בחינה, כמו למשל מי שכבר זוכה לשמור שבת, כבר לא עולה לו מחשבה האם לשמור שבת.
וְגַם מִי שֶׁהוּא נָקִי מֵחַטּאוֹת נְעוּרִים הַחֲמוּרִים, יָשִׂים אֶל לִבּוֹ לְקַיֵּם מַאֲמַר זֹהַר הַקָּדוֹשׁ8 לִהְיוֹת מִמָּארֵי דְּחֻשְׁבְּנָא. דְּהַיְנוּ לַעֲשֹוֹת חֶשְׁבּוֹן עִם נַפְשׁוֹ מִכָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְהַדִּבּוּרִים וְהמַעֲשִׂים שֶׁחָלְפוּ וְעָבְרוּ מִיּוֹם הֱיוֹתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, אִם הָיוּ כֻּלָּם מִצַּד הַקְּדֻשָּׁה אוֹ מִצַּד הַטֻּמְאָה רַחֲמָנָא לִצְּלָן. דְּהַיְנוּ כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת וְהַדִּבּוּרִים וְהַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא לַה' הֵמָּה וְלִרְצוֹנוֹ וְלַעֲבוֹדָתוֹ הרצון לקבל לעצמו, שֶׁזֶּהוּ פֵּרוּשׁ לְשׁוֹן "סִטְרָא אַחֲרָא", כַּנִּזְכָּר לְעֵיל בְּפֶרֶק ו' וּמֻדַּעַת זֹאת ידוע הדבר, כִּי כָל עֵת שֶׁהָאָדָם מְחַשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת קְדוֹשׁוֹת, נַעֲשֶׂה מֶרְכָּבָה בְּעֵת זוֹ לְהֵיכְלוֹת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁמֵּהֶן מֻשְׁפָּעוֹת מַחֲשָׁבוֹת הַלָּלוּ. וְכֵן לְהֵפֶךְ, נַעֲשֶׂה מֶרְכָּבָה טְמֵאָה בְּעֵת זוֹ לְהֵיכְלוֹת הַטֻּמְאָה שֶׁמֵּהֶן מֻשְׁפָּעוֹת כָּל מַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת. וְכֵן בְּדִבּוּר וּמַעֲשֶׂה.
עוֹד יָשִׂים אֶל לִבּוֹ רֹב חֲלוֹמוֹתָיו, שֶׁהֵם הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ, מִשּׁוּם שֶׁאֵין נַפְשׁוֹ עוֹלָה לְמַעְלָה. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב9: "מִי יַעֲלֶה בְּהַר ה' … נְקִי כַפַּיִם" וגו'. וְאִנּוּן סִטְרִין בִּישִׁין אָתְיָן וּמִתְדַּבְּקָן בֵּהּ וּמוֹדְעִין לֵהּ בְּחֶלְמָא מִלִּין דְּעָלְמָא וכו'. וּלְזִמְנִין דְּחַיְכָן בֵּהּ, וְאַחְזִיאוּ לֵהּ מִלֵּי שְׁקָר, וְצַעֲרִין לֵהּ בְּחֶלְמֵהּ כו', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וַיִּקְרָא כה,א-ב, עַיֵּן שָׁם בַּאֲרִיכוּת.
וְהִנֵּה כָּל מַה שֶׁיַּאֲרִיךְ בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, וְגַם בְּעִיּוּנוֹ בַּסְּפָרִים, לִהְיוֹת לִבּוֹ נִשְׁבָּר בְּקִרְבּוֹ, וְ"נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס" כַּכָּתוּב10 בְּתַכְלִית הַמִּאוּס, וּלְמָאֵס חַיָּיו מַמָּשׁ. הֲרֵי בָּזֶה מְמָאֵס וּמְבַזֶּה הַסִּטְרָא אַחֲרָא וּמַשְׁפִּילָהּ לֶעָפָר, וּמוֹרִידָהּ מִגְּדֻלָּתָהּ וְגַסּוּת רוּחָהּ וְגַבְהוּתָהּ, שֶׁמַּגְבִּיהַּ אֶת עַצְמָהּ עַל אוֹר קְדֻשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית לְהַחְשִׁיךְ אוֹרָהּ. אומר כדי לו לאדם להיות מיואש לגמרי עד כדי מיאוס מהנפש הבהמית הבזויה, המבקשת להשתלט על הנפש האלוקית.
וְגַם יַרְעִים עָלֶיהָ בְּקוֹל רַעַשׁ וְרֹגֶז לְהַשְׁפִּילָהּ, כְּמַאֲמַר רַזַ"ל11: "לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרַע הכוונה יעורר אותה למלחמה, לא יסתיר את המלחמה ויבקש שלום עכשיו בחיצוניות, שֶׁנֶּאֱמַר12: רִגְזוּ וגו'", דְּהַיְנוּ לִרְגֹּז עַל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, שֶׁהִיא יִצְרוֹ הָרַע, בְּקוֹל רַעַשׁ וְרֹגֶז בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ לוֹמַר לוֹ אַתָּה רַע וְרָשָׁע וּמְשֻׁקָּץ וּמְתֹעָב וּמְנֻוָּל וכו', בְּכָל הַשֵּׁמוֹת שֶׁקָּרְאוּ לוֹ חֲכָמֵינוּ זַ"ל. בֶּאֱמֶת, עַד מָתַי תַּסְתִּיר לִפְנֵי אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא הַמְּמַלֵּא כָּל עָלְמִין, הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה בְּשָׁוֶה, גַּם בְּמָקוֹם זֶה שֶׁאֲנִי עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁהָיָה אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא לְבַדּוֹ קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, בְּלִי שׁוּם שִׁנּוּי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב13: אֲנִי ה' לֹא שִׁנִּיתִי", כִּי הוּא לְמַעְלָה מֵהַזְּמָן וכו . וְאַתָּה מְנֻוָּל וכו' מַכְחִישׁ הָאֱמֶת הַנִּרְאֶה לָעֵינַיִם, דְּכֹלָּא קַמֵּהּ כְּלֹא מַמָּשׁ בֶּאֱמֶת בִּבְחִינַת רְאִיָּה חוּשִׁית. כפי שמלמד הזוהר, אין לחשוש, כי תצא למלחמה על אוייבך, המלחמה על הכוונה, המחשבה, ולא ישמע ליצר הרע שאומר העיקר המעשה.
וְהִנֵּה עַל יְדֵי זֶה יוֹעִיל לְנַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית, לְהָאִיר עֵינֶיהָ בֶּאֱמֶת יִחוּד אוֹר אֵין סוֹף בִּרְאִיָּה חוּשִׁית, וְלֹא בְּחִינַת שְׁמִיעָה וַהֲבָנָה לְבַדָּהּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר, שֶׁזֶּהוּ שֹׁרֶשׁ כָּל הָעֲבוֹדָה. וְהַטַּעַם, לְפִי שֶׁבֶּאֱמֶת אֵין שׁוּם מַמָּשׁוּת כְּלָל בַּסִּטְרָא אַחֲרָא, שֶׁלָּכֵן נִמְשְׁלָה לַחֹשֶׁךְ שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם מַמָּשׁוּת כְּלָל, וּמִמֵּילָא נִדְחֶה מִפְּנֵי הָאוֹר. וְכָךְ הַסִּטְרָא אַחֲרָא, אַף שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חִיּוּת הַרְבֵּה לְהַחֲיוֹת כָּל בַּעֲלֵי חַיִּים הַטְּמֵאִים, וְנַפְשׁוֹת אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְגַם נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית מִיִּשְׂרָאֵל כַּנִּזְכָּר לְעֵיל לכאורה אפשר היה לחשוב אם לס"א יש כל כך הרבה כוח, אז היא דבר גדול, אך לא. מִכָּל מָקוֹם הֲרֵי כָּל חִיּוּתָהּ אֵינָהּ מִצַּד עַצְמָהּ חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא מִצַּד הַקְּדֻשָּׁה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְלָכֵן הִיא בְּטֵלָה לְגַמְרֵי מִפְּנֵי הַקְּדֻשָּׁה שהיא פרט בתוך הכלל שבקדושה, וודאי שכל פרט השייך לכלל ממנו יצא קטן ממנו וקטן מתבטל בפני גדול, וכל פרט כפוף לכלל בו הוא נמצא, כְּבִטּוּל הַחֹשֶׁךְ מִפְּנֵי הָאוֹר הַגַּשְׁמִי.
רַק שֶׁלְּגַבֵּי קְדֻשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבָּאָדָם נָתַן לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רְשׁוּת וִיכֹלֶת לְהַגְבִּיהַּ עַצְמָהּ כְּנֶגְדָּהּ, נתן השם כאילו כוח לנפש הבהמית להתגבר על האלוקית כְּדֵי שֶׁהָאָדָם יִתְעוֹרֵר לְהִתְגַּבֵּר עָלֶיהָ לְהַשְׁפִּילָהּ עַל יְדֵי שִׁפְלוּת וּנְמִיכַת רוּחוֹ וְנִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס ודרך הס"א יתאמן ויוציא כוחותיו הפנימיים מהכוח אל הפועל, וּבְאִתְעֲרוּתָא דִּלְתַתָּא אִתְעֲרוּתָא דִּלְעֵלָּא, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר14: "מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה' ". דְּהַיְנוּ שֶׁמְּסִירָהּ מִמֶּמְשַׁלְתָּהּ וִיכָלְתָּהּ, וּמְסַלֵּק מִמֶּנָּה הַכֹּחַ וּרְשׁוּת שֶׁנָּתַן לָהּ לְהַגְבִּיהַּ עַצְמָהּ נֶגֶד אוֹר קְדֻשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וַאֲזַי מִמֵּילָא בְּטֵלָה וְנִדְחֵית כְּבִטּוּל הַחֹשֶׁךְ מִפְּנֵי אוֹר הַגַּשְׁמִי.
וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ דָּבָר זֶה מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה גַּבֵּי מְרַגְּלִים, שֶׁמִּתְּחִלָּה אָמְרוּ15: כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ", אַל תִּקְרֵי מִמֶּנּוּ כו', שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בִּיכֹלֶת ה' . וְאַחַר כָּךְ שראו שהם מביאים נגף חָזְרוּ וְאָמְרוּ16: הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ" וגו'. וּמֵאַיִן חָזְרָה וּבָאָה לָהֶם הָאֱמוּנָה בִּיכֹלֶת ה' ? הֲרֵי לֹא הֶרְאָה לָהֶם מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם שׁוּם אוֹת וּמוֹפֵת עַל זֶה בֵּינְתַיִם, רַק שֶׁאָמַר לָהֶם אֵיךְ שֶׁקָּצַף ה' עֲלֵיהֶם וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא לַהֲבִיאָם אֶל הָאָרֶץ. וּמַה הוֹעִיל זֶה לָהֶם, אִם לֹא הָיוּ מַאֲמִינִים בִּיכֹלֶת ה' חַס וְשָׁלוֹם לִכְבֹּשׁ שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים, וּמִפְּנֵי זֶה לֹא רָצוּ כְּלָל לִכָּנֵס לָאָרֶץ? אֶלָּא וַדַּאי, מִפְּנֵי שֶׁיִּשְׂרָאֵל עַצְמָן הֵם מַאֲמִינִים בְּנֵי מַאֲמִינִים, רַק שֶׁהַסִּטְרָא אַחֲרָא הַמְּלֻבֶּשֶׁת בְּגוּפָם הִגְבִּיהַּ עַצְמָהּ עַל אוֹר קְדֻשַּׁת נַפְשָׁם הָאֱלֹהִית בְּגַסּוּת רוּחָהּ וְגַבְהוּתָהּ, בְּחֻצְפָּה בְּלִי טַעַם וָדַעַת וְלָכֵן מִיָּד שֶׁקָּצַף ה' עֲלֵיהֶם וְהִרְעִים בְּקוֹל רַעַשׁ וְרֹגֶז "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת" וגו'17 "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם" וגו'18, "אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת" וגו'19. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ דְּבָרִים קָשִׁים אֵלּוּ, נִכְנַע וְנִשְׁבַּר לִבָּם בְּקִרְבָּם, כְּדִכְתִיב20: וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד". וּמִמֵּילָא נָפְלָה הַסִּטְרָא אַחֲרָא מִמֶּמְשַׁלְתָּהּ וְגַבְהוּתָהּ וְגַסּוּת רוּחָהּ, וְיִשְׂרָאֵל עַצְמָן הֵם מַאֲמִינִים. את האני הכוזב יש לבזות, לא להתחנף ולא להתייחס בעדינות.
וּמִזֶּה יָכוֹל לִלְמֹד כָּל אָדָם שֶׁנּוֹפְלִים לוֹ בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ סְפֵקוֹת עַל אֱמוּנָה, כִּי הֵם דִּבְרֵי רוּחַ הַסִּטְרָא אַחֲרָא לְבַדָּהּ הַמַּגְבִּיהַּ עַצְמָהּ עַל נַפְשׁוֹ. אֲבָל יִשְׂרָאֵל עַצְמָן הֵם מַאֲמִינִים כו'. וְגַם הַסִּטְרָא אַחֲרָא עַצְמָהּ אֵין לָהּ סְפֵקוֹת כְּלָל בֶּאֱמוּנָה וכל תפקידה לאתגר ולאמן את האדם, רַק שֶׁנִּתַּן לָהּ רְשׁוּת לְבַלְבֵּל הָאָדָם בְּדִבְרֵי שֶׁקֶר וּמִרְמָה לְהַרְבּוֹת שְׂכָרוֹ, כְּפִתּוּיֵי הַזּוֹנָה לְבֶן הַמֶּלֶךְ בְּשֶׁקֶר וּמִרְמָה בִּרְשׁוּת הַמֶּלֶךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ21

שאלות לחזרה ושינון בתניא כט
1. מהו טמטמום הלב ממה הוא נובע ולמה הוא גורם?
2. מה העצה היעוצה בזוה"ק לגבי גוף שאינו נשמע לנשמה?
3. כיצד יתכן עפ"י בעה"ס שמבין ומתבונן בשכלו בגדולת ה' ומאידך אינו נתפס ונדבק במוחו? – הבדל בין שכל למוח.
4. מדוע צריך להשפיל עצמו לעפר? במה זה יעזור והרי אל לו לאדם להיות בעצב וכיצד זה קשור לשכינתא בעפרא?
5. מה ההבדל בין האני הכוזב להאני האמיתי של האדם ביחס לנפשות הפועלות בו?
אתר הבית- https://hasulam.co.il
אתר ספר הרב: http://parasha.pw
פייס הרב: http://adamsinay.net
הזוהר היומי: http://zoharyomi.net
אתר התע"ס: http://kab.li
חנות ספרי קבלה: http://kabbala.co
קורסים נבחרים: http://moodle.hasulam.co.il
קבלה למתחיל: http://goo.gl/zGAtcv
טיפ זוגי קבלי: https://goo.gl/cg1T8Y
ניוזלטר שבועי: http://goo.gl/uQl5qR
אפליקציית הסולם: https://www.hasulam.co.il/ap
הרב אדם סיני: http://goo.gl/B4Pfwl