סעודת ראש חודש כסלו – תשע"ז

קובץ שמע:

חודש טוב לכולם,
אנחנו יושבים בסעודת ראש חודש כסלו, תשע"ז,
וסעודת הודיה לשחף,
אנחנו מודים להשי"ת!
מה זה תודה? בשביל מה בן אדם מודה? התשובה מאד פשוטה.
נשאל קודם את השאלה: אתה הולך לחנות וקונה מוצר ומשלם ממיטב כספך, לאחר מכן אתה גם אומר תודה. בשביל מה? הרי שילמתי. נתתי את כל מה שמגיע. עלה 100 שקלים קיבלת 100 שקלים. למה צריך לאמר תודה? התשובה היא: יש עניין של מסחר ויש משהו שהוא מעבר למתנה או למוצר שאני רכשתי. יש את הקשר עם נותן המתנה. התודה, היא לומר לו: ראה מוכר יקר, על המתנה אני שלימתי, הסחורה מגיעה לי, אבל אני רוצה להגיד לך שאני בקשר איתך. אתה חשוב גם כן, מעבר למסחר ביננו. זה התודה.
כאשר אנחנו אומרים תודה לבורא ית', אנחנו אומרים לבורא ית', נתת לנו חיים יכולת גם לקחת לנו כל מיני דברים אחרים. כשאנחנו מודים לך, אנחנו אומרים לך, הבורא ית' -נותן המתנה, הוא החשוב ולא המתנה. כי אם המתנה חשובה, כבר נתת לי, אני לא צריך אותך, לכאורה. אבל אם אני יודע להודות אני יודע לומר לבורא ית', אני אוהב אותך, אני רוצה לאהוב אותך, אני מאמין בך, וזאת תודה אמיתית. אדם שלא יודע להודות, הופך להיות אדם אנוכי, שחושב רק על עצמו. לא להודות בפה! להודות בלב!
מודים זה גמ' 100, זה מדרגתו של אברהם אבינו כשילד את יצחק. היכולת שלנו להוליד דבר אמיתי, לא את ישמעאל, אלא את יצחק, היכולת שלנו הזו, היא כאשר אנחנו מגיעים לבחינת מודים, שזה גמ' 100 שזה מדרגת נשמה.
צד הנשמה שבאדם, הוא מעבר לגוף. זה מתקשר לנו גם לחג החנוכה. אנחנו צריכים להכין את עצמינו בחודש כסלו, שהוא מזל קשת, לחג החנוכה.
בכל זמן מזמני השנה, הבורא ית' נותן לנו זמן קוסמי, ובזמן הזה קורה משהו, שהוא חומר הגלם שלנו לעבודה. באותו זמן יש לנו הזדמנות לעשות עבודה.
למה באנו לעולם? כדי לשפר את היכולת שלנו לקבל את ההטבה מהבורא. ואנחנו צריכים בכל הזדמנות, כל מפגש שלנו עם החיים, לשאול את עצמינו: איך אני יכול להפיק מהמקום הזה, מהבחינה הזאת, מהמציאות הזאת משהו לנפש לתקן את עצמי עוד? או שאני בא רק לקחת את הסיפוק האישי שלי. אם באתי לקחת את הסיפוק שלי מהחיים האלה, טעיתי!
זו לא הדרך להתקיים בחיים. היווני מבקש מאיתנו תחייה את תרבות הגוף. תשחק כדורגל, מה זה כדורגל? אחד משחק מנצח השני מפסיד…זה יפה ככה בין חברים? בין בני אדם? שאחד שמח אחד מתוסכל. למה משחקים ככה אנשים? זה משחק הגוף. בגוף, אי-אפשר להשתתף. בנשמה יש שיתוף, יש רציפות, יש אהבה, יש יחד, הגוף-הוא דבר נפרד.
כאשר עושים מלחמה גופנית שזה מה שמבקש מאתנו היווני, אז הוא מבין שאם אנחנו מנצחים, אז השני צריך להפסיד. אני צריך שיהיה משהו שהוא מובס. אבל הנשמה אומרת, שאם אני ניצחתי את אשתי, או אשתי ניצחה אותי, אז הניצחון  הוא שהיחד מנצח. הניצחון הוא שהשלום מנצח. הניצחון האמיתי הוא היחד. אבל אם אני לא יודע להודות לשני, אני לא יודע לבקש את נותן המתנה, אלא רק את המתנה, אז מה אני אתחשב בשני בכלל?
הנשמה מבקשת משחקים שהיום קוראים לזה WIN-WIN. שני הצדדים מנצחים.  זאת הבקשה של הנשמה, לאט לאט הגוף רואה שאין לו ברירה. מבינים שכולם צריכים לנצח, אבל אי – אפשר לעשות  את זה בגוף. זה לא יעזור להם. אפשר לעשות את זה רק בנשמה. לכן, ההודיה, זה מאד מאד מתאים לחנוכה.
הנפש שלנו מחולקת ל-4 כוחות עיקריים:

1. שכל
2. דמיון
3. רגש
4. רצון.

האתגר שלנו, הרצון הגופני, הוא בא כנגדנו ואומר לנו: תהנה מה שיותר בחיים, איך אומרים היוונים? העיקר שאתה נהנה מזה.
ומה אנחנו אומרים? רגע, חכה, יכול להיות שאני נהנה לגרד את הפצע, אבל זה טוב לי? זה יוצר בי אהבה? או שזה יוצר בי הלכאה עצמית. שאני נהנה עכשיו. אני יכול לקחת סם ולהנות עכשיו. ומה יהיה אח"כ? מה יהיה ברציפות של חיי? מה יהיה בכלל הפנימי של חיי? שם אני אהנה?
 
יש הרבה מאד אנשים שמבחוץ הם נראים שמחים. הם צריכים אטרקציות חיצוניות, וזה רק כדי לעשות, לרפא את הנפש הפגומה שלהם. הם רצים מאטרקציה לאטרקציה, כך מבקש הגוף. כדי לשכוח את הנקודה הפנימית, שהם מגיעים סוף סוף לעצמם, הם רואים שהכל שם רקוב.
אסור לנו ללכת בדרך היווני.
היווני, חודש כסלו, בא ומפגיש אותנו עם המקום שאני רוצה דברים גופניים ואני צריך להילחם בזה.
 
איך נלחמים ברצון של הגוף? רק על ידי הדמיון. דימיון בגמ' נס. במלחמה הזאת של הדמיון, רק בו אפשר לנצח. הדמיון מאפשר לנו להיות גמישים במחשבה. הגמישות הזאת במחשבה, מאפשרת לנו לחשוב על  דברים אחרים מהרגילות שלנו. הטבע הרגיל שלי, הגופני, זה מה שאני חי באופן רגיל. הרציונליזציה שלי אומרת לי: אם אתה מקבל זה טוב, אם אתה  לא מקבל, זה לא טוב.
איך אומרים האנשים ברחוב? אם אתה לא תדאג לעצמך אף אחד לא ידאג לך. תדע לך שאם אתה תדאג רק לעצמך, אתה הורג את עצמך כל יום יותר. הגוף כל יום מת עוד קצת. מתקרב למוות. כל יום עוד קצת מת. כל יום עוד קצת מת, עד שמת לגמרי.
 
הנשמה הפוך. אז למה לא תטפח את הנשמה?
 
הדמיון, הוא מפגיש אותנו עם הצד הנשמתי שלנו. בלי דמיון אי-אפשר להגיע לנשמה. דמיון זה הנס הפנימי של האדם, שיכול לצאת מעבר  לתבניות המחשבה הרגילות שלו. אבל, אליה וקוץ בה. אותו דמיון כשאני נלחם איתו, והגוף משתלט עליו, אז הדמיון הופך אותי להיות מופקר. מה אומר היווני שמשתמש בדמיון? הכל מותר. שום דבר, אני לא מגביל את עצמי. אני רוצה חופש, אבל החופש הזה הוא לא חופש אמיתי. יש הבדל גדול בין חופש להפקרות.
 
המלחמה שלנו היא על ידי הדמיון, אבל הדמיון צריך להיות דמיון של בן-אדם שהוא זך, ישר, אמתי וטהור. אם הוא לא כזה, הדמיון נשלט על ידי הרצונות הגופניים. הוא הופך להיות אדם מופקר. ומה הוא אומר? ככה בא-לי. שמעתם פעם את היוונים אומרים את זה? למה אתה עושה את זה? ככה בא לי… אני נהנה מזה.
 
אבל, מה יהודי אומר? היהודי חושב הרבה יותר עמוק, יותר כללי. מבין שהנפש שלו מערכתית ולא נקודתית, הגוף פועל בנקודות נקודות. הנשמה פועלת כמערכת אחת שלימה. יכול להיות שבורג אחד יחליט לכל המכונה איך לפעול? יכול להיות שרק רגע אחד הוא יחליט בשבילי מה לעשות? אבל הגוף נמצא בטבעיים של העולם הזה. העולם הזה חי בזמן ומקום: עכשיו אני רוצה להנות. ואם עכשיו לא נותנים לי להנות, אז אני הופך להיות עצבני, כועס, נרעש, מתוח, מדוכא, מיואש. לא נתנו לי את מה שאני רוצה.
השלווה יכולה לבוא רק מהנשמה. מהנפש. הדמיון מאפשר לאדם ללכת הרבה מעבר לעצמו. והדמיון יכול להגיע איתנו למקומות א-לוקיים, ככה בחלום. כאשר אדם חולם, אז כל השכל שלו שקט.
 
מה תפקיד השכל בכל המערכה הזאת? השכל, לוקח את הדמיון מצמצם אותו בצינורות דקים כדי שהוא יוכל לבוא אלינו, כדי שנוכל לחיות את הדמיון הנפלא שיש לנו. אם היינו רוצים לחיות רק בדמיון, היינו מתבלבלים. אבל לא בגלל שהדמיון לא טוב, אלא בגלל שאנחנו לא יכולים להכיל אותו. השכל שלנו הוא כמו ווסת שאני לא יכול לגעת בחשמל בכח גדול, הוא מווסת לי את הכח של הדמיון שהוא כח של השראה עליונה ומצמצם לי את זה למקומות שאני יכול לחיות אותם. אבל אם השכל פגום, והוא מפנה את כל הדמיון שלי רק לרצונות הגוף, אז טעיתי.
 
לכן, אנחנו צריכים לראות, מה מנחה את השכל שלי, כדי שהוא יתן את השבילים הנכונים לדמיון. התשובה היא: האמונה.
אם הרצון  שלי הוא אמוני, אם השכל שלי הוא שכל אמוני, אז השכל שלי מצמצם את הדמיון למקומות הנכונים. אם השכל שלי לא אמוני, אז הוא שכל גופני. הוא חושב תמיד מה עוד אני יכול לעשות כדי שאני אנצח את החבר שלי, והוא יפסיד. איך אני יכול לחיות ככה? איך  אני יכול לנצח בוויכוח את חברי ולחשוב שעשיתי מה שטוב? למה אני לא מבין שהניצחון האמיתי  ששנינו נשיג מקום יותר גבוה?  למה כשהבעל והאישה מתווכחים הם חושבים שכל אחד צריך להביס את השני?
 
למה לא מבינים שהדעה המשותפת בין שניהם היא הרבה יותר גבוהה הרבה יותר טובה מהדרך של כל אחד מהם? למה אחד לא מספיק לסיים את המשפט כשהשני כבר אומר לו כמה הוא טועה? בלי שהוא באמת הקשיב לזה, גם לא  חשוב מה הוא אומר.
 
למה אנחנו חיים ככה? בגלל תרבות הגוף.
 
תרבות הגוף של היוונים מביאה הרס לעולם, וזה התחיל עוד מנמרוד הרשע, שרוצה לבנות מגדל בבל, ואברהם אבינו אומר לו: יש לי משהו מדומיין, יש בורא בעולם. שואל אותו: מי זה? שיישב פה איתנו כאן לשולחן! אומר לו: אי-אפשר! זה משהו דמיוני. השכל, הגוף לא יכול לקבל את זה. אומרים: אם  אני לא רואה אותו פה, אני לא מקבל אותו. אבל הרבה דברים אתה לא רואה פה ואתה מקבל. אתה לא רואה את כוחות האינטרנט, ואתה מקבל את האינטרנט. למה? יש לזה תופעה אתה אומר. תופעה שאני רואה. ואת הבריאה אתה לא רואה? את העצים את המים, האש… אתה לא רואה? אתה רואה, רק לא רוצה לשייך את זה לבורא. למה? כי זה מחייב.
 
חנוכה, זה לשון חינוך. חינוך זה הוצאה מהכוח אל הפועל של הפוטנציאל הטמון בנו. כאשר אנו מנסים לראות מה הפוטנציאל הטמון בי? זה פוטנציאל של נשמה. לא פוטנציאל של גוף. לא להיות הרץ הכי מהיר, או בעל הכסף הכי גדול, או בעל הבלורית הכי יפה. לא!  זה לא הפוטנציאל שלנו. זה פוטנציאל שכל יום אני מת בו יותר. לא כדאי, לא משתלם. רציונאלית לא נכון לחיות ככה. זה מביא רק לתסכול בסופו של דבר.
אז מה לעשות אם הגוף מושך אותי בכוח? כמה פעמים החלטתי, אני מפסיק עם הדברים האלה, אני לא רוצה לגרד בפצע, לא רוצה לחיות את החיים הגשמיים האלה, לא רוצה להיות יווני. לא רוצה להגיד יותר כמו יווני משוגע: העיקר הבריאות! אולי זה לא מתאים להגיד על יד שחף, אבל גם שחף צריכה לדעת שלא עיקר הבריאות, למרות שהבריאות חשובה.
 
 
 
 
 
מה העיקר? העיקר היא האהבה. על פשעים תכסה האהבה.
 
מה זה אהבה? אהבה זה היחד. היכולת לקבל תענוג מהיחד. זה אהבה. התענוג מהיחד! אבל צריך לבנות את היחד הזה. הגוף לא יודע מה זה יחד. כשבן-אדם מתחתן נישואין גופניים, הוא רק שואל את עצמו איזה סיפוק יהיה לי מאשתי. והאישה שואלת איזה סיפוק יהיה לי מבעלי? גדלים קצת, אין סיפוק. מתרגלים. חיים אחד על יד השני. שותפים טובים. וזה הכל. כל אחד בורח בזמן שיכול להנאות הפרטיות שלו. גם כבני אדם חיים ככה.
 
נסכם מה שאמרנו:
חודש כסלו מפגיש אותנו מבחינה קוסמית עם  הרצונות הגופניים שלנו.
האתגר שלנו-להשתית את כח הנשמה על הגוף, ולנצח  את היווני שבתוכנו.
האמצעים שאיתם אנחנו משתמשים, זה הדמיון שהוא כמו נס. אבל עם האמצעי הזה צריך להיזהר. נותנים את זה רק לחיילים מאומנים, כי הדמיון יכול לתת לנו או חופש מהגוף, או הפקרות. במה זה תלוי? ביושרה של האדם, וביכולת שלו לנתב על ידי שכל אמוני את הדמיון למקומות הנכונים. אבל, אסור לוותר על הדמיון.
 
ע"י הדמיון הוא צריך לחנך את עצמו בחנוכה, להוציא מהכח אל הפועל את הפוטנציאל של היהודי שבו, שזה כח הנשמה.
 
אחרי שטיהר בנו את הנשמה הזאת, זה האור שנובע מהחנוכיה. זה אותו שמן שבהתחלה לוקחים את הזית וכותשים אותו. הוא מר בהתחלה. הזית הוא כמו הגוף. הוא מר. כותשים אותו, מוציאים שמן. השמן הזה הוא החומר שנדלק במנורה. המנורה היא כמו נשמת האדם. היא הדוגמא של הנשמה. תסתכל בחנוכה על הנרות ותאמר לעצמך – ככה אני רוצה להיות. אני רוצה שהנשמה תדלוק. אבל אני לא יכול  להשתמש בה! נכון! אם האמונה עדיין אי-אפשר להשתמש. עוד מעט יגיע פורים, ועם האמונה הזאת תוכל להתגבר על המן ותוכל גם להשתמש בה. בלי אמון אי-אפשר לבנות דבר אמיתי.
 
מה הסדר הנכון כשאנחנו רואים שיש כאוס כזה בחיים?

• קודם כל האידיאה. צריכה להיות לי אידיאה נכונה שאני רוצה להגיע לחיים נשמתיים.
• לאחר מכן, צריך ברית. דהיינו, סדר של עבודה שאני מתחייב ככה אני עובד.
• לאחר מכן, צריכה להיות לי החשבה, יראת הרוממות. שאני צריך ללמוד להחשיב את אותו אידיאל שלי. את זה אני עושה ע"י פרסום מתמיד, שזה הדבר החשוב.
• הדבר הבא, האמון – צריך להיות לי אמון עד שאני מגיע להרגשה שזה דבר אמיתי ואז קניתי אמונה פנימית זה הדבר.
• לאחר מכן, אהבה. אח"כ זה מתפשט לגוף בבחינת אהבה.

אם נלך בדרך הזאת, נוכל לנצח את היווני. עם היווני מגיעים עד האמונה. משם בפורים נגיע  גם לאהבה, שזה פריה ורביה, שזה גם מנשה ואפרים. מנשה זה חנוכה, אפרים זה פורים שזה מלשון פריה.
הנה לנו, שחף היקרה, שה' ישמור בע"ה את חייך, שתוכלי להפיק מחייך את הצד היותר יפה של החיים, את צד הנשמה. אני זוכר אותך מזמן. אני זוכר אותך בתור ילדה שמחה, בע"ה, גם שמעתי עליך מאמא שלך, שהשנה זכיתי להכיר אותה יותר (התחילה ללמוד אצלי, עכשיו הבנתי, דוד, מאיפה אתה מקבל כאלה סגולות. ראיתי את אשתך הבנתי למה אתה מתקדם ככה). לכן (אדם ) שחף צריכה לראות שהכח האמיתי שלנו, הוא עכשיו לנצל את החיים  באופן הראוי והנכון. לא לפחד אם דמיון. לחפש איזו נקודה פנימית אני רוצה לחיות. באתי לעולם בשביל משהו אמיתי. לא לשאול יותר: מה אני צריכה מהעולם? לשאול: מה העולם צריך אותי? מה באתי אני לעשות למען העולם? איך אני מיישמת את האני האמיתי שלי? ולשם לשאוף. לא לכסף, לא לקריירה… אם זה בא במסגרת הזאת זה טוב, אבל בלי פחד. לשאול בפנים מה אני באמת רוצה מחיי, ואם אני לא חי את זה, ואני ממשיך לשחק משחקים של גוף, אני חי לא נכון. חבל על הזמן שלנו. זה החינוך האמיתי.
אני מאחל לכל משפחת בן-נון, בע"ה שתצליחו, שתשרה בינכם אהבה, שתמשיכו לפעול ולחזק גם את כלל ישראל, כמו שאתם עושים, וה' יהייה בעזרכם תמיד!
ל ח י י ם
פייסבוק –
http://facebook.com/hasulams