?המשך הפוסט הקודם
מתוך הספר "מועדי ישראל האדם ומה שביניהם" / הרב אדם סיני
? מה מטרת החינוך של המחנך?
התשובה המפתיעה שתעלה כאן, אסור שתבלבל את הקורא, למרות שיוצרת היא אנטגוניזם ראשוני. נאמר זאת ראשית בדרך השלילה, כדי לבסס את הידיעה היטב ולהוציא את המחשבה השגויה מלב ההמון: ״אין תפקיד המחנך שהחניך יהיה מחונך, אלא שהוא עצמו יהיה מחנך״.
כדי להבין את הרעיון המובא לעיל, כדאי להעבירו לעניין ידוע יותר ודרכו להשכיל את הדבר. ידוע לכל בר דעת, שמצוות הצדקה נועדה לעשות את האדם נדיב. ישאל אדם את עצמו, ״וכי הבורא יתברך אינו יכול להעשיר את העני בלעדיי״? והתשובה הרטורית לשאלה זו היא ״ודאי שיכול״. אם כך, מדוע ציווה עלי לתת צדקה לעני? התשובה היא, ״היות ורוצה שאני אהיה נדבן״.
אם נשליך הבנה זו לעניין החינוך, נאמר שאם הבורא רוצה שהחניך שלי יהיה מחונך, ודאי שיכול הוא לעשותו ככזה גם בלעדיי.
? מדוע אם כן ציווה עליי לחנך את בניי ובנותיי?
והתשובה המתבקשת היא: ״כדי שאני אהיה מחנך״.
ידיעה מכוננת זו, מכריחה את האדם לחשוב על כל עניין החינוך באופן חדש. אין תוצאת החינוך קובעת, אלא יגיעת המחנך ואמיתיותה. צריך המחנך לבדוק עצמו האם עשה את כל מה שראוי לעשות כמחנך, ולדעת בוודאות שהתוצאות ממנו יתברך.
כהערה לעניין החינוך יש לומר, שבפעולתנו כן נכוון לתוצאה המתבקשת, שהחניך יהיה מחונך ושלעני יהיה די צרכו. אך כאשר נבקש לבדוק עצמנו מפעם לפעם האם עשינו את העבודה הראויה, נבדוק האם מידת הנדיבות השתנתה בתוכנו? האם נהיינו יותר מחנכים? האם התקשרנו בתור מחנכים לנפש החניך? האם נע בתוכנו משהו כמחנכים המייצגים את רצון הבורא בבחינת ״שליחו של אדם כמותו״? האם הרגשנו את פעימת נפשנו, המקושרת לחניך בעבותות של אחריות אישית ואפילו של אהבה?
שאלות אלו מבקשות להפגיש את האדם עם השינוי הפנימי שחל בתוכו ולא עם התוצאה שקרתה לחניך. עד כדי שנאמר, שאם החניך מחונך לחלוטין אבל האדם לא עשה את הראוי כמחנך, הרי שלא עשה שליחותו כראוי. גם ההיפך הוא נכון. אם לאחר בדיקת פנימיותך התברר לך שעשית את הראוי, אין זה משנה כלל אף אם התוצאה שהתקבלה היא חניך בלתי מחונך לגמרי.
בנושאנו את התואר ״מחנך״, צריכים אנו לחנך עצמנו להיות מחנכים. שליחים אנו של הבורא יתברך. צריך כל מחנך לומר לעצמו כי החינוך הוא שליחות. כידוע, "שליחו של אדם כמותו".
אי לכך, אסור לאדם לבגוד בשליחותו. כל שצריך לברר הוא, מה מבקש הבורא מהאדם כמחנך לעשות, לכוון, ולגדל. כך צריך האדם לעשות ולשם צריך הוא לכוון את חינוכו. אין שאיפותיו האישיות של המחנך קובעות, ואף לא שאיפותיו של החניך, אלא אך ורק רצון הבורא. הוא שלמדנו החכם באדם: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כ״ב, ו׳). ״דרכו״ פירושו דר-כ"ו. דהיינו, שתהיה דירה בנפש החניך ל-הוי״ה, העולה בגימטרייה כ״ו.
דירת הוי״ה בנפש האדם היא בית המקדש הפנימי שבתוכו, בו שוכנת השכינה, שהיא כלי האהבה השלם. יוצא מכך, שהחינוך הוא לאהבת אמת של הבורא יתברך. האמצעי לכך, אף שלא הוזכר כאן, הוא אהבת הבריות בבחינת ״ואהבת לרעך כמוך״. היות ואין אהבת הנבראים עומדת בפני עצמה, ישנו גם המשך לפסוק: ״אני ה׳״.
כיצד קשור החינוך לחג החנוכה ולהיסטוריה היהודית?
(ב"נ בפוסט הבא)
______________________________________________________
מתוך הספר "מועדי ישראל האדם ומה שביניהם" / הרב אדם סיני
ספר שלוקח את האדם למסע מופלא למפגש עם מועדי ישראל בפנימיות האדם – עפ"י חכמת הקבלה בדרך "בעל הסולם".
ניתן לרכוש את הספר בטלפונים הבאים : אגדה 050-314-3417
אהרון – 050-7263459. קרן: 050-314-111
אתר הספר: http://moadim.co
*** ישנם נקודות חלוקה של הספר בכל חלקי הארץ – תוכלו לחסוך דמי משלוח.
*** לרוכש 100 סטים למכירה או לחלוקה תינתן הנחה מיוחדת
