מדוע משה נקרא משה?

אומר הרב"ש בדרגות הסולם:

"מדוע נקרא משה רבינו עליו השלום דווקא בשם משה, שנתנו לו בת פרעה. ויש לומר על שם הצלה, כי משתיהו מן המים. על דרך העבודה, היינו כי האדם נטבע במים הזדונים, הנקרא בחינת "מה ומי", ועל ידי זה נמשית מן המים הזדונים. השם הזה חשוב מאד, כי תחילת כניסת להקדושה"

המים הם המים הזדונים, שאלות מי ומה,  מי ה' אשר אשמע בקולו? ומה העבודה הזאת לכם?  השאלה מי ה' אשר אשמע בקולו היא כנגד הראש, השכל הגאווה, השאלה מה העבודה הזאת לכם היא כנגד הגוף, האנוכיות.

לכן נקרא משה על שם "משתיהו" מהמים הזדונים, כמו כן משה מלשון מושיע, "מושיען של ישראל"

נראה שרק כאשר האדם מתמודד עם השאלות האלה, יש מקום לאמונה, מי שאין לו יצר הרע לא צריך תורה, בלי גלות אין גאולה, לכן רק ע"י משה רבנו, האמונה למעלה מהדעת אפשר להינצל מהמים הזדונים, שבאים להרוג ולטביע את האדם.

מי הם דתן ואבירם בנפש?

שמעתי מהרב אדם סיני "שדתן מלשון דת תן" דהיינו שהאדם פועל את הדת לצורך האנוכיות שלו.

אומר הרב"ש אבירם זה בחינת שהדת תהיה בבחינת רם, דהיינו מתאימה לשכלו של האדם.

דהיינו, שהאדם מוכן לפעול את הדת מטעם הגאווה והרוממות הפרטית שלו. הפוך לגמרי ממשה רבנו שהוא בחינת הענווה. "והאיש משה עניו מאוד"  לא סתם עניו, עניו מאוד, גם מצד הרצון לקבל.

למה ה' מתגלה רק בהר סיני, מה חסרים הרים? יש אוורסט יותר סבבה

אומר הרב"ש סיני מלשון שנאה, שנאת הרע.

הר אומר הזוהר מלשון הרהור, כתוב "מקפץ על ההרים מדלג על הגבהות"

ההרים הם בחינת חג"ת חסדים מכוסים, גבעות בחינת נה"י, שיש כבר קפיצה, נוגע ולא נוגע.

אומר דווקא בהרהור של שנאת הרע, (דהיינו האגו הפרטיות) רק בהרהור כזה אפשר לבוא לקבל תורה.

מי שאין לו גילוי רע, ואין לו שנאת הרע, אין מה לתת לו תורה, אין לו כלים לתורה. בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, מי שלא מרגיש את הרע, בבחינת אוהבי ה' שנאו רע, כמו שאנחנו שרים כל שבת, אין אפשרות שיקבל תורה.

מה ההבדל בין הנחש של משה (אהרון) לנחש של פרעה?

ממ, נראה שהנחש בא להראות לאדם את מצבו האמיתי, לראות את השקר, כמו שאומר הרב"ש שהמטה נהפך לנחש אם לא מקבלים את האמונה.

נחש מייצג את הרצון לג"ר דחכמה גם, {אולי ג"ר דו"ק}

גם לטומאה יש כוח, החרטומים יכלו להפוך את המטה לנחש לפי שעה, אבל לא יכלו להחזיק בזה, כי אין כוח לטומאה מצד עצמה.

נראה שהנחש שמגיע דווקא מהימין, גובר על הנחש שבא מהשמאל, ולכן בלע אותם נחש משה.

הנחש של משה בא כדי להכשיר ולאמן לאמונה, הנחש של השמאל בא כדי לעמוד בפני עצמו, ולכן אין לו קיום.

מה ההבדל בין שם הויה לשם אלוקים? מדוע פרעה ידע רק את שם אלוקים?

שם אלוקים מייצג את הרצון לחכמה, לעוצמה לכוח, פרעה היה חכם מאוד, הסכים שצריך ללכת על פי החכמה.

אבל שם הויה, מידת הרחמים, שמייצג את הצד אמוני, פרעה לא קיבל. כמו שאמר "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה–מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶת–יִשְׂרָאֵל: לֹא יָדַעְתִּי אֶת-יְהוָה, וְגַם אֶת–יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ"

אבל בסופו של דבר גם השכל מבין שאין לו חיים וקיום בלי האמונה.

מה היה כוחו של פרעה? אומר הארי"זל שפרעה ינק משם אלקים.  שם א-ל-ה-י-ם.  הטבע בגימטריא עולה כחשבון אלה-ים. יש מאה ועשרים צירופים לשם אלקים, כל צירוף הוא צינור השפעה אחר בעולם.  פרעה ינק מחמישים הצירופים התחתונים. חמישים בגימטריא מי, לכן אמר 'מי ה' אשר אשמע בקולו… לא ידעתי את ה".  אני לא מכיר את שליטת שם י- ה-ו-ה היות ואני יונק רק מ- מי שבשם אלקים, לא מכיר את מה שמעל זה.

אם ניקח את זה קצת לעבודה, לא מדובר על סיפורים רק, האדם עולם קטן והעולם אדם גדול.

באדם יש את פרעה שבו, ואת משה שבו. פרעה מייצג את הרצון לחכמה לתועלת הפרטיות, משה מייצג את האמונה.

האדם הרבה פעמים פועל מטעם פרעה, מקיים תורה ומצוות אפילו פועל את הרוחניות מתוך פרעה כמו שאומר הרב"ש "יראי ה' מעבדי פרעה"  מוכן לעבוד רק את שם אלוקים, על פי הדעת, אבל לא מוכן לפעול למעלה מהדעת.

לכן השגחת האמונה נסתרת מפרעה, לא מכיר אותה. מכיר רק את המדע, את החכמה, ללא האמונה.

כל התהליך של עשר המכות וכל הגלות, מלמד את האדם ומכשיר אותו לקבל את האמונה. צד פרעה שבאדם מקבל את האמונה בכפייה בסוף. היהודי מקבל מאהבה, לכן פסח ה' על בתי ישראל, לעתיד לבוא יוכל גם לפסוח על מצרים, הם גם יצטרכו לקבל את התיקון. אבל אנחנו עובדים כרגע על תיקון הבריאה, וקודם אפשר לתקן את היהודי ולעתיד לבוא יתוקנו גם אומות העולם שבאדם.

מה נותנת העבודות במצרים לנפש האדם? בשביל מה צריך את זה?

כידוע התורה לא באה לספר סיפורים, כל העניין של יציאת מצרים בא ללמד אותנו על המסע הרוחני שהאדם חייב לעבור, על כור ההיתוך הפנימי שצריך ללמד אותו לקבל את האמונה, לקבל את משה. אבל בלי כור ההיתוך לא יוכל לקבל את האמונה, כי ההעדר קודם להויה. במצרים האדם כמעט לא רואה ומרגיש את ה' יתברך, צועק עליו לעיתים ולא רואה שה' שומע אותו. מדובר על כל אחד במציאות, אבל בעיקר על יהודי שהולך בדרך ה', אפילו מקיים תורה ומצוות, אבל מבחינה פנימית עדיין לא מרגיש את ה' בלב, וזה נקרא שהוא במצרים. למה לא מרגיש את ה' בלב? כי פרעה יושב בעורף, ולא נותן להבנה לרדת ללב. כידוע הגרון בחינת ישסו"ת המחבר בין הראש לגוף, בין השכל ללב, ולמרות שהאדם מבין בשכל שה' הוא האלוקים, פרעה לא מאפשר לו להרגיש זאת. זאת הגלות האמיתית, רק פה מתחילה מצרים, לפני שמתחיל הכור היתוך הזה, כל היסורים זה כמו לשחק במגרש משחקים. לא מתחיל את התיקון האמיתי. אבל בסופו של דבר, כל דבר שעובר עלינו בא להכשיר אותנו למטרה.

ככל שצריכים יותר אמונה, צריך קליפה יותר גדולה דווקא, הקליפה תפקידה לשמור על הפרי להכין ולהכשיר אותו.
כמו מכון כושר, כמו זוגיות.  דווקא הקשיים יכולים לאתגר אותנו להעמיק את הקשר ואת האהבה, אבל בגלל שרוב העולם פועל מבחוץ האתגר מפרק את הקשר. לכן כשיש קליפה יותר גדולה, זה מקום לקנות אמונה עוד יותר גדולה.

לכן רבי עקיבא צחק שראה שועלים בקודש הקודשים, כי השאלות שברור לו שבאו כדי להגדיל את האמונה, את הקשר משמחות אותו, מבחינתו זה הזדמנות לחזק ולהעמיק את האהבה.

מדוע משה לא עלה לארץ ישראל? מדוע משה צריך את אהרון או את יהושע?

משה מייצג את האמונה למעלה מהדעת. אם הוא יעלה לארץ ישראל זה אומר שאמונה, השלמות תתפשט לתוך הדעת.

עם ישראל עדיין לא מוכשר לזה. נראה שיש להגיד שמשה מצד עצמו כן עלה לארץ, מצד תיקון הזמן. אבל מצד תיקון המקום הוא לא עלה. לכן מבחינתנו, מבחינת בני ישראל, השלמות לא עלתה לארץ. לכן היה גם כבד פה וכבד לשון, מצד עם ישראל, לא מצידו. האמונה וודאי שלמה.

אמר כבד פה וכבד לשון אנוכי, משל למה הדבר דומה? משה מדבר שפת השפעה טהורה, העם לא יבין אותו, שפה גבוהה מידי.

משה משול לשמש, ויהושע ללבנה, לכן דווקא יהושע כן יכול לעלות לארץ, כי מייצג את הלבנה, שהיא חוסר שלמות ביחס לשמש, שימוש חלקי ברצון, אבל בצורה מתוקנת. אבל יהושע ביחס למשה זה חוסר שלמות שהוא נביעה של השלמות, שבא כדי להתקשר לשלמות. לכן גם אנחנו סופרים את הלוח שנה העברי לפי הלבנה אגב מחזור השמש, דהיינו סופרים את החידושים על פי עבודת האמונה, שהיא נביעה של השלמות. לכן יהושע יכל לעלות לארץ כי מייצג את תיקון הלב בהדרגה, לאט לאט ובצורה חלקית. אם משה היה עולה לארץ, הארץ הייתה נשרפת. לעתיד לבוא חמה תצא מנרתיקה, והשלמות כולה תוכל להתפשט ללב שנהיה מוכשרים לכך.

מהי מכת דם בנפש?

אומר הרב"ש דם מלשון "וידום אהרון" מלשון דממה.
דהיינו שיש באדם תביעה להרגיש את ה', אבל דווקא קורה הפוך שככול שעובד יותר, מרגיש יותר מרחוק מה' ושכל הטרחה שלו ברוחניות דווקא לוקחת אותו אחורה, במקום ששומע את קול ה' מדבר אליו, שומע את חרפתו. לכן על דרך העבודה דווקא שמקבל בדממה את העבודה, ביראה ושפלות, אז זה מכשיר אותו לאהבת ה' אמיתית.
דם גם בבחינת הנפש, בבחינת הרצון לקבל לעצמו. הרצון לקבל את הג"ר ממעלה למטה. לכן אלוהי מצרים היה שֶׂה וזה גם התיקון של דם הפסח אומר הזוהר, שע"י שחיטת הפסח היו שוחטים את הג"ר דחכמה, היו מבטלים את הג"ר ומתכללים בג' הקווים.

כמו כן ידוע שהיאור היה האלוה של מצרים, דהיינו הרצון לאור, לאנוכיות. פרעה ישב בעורף ולא נתן לשפע של ישראל לרדת ללב, וחמס הכל. מה שכן את תמצית השפע, המזוהם היה נותן להם להוריד, בבחינת "לחם עצלות" דהיינו הדגה אשר אכלנו במצרים, שזה תענוג בתורה ומצוות בעל מנת לקבל – הנקרא לחם עצלות – כי לא מטעם מדרגת הלשמה, לא מטעם הבעל מנת להשפיע – אלא בעל מנת לקבל. במכת דם התקבע העניין שנפסל היאור לקבלת האור בבחינת לחם עצלות, ונהפך לדם, דהיינו דממה – שאי אפשר לקבל חיות יותר מלחם עצלות – ונפסל לעיני כל למאכל ישראל. אלא רק בחינת ישראל -ישר אל -רק ברצון הזה אפשר לקבל את החיות.

מה בין חמץ למצה?

אומר בעל הסולם בזוהר אמור:

"שענין חמץ הוא סוד המוחין המתפשטין מחזה ולמטה, שאז הם מאירים ממעלה למטה, ומצה הם המוחין שמאירים מחזה ולמעלה, שמבחינה זו אין אחיזה לחיצונים. והטעם, משום שענין המנעולא שנתגלה בליל פסח, שעל ידי זה היה שחיטת הפסח ומכת בכורות, פועלת רק ממנה ולמטה, זאת אומרת, שנתגלתה בחזה. יוצא לפי זה, כל מה שישנם ממנה ולמעלה אינו, היא פועלת עם בחינת דין הנמצא בה, מה שאם כן מחזה ולמטה, שכל התפשטות היא למטה מבחינתה, לכן נרגשת הדין שבה. לכן היו ישראל נזהרין אז בליל פסח שיאכלו מצה ולא חמץ.

ויש מעלה למצה שאינו בחמץ, ויש מעלה בחמץ שאינו במצה. במצה יש מעלה, שהם מוחין שלמים מבחינת ג"ר דחכמה, הנבחנים עוד לבחינת שני מאורות הגדולים, אבל הם בבחינת אחוריים, שאינם יכולים להאיר מסיבת חסרון החסדים. ויש יתרון לחמץ, הגם שהם רק בחינת ו"ק, אבל כבר מלובשים בחסדים. ובבית המקדש שהיו מוחין דחכמה, היו גם כן בבחינת מחזה ולמעלה שהוא בחינת מצה, שלכן נאמר, "וכל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו".

דהיינו אומר לנו, יש כאן שני עניינים:

א. החמץ מייצג את הו"ק דחכמה, את השימוש ברצון לקבל בצורה מתוקנת במסגרת ג' הקווים.

ב. המצה היא דווקא בחינת ג"ר ולא בחינת ו"ק, היא  מוחין שלמים, אבל דווקא בגלל שהמוחין ג"ר אי אפשר לקבל אותם, לכן פסח שמייצג את הגילוי ג"ר אז אסור לאכול חמץ, כי זה כמו לקבל את הג"ר, ואז זה מוות גמור ועבודה זרה, מה שמצרים רצו לעשות. לכן המצה דווקא באה לתת כוח גדול של אמונה, של חסדים מכוסים, שאין בהם אחיזה לחיצונים. לאחר שעוברים את התיקון הזה, יש גם את הכוח לקבל את החמץ בצורה מתוקנת, כי יש כבר חסדים, רק אפשר לקבל בבחינת ו"ק. בבית המקדש שנגיע לתיקון השלם, החכמה תתגלה גם מחזה ולמעלה בבחינת ג"ר ושלמות.

אומר הרב"ש בדרגות הסולם:

מצה שמורה: "מצה שמורה, היינו שצריכים לשמור את עצמנו במקום שהולכים לקיים מצוות ה', שלא יהיה שם חשש חמץ. היינו שהמצוות צריכות להביא את האדם לבחינת תיקון הבריאה, ואם לא יודעים איך לשמור את המצה, אז לוקחים את הטפל ומניחים את העיקר." {רב"ש}

הסבר: האדם צריך לשמור על הרצון שלו בעבודת הבורא, שלא יהיה בחינת מקבל על מנת לקבל כאשר מקיים מצוות רק מתוך תמורה ואהבה עצמית בבחינת שלא לשמה, כי אז הוא בשינוי צורה. {ושינוי צורה הינו ריחוק ונפרדות} ואם הוא לא שומר על עצמו בבחינת עבודת היראה, אז הטפל (הפרטיות שלו) נהפכת לעיקר, במקום עבודת ה'. על כן תיקון הבריאה קודם. – לעבוד על היראה, ורק לאחר מכן אפשר להתחיל לעבוד על האהבה , על בחינת הרצון לקבל {החמץ} . {יראה זה אומר השפעה חלוטה כל כולי למען הכלל, אהבה זה דווקא לקבל מתוך רצון לקשר והתחברות}

ורק בזכות המצה החמץ מתקיים לאחר מכן, דהיינו בזכות עבודת היראה אני יכול להגיע לאהבה. בזכות ההשפעה אני יכול אח"כ להיות מוכשר לקבל נכון. אך יש להבדיל, ברוחניות השפעה לא נמדדת רק על פי מעשים, אלא בעיקר לפי הכוונה. יש לפעול את המעשים הנכונים שיעוררו את הכוונה הנכונה. ושנזכה לנקות את החמץ החיצוני כאמצעי לנקות את החמץ הפנימי, ושלא יקרה חס כמו במשל הבעל שם טוב, שאדם רואה לכלוך ומנקה מלא ולא יורד ולא מבין, ואז אומרים לו, עצור רגע אל תנקה רק תמראה זה לא יעזור תנקה את עצמך. בהצלחה.

מהי מכת בכורות בנפש האדם?

הבכור של מצרים זה ההבנה שצריך לקבל את הג"ר בעל מנת לקבל, לתועלת עצמית, ולא מטעם אהבת ה'.

אבל אין קיום לג"ר מצד עצמו, אין קיום לטומאה בלי קדושה.  ההבנה הבכורה של פרעה רוצה לקבל את מטרת הבריאה את כל הג"ר ולמשוך חכמה ממעלה למטה. אומר הזוהר שמכת בכורות פסח ודם מילה הם בחינה אחת.

כי כולם באו לבטל את הג"ר דחכמה.

גם בקדושה, צריך להבין שאי אפשר לקבל ג"ר ממש {דהיינו שלמות} בגוף, זה גורם למוות ודווקא שינוי צורה מהבורא.

זה אחד החוקים היסודיים, האדם חייב לשאוף לשלמות לקוות, ויותר מזה מי שלא מאמין בביאת משיח כופר בעיקר.

אבל במקביל לשאיפה לשלמות האדם חייב לקבל, שמגיעים לשלמות לאט לאט על פי טהרה גדולה. לכן האדם צריך לדעת גם להסתפק במועט. אחרת יהיה בגאווה גדולה כמו פרעה, יותר מזה, הקליפות הגשמיות זה בקושי שאריות, דווקא בתוך עבודת ה', בגלות הרוחניות שמה יש אורות יותר גדולים לקליפה, ואם האדם מנסה לקבל שלמות בגוף באופן ישיר פוגם. זה יהיה כמו לנסות להפוך את ימי החול ליום שבת.  אם כך מה יעשה? יאמין בשלמות ישאף במאה אחוז לשלמות, השקפה לשלמות מלאה- ראש הפרצוף חייב להיות שלם. אבל בגוף, בלב, יפעל ויוריד את השלמות לאט לאט בהדרגה על פי טהרה וזיכוך.

זה לכאורה מאוד מאתגר, כי מצד אחד אומרים לי לשאוף לשלמות מלאה, מצד שני לפעול בצורה חלקית.. קונפליקט מטורף! נכון, זה באמת ב' הפכים בנושא אחד, אבל כוח הקו האמצעי, כוח האמונה עוזר לחבר ביניהם, וכל פעם מתקנים עוד חלק בששת ימי החול, אח"כ חוזרים לשבת לשלמות, אחכ עוד חלק וכן הלאה, עד שבעזרת ה' נתקן הכל.

אבל יסוד חשוב בעבודה, שהאדם חייב לקבל על עצמו שמלמטה צריך לפעול גם בחוסר שלמות. אבל תמיד לזכור שזה יהיה מטעם השלמות, שיהיה נביעה של השלמות. בזמן תיקון רוב העבודה היא להשיג את שלמות האמונה וההשפעה, שלמות של יראה. בגמר תיקון חייב להגיע גם לשלמות של אהבה.

מהו ים סוף? מהי קריעת ים סוף?

אומר הרב"ש באגדה של פסח, ענין קריעת ים סוף עניין מיוחד של ב' הפכים בנושא אחד.

מצד אחד בני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, והמצרים באותו זמן טבעו, כיצד יכול להיות דבר כזה?

הים הוא מדרגת החכמה, השאלה אם מותר להמשיך חכמה? אלא מותר ו"ק דחכמה, אסור ג"ר דחכמה. המצרים רצו למשוך ג"ר דחכמה לכן, הים הטביע אותם. בני ישראל הסכימו לקבל ו"ק דחכמה לכן לא טבעו.

אותו חכמה יכולה להחיות או להטביע. כמו שאומר בעל הסולם "שמאותו מקום שהחכם שואב מקור חכמתו שואב משם הכסיל מקור אולתו"

לכן שהאדם בא לגלות את חכמה ה', אם מרגיש שטובע, כנראה שהוא מצרי, שיבדוק את עצמו שוב. וינסה לחצות שוב.

עוד דבר, הים מייצג את גדלות כלי הקבלה, החצייה של הים, היא החצייה של הרצון לשניים, רצונות קבלה ורצונות השפעה. 

לאחר שבירת הכלים, נהיה חילוק בעולמות, שקיבל תוקף יסודי לאחר חטא אדם הראשון:

הרצונות הגדולים של קבלה שמצד מטרת הבריאה מייצגים שלמות, אבל מצד תיקון הבריאה מייצגים מוות – ניתנו לממלכת הקליפות.

הרצונות קבלה הזכים יותר שניתן לברר ולתקן נתנו לממלכת הקדושה. זה לעומת זה עשה אלוקים.

לטומאה מצידה אין אור, כי אור יש רק ע"י השוואת צורה. אם כך מה היא עושה? גונבת, כמו פטרייה שגונבת מצמח ולא מייצרת מצד עצמה, ככה הטומאה מנסה לגנוב מהקדושה. 

קליפת נגה מייצגת את הרצונות קבלה שאנחנו יכולים לעלות מהקליפות לברר לתקן ולטהר.

ג' קליפות הטמאות מייצגים רצונות גדולים שהם נטו גאווה ואנוכיות ואין סיכוי שהשימוש בהם יהיה לשם שמים.

בקליפת נוגה יש סיכוי לתקן, ולכן עיקר העבודה בקליפת נוגה. מבררים את הרצונות קבלה מתוכה מצרפים אותם לקדושה מגדילים את הכלים, וממשיכים הלאה.

לעתיד לבוא יתוקנו גם ג' קליפות הטמאות כרגע תיקונם הוא בהסרתם, כמו בברית המילה. היסוד לכניסה לעבודה.

צריך להבין אבל האמת שלקליפות הטמאות גם יש תפקיד חשוב, הם שומרים לנו על מה שאי אפשר לתקן.

כמו למשל בטבע, הפסולת שהאדם מייצר, מה זה פסולת? מה שאי אפשר לברר, הקליפות שומרות על זה עד שהאדם יוכל לתקן לעתיד. כמשל- חרקים טמאים, חיידקים וכדומה.. הם מבררים את הפסולת, את מה שנרקב ומחזירים את החומר ליסודות, ואז זה חוזר לבירור מחדש. ככה יש מחזוריות בטבע.

אם האדם ינסה לברר פסולת בעצמו, ימות יהיה חולה.. וזה השורש לכל חולי, אפילו מבחינה גשמית. הרעילות שהגוף מייצר, ובפרט עודף רעילות- דהיינו הפסולת של הפרטיות, ושאר העודפים שלא ניתן לברר הם הגורמים לחולי ומוות. {פסולת בחכמה הינה בחינת המקבל בעל מנת לקבל}

אבל בנפש יש הסתרה, האדם יכול לאכול פסולת ולא למות ישר כמו נגיד בגשמיות, יש הסתרה כדי שיהיה אפשר לתקן, נתנו לנו חבל מאריך כדי שתהיה בחירה. אבל החבל די קצר ורואים שכל דבר גשמי נאבד, כל הנאה פרטית הורגת אותנו, אבל אנחנו עדיין חוזרים אליה, למה? אומר שלמה המלך " כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ – כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ". אם כך מה נעשה?  נרד למצרים, לכור ההיתוך.

מדוע קשים זיווגים כקריעת ים סוף?

ים סוף מסמל את הרצון של האדם, את מלכות שעלתה לבינה ועשתה סוף וסיום לרצון.

יש פה כמה עניינים עמוקים:

א. הקשר בין איש לאישה מסמל בשורש את הקשר בין הבורא לבריאה, ובענף את הקשר בין גוף לנשמה שהם ב' הפכים וזה דבר לא פשוט לחבר אותם, יותר מזה – זה עיקר תיקונו של האדם בעולם הזה – כל המציאות מושתתת על היסוד הזה. אז כמו שזה קשה ברוחניות בזמן ההסתרה התיקון של הרצון, כך כסימן לעיתים קשים הזיווגים גם בעולם הזה.

ב. האדם לא מקבל את זיווגו האמיתי, בגלל צמצום ב' יש הסתרה על הרצון האמיתי ועד שהאדם מגיע לרצון האמיתי שלו לעיתים הוא צריך לעבור הרבה הכנה וזיכוך.

כיצד יודעים מי זיווג האמת?

הרב"ש אמר שצריך לראות שיש 60 אחוז התאמה על פי התכונות, ההשקפה, המציאת חן החיצונית וכו'.

הגיוני מאוד הדבר, כי מה ש99 אחוז היום עוד שנה יכול להיות 3 אחוז, ומה ש 60 אחוז כיום יכול להיות 100 אחוז עוד שנה. החיצוניות תמיד משתנה.

אומר הרב אדם סיני שכל המשחק הוא בשישים, כי השש מסמל את בחינת היגיעה.

לכן שיש 60 אחוז התאמה פחות או יותר, זה מספיק, כי כל השאר ממילא זה עבודה פנימית שעושים כל החיים.

ראוי להתחבר על המטרות הרוחניות בחיים ולא רק הגשמיות, כי כל דבר גשמי הוא נפסד ונאבד, ואם הקשר מבוסס עליו, די לבא מין הדין להיות כנידון. אבל אם הקשר מבוסס על דברים מעבר לזמן ומקום, כמו פנימיות, אהבה, רוחניות נתינה ועוד. ממילא כוח הפועל בנפעל, וגם הקשר יתבסס על דברים נצחיים.

מי היא בתיה בנפש?

ממ לעניות דעתי קראתי בכתבי האריז"ל פעם שבתיה היא מבחינת נגה.

זאת אומרת המלכות יכולה להיות בשני בחינות, או בת-יה בת ה'. או בת פרעה בת של הקליפה.

שזה בחינת קליפת נגה, שיש לה את שני הצדדים, וצריך לעלות אותה שתהיה בת-יה בת ה'. ושלא תרד לקליפות.

בחכמה קליפת נגה נמצאת בין הקדושה לטומאה, שהאדם חוטא קליפת נגה יורדת לג' קליפות הטמאות, שהאדם עושה עבודה פנימית ומתקן היא עולה לקדושה. התפקיד שלנו לברר אותה מהקליפות ולעלות אותה לקדושה. עיקר העבודה בקליפת נגה, שהיא מייצגת את הקליפה שניתן לתקן כאשר אנחנו בשית אלפי שני, התיקון של ג' הקליפות הטמאות הוא בהסרתם. לעתיד לבוא יבולע המוות לנצח וגם הם יתוקנו.

מהי הפסיחה בנפש האדם?

אומר הרב"ש שכל ירידה של האדם בעבודת ה' נקרא בחינת מצרי, דהיינו שרוצה לקבל לעצמו. וישראל באמצע היינו בחינת עלייה, שפועל בעל מנת להשפיע. שזה בחינת ישראל.

כמו כן ישראל בחינת ישר-אל ישירות לרצון ליתר דבקות.

אומר הרב"ש שבין כל עליה יש ירידה, שזה מצרי, ואחכ שוב עליה בחינת ישראל.

וזה נקרא "שישראל נמלט" דהיינו מהמצרים ונכנס לבחינת ישראל.  אבל כדי שיהיה כלי שלם, כידוע אין מקצת נוהג ברוחני. מלמעלה לא נותנים חצי דבר. לכן ה' פוסח ממצרי למצרי, דהיינו מקבל בחשבון רק את בחינת ישראל, בלי המצרים, ומצרף אותם לחשבון גדול, וככה אין הפסק, כאילו שהמצרים לא במציאות. דהיינו סופר רק את העליות של האדם, ומהעליות מייצר כלי שלם של בחינת ישראל שראוי לגאולה.

לכן אומר הרב"ש – תמצית דבריו מקובץ מאמרים באגדה– שפסח היינו שקופץ ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט" כפי שאומר רש"י, שהכוונה שכל המצרים נהרגו ורק הישראלים שהיו באמצע בין מצרי למצרי נשארו בחיים, שפירושו שכל הירידות שהיו בין העליות נמחקו, וממילא לא נשאר אלא רק עליות, וכאילו שאף פעם לא היה ירידות, כיוון שנמחקו, וכל העליות התחברו למצב אחד. דהיינו שיש הרבה בחינות רצון לקבל שתוקנו בעל מנת להשפיע, וממילא יש כלי שלם לקבלת אור הגאולה הנקרא יציאת מצרים.  שיצאו לחרות מגלות מצרים, שהיו משועבדים לאהבה עצמית הנקראת קליפת מצרים. כמו שכתוב "ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם" מה שאין כן אם הירידות היו נשארות, כבר היה הפסק בין עליה לעליה על ידי הירידה שבאמצע..

משל לעניין, כמו שיש לי כלי יפה וטוב, אבל יש בו גם חורים שחפרו התולעים, אם אני ימזוג החורים יקחו גם לחלקים הטובים את מה שאני ימלא וזה ישפך לי לרצפה. אבל אם תהיה לי דרך להעלים את החורים ולהשאיר רק את החלקים הטובים בכלי, אז כן יהיה לי סוג של כלי שלם שאני יכול למלא.

בהמשך אומר הרב"ש שבגמר תיקון גם בחינת המצרים יתוקנו. דהיינו גם הירידות הכי גדולות יוכלו לשמש את הקדושה ולהוות כלי שלם.

דבר יפה שיש להגיד עוד שמעתי פעם מהרב אדם סיני "שהאדם לא נמדד על פי ירידותיו אלא על פי מה שיכול לעלות מהם". זו הסתכלות שונה לגמרי על החיים.

מהו חטא העגל, כיצד חטאו אחרי כל מה שראו?

אומר בעל הסולם בפרי חכם מאמר סגולת זכירה:

"בזמן הגלות – בחינת עלמא דנוקבא, העבדות היא בשמירה. והפוגם בעבודתו יוכל לאבד מה שנותנים לו. וענין הדביקות בעולם הזה, הוא – בכח השמירה, ובעילוי הרגש יפוי כח השמירה. כמו כן עילוי שלימותו, וחוזק דבקות שלו.

אמנם לעתיד לבא, אין פחד מאבידה וגניבה, כי "בלע המות לנצח", והעבדות מוגבלת כאן בבחינת "הזכירה". והגם שלפי זה, היה די בצורה אחת, אבל טבע הגוף להיות נלאה בצורה אחת, לכן יש לפשוט צורה וללבוש צורה בזה אחר זה, למען תת לעיני הגוף צורה חדשה בכל פעם, להרבות חשק, כמו שסותמים עיני סוס בטוחנו ברחיים כדי לא להלאותו."

דהיינו כל עוד אנחנו בזמן תיקון אין ביטוח, עבודת האדם היא לשמור על עצמו. רק בגמר תיקון שיבולע המוות לנצח, לא תהיה הסכנה הזו מהקליפות, כי אז תהיה אהבה שלמה. אבל כל עוד לא תיקנו את כל הרצון, תמיד יש סכנה. 

אבל הסכנה טובה מצד אחד, היא מכריחה את האדם לתקן ולא לעמוד במקום.

חטא העגל בבחינת "אלה אלוקיך ישראל" אלה הם הכלי קבלה, עגל מלשון עיגול. שרצו לקבל בעיגול את האור.

אומר הרב"ש שענין העגל היה שנפלו לבחינת מקבל בכוונה דלקבל.

בחטא העגל הם דווקא רצו לעבוד את הבורא, רק רצו מתווך בינם לבין הבורא. 

באופן רגיל מי המתווך המומלץ? האמונה למעלה מהדעת, מדרגת משה רבנו, רועה האמונה. רק היא מקשרת לה', הידיעה דווקא מפרידה. אבל הם חשבו, כמו שבד"כ האדם חושב כל הזמן, כי הרי חטא העגל מתקיים בנו כל הזמן.

הם חשבו שאם יהיה עגל זהב, דהיינו- אם יהיה לי השתוקקות ותענוג בעבודת ה', זה יחבר אותי לעבודת ה'. זה יקשר ביני לבין ה', אבל בעצם זה שקר, כי זה נובע מתוך האגו והרצון לקבל ולא באמת מטעם הרצון לקשר לה'. לכן הם גם ניסו להעזר באהרון הכהן, כי לטומאה אין כוח מצד עצמה, לכן ע"י אהרון יכלו להשיג חסד ולמשוך את האור. 

אבל הכל מתוקן לסעודה, דווקא חטא העגל שמצד אחד פגם מאוד מאוד, מצד שני הפגיש את בני ישראל עם רצונות גדולים של טומאה שצריך לתקן בהמשך.

מה זה שמצרים מיררו את ישראל בעבודה קשה של חומר ולבנים?

אומר הרב"ש "וימררו את חייהם בעבודה קשה", היינו בשאלת מי ומה.

ש"עבודה קשה" בעבודה נקרא, שקשה להתגבר ולצאת מתועלת עצמו, ורוצה לעבוד רק לתועלת עצמו. והוא נקרא רשע כידוע, שהוא שואל, "מה העבודה הזאת" של דלהשפיע "לכם", כלומר מה תרוויחו מזה. וידוע, ש"רשעים בחייהם נקראים מתים". נמצא, שעבודה קשה נקרא "מרור", שהאדם טועם טעם מרירות בזה, שמוכרח לעבוד לתועלת עצמו. וזהו הרמז שמרור גמטריא מות ודינים, מטעם שעל תועלת עצמו היה דין, שאסור להשתמש עם הכלי הזה, ומטעם זה שורה שם צמצומים והסתר."  {מתוך ההגדה וזאת ליהודה מקבץ מאמרים}

עוד אומר:

בחינה הב' היא בעת שמתחיל להכנס לעבודה דלשמה, אז מתחיל לרדת לגלות מצרים, ואז מתחיל הגוף לבגוד בהאדם, ולא נותן לו לעבוד עבודה זו, עם כל מיני שאלות, שאין להשיב עליהן בתוך הדעת. ולמעלה מהדעת לא תמיד האדם מוכשר להתגבר עליו. ואז הוא מתחיל להרגיש את ענין עליות וירידות, היות שכל פעם מראים לאדם מלמעלה, מה זה עבודה דלהשפיע ולא לתועלת עצמו. הגם שכל אדם מבין זה, אבל כשבא מלמעלה, כשנותנים לו להבין, הוא בא אז לידי הרגשה. ואז מתחיל סדר העבודה של "חומר ולבנים", שמרגישים קושי השעבוד של הגלות.

ובהאמור יש לפרש "וימת מלך מצרים". היינו העבודה, שהיו עובדים לתועלת עצמם, שזה נקרא "קליפת מלך מצרים", שהם כבר פסקו מלעבוד עבורו, כלומר שהרגישו, זה שעובדים לתועלת עצמו, הנקרא "שליטת מלך מצרים", היא בחינת מיתה, אלא שקיבלו עליהם לעבוד לשם שמים. אז כבר לא היה להם כח לעבוד, מסיבת מלך מצרים שלט עליהם.

נמצא, לתועלת עצמם לא רוצים לעבוד, ולתועלת ה' לא יכולים לעבוד. זה שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה". כלומר, מהו הפירוש "ויזעקו" ש"ותעל שועתם" היה מבחינת "אלקים מן העבודה". כלומר, זה שהיו רוצים, שהעבודה שלהם תהיה לתועלת אלקים ולא לתועלת עצמם, ולא היו יכולים על העבודה, זו היתה הזעקה שלהם.

וידוע, שאין אור בלי כלי. כלומר, שלא יכולים לתת לאדם דבר בכפיה, כידוע, אין כפיה ברוחניות. אי לזאת, כשהאדם מצטער וסובל כאב ויסורים, מזה שלא יכול לצאת מאהבה עצמית, ולעבוד רק לתועלת ה', והוא צועק לה', לעזור ולתת לו את מבוקשו. זאת אומרת, שאם הקב"ה יתן לו זה, שתהיה לו היכולת לבטל את רשותו ולהיבטל לרשותו של הקב"ה, שהוא רוצה, שתהיה רק רשות היחיד בעולם, היינו רשותו של הקב"ה, שזו כל ישועתו, זה נקרא שיש לו כלי וצורך שהקב"ה יעזור לו.

וזה שכתוב "וישמע אלקים את נאקתם". פירוש, לאחר שהיה להם כלי, שהוא רצון וחסרון שתהיה להם היכולת לעבוד לתועלת ה', אז בא הזמן של "וישמע אלקים את נאקתם". כלומר, שאז התחילה הגאולה, להוציא אותם מתחת סבלות מצרים. {מתוך ההגדה וזאת ליהודה מקבץ מאמרים}

אומר בעל הסולם באיגרות קודש:

ומפורש שעבודם "בחומר ובלבנים" "חומ"ר", ה"ס עון החמור שדנין בזה על "המחשבה" ובלבני"ם, ה"ס "התשובה" שזכו לרחמים עליונים, והשיגו לשעתם אור עליון, מאמונת האבות הקדושים, ונתלבנו מעונותיהם, אלא שלא היה לתמידות, והיו מתגלגלים ובאים מחמת זה בכל עבודה בשדה, דהיינו, המשך עבודה קשה הנוגעת בכל שאר המצוות. כמו שאמרו ז"ל: "בינונים זה וזה שופטן", ולכן נקראת קליפה זו "פרעה", אותיות "פ"ה ר"ע", פי', דבחי' מלכות שבמוחין נקרא פה, שסודו הוא בחי' הכרעה והסכמה שלא יחל דברו וכל היוצא מפיו יעשה. ובגלות מצרים היתה שליטה ל"פה רע" הנ"ל והיו חוזרים לסורם. ולכן אף על גב שזכו לאיזו הארה עליונה מט"ר, אבל היא לא יכולה להיות נבלעת בגוף, מפני ש"פה רע", שהוא לעומת "פה דקדושה", דהיינו העורף היה מפסיק השפע היורד מן הראש. ויונק ומוצץ כל השפע שהתחיל לרדת בשביל ישראל. וזה סוד "שלא היה שום עבד יכול לברוח ממצרים". כי פרעה עשה כשוף גדול על פתחי מצרים. כמו שאמרו חז"ל.

מהם פתום ורעמסס בנפש?

פתום מלשון פי תהום, שכל העבודה שהיו עושים היתה יורדת לתהום, לאנוכיות

רעמסס, מלשון רעם סוס- בחינת כוח הגאווה.

עוד אומר הרב"ש בשמעתי:

לפי זה יהיה הפירוש "ויבן ערי מסכנות" – לישראל, ולפרעה – את פיתם ורעמסס. היות שכל מה שעבדו ישראל, נפל לקליפות, ולא היו רואים שום ברכה בעבודתם. ובזמן שהיו מתגברים בעבודת האמונה ובבחינת השפעה, אז כן ראו פריה ורביה. וברגע שנפלו לבחינת ידיעה וקבלה, היו תיכף נופלים לרשות קליפת פרעה. ואז באו לידי החלטה גמורה ומוחלטת, שהעבדות צריך להיות בבחינת אמונה למעלה מהדעת, ובבחינת השפעה.

אבל ראו, שאין כח בידי עצמם לצאת משליטת פרעה. לכן כתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי פחדו, שלא ישארו שם בגלות לעולמים. אז "ותעל שועתם אל ה'", וזכו לצאת מגלות מצרים.

למה נאמר פעמיים "אהיה אשר אהיה שלחני אליכם"?

הגלות האמיתית היא בנפש, בעבודת הכוונה.

מה הם עשרת הדיברות לפי הקבלה?
יש לציין שהדברים נכתוב ממש בקטנה וזה בגדר פלפולים יותר, יש המון מה להעמיק ולהוסיף ואין אנו ראויים לכך.
1. אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
דהיינו שהאנוכי שלך צריך להיות לה’ אלוקיך בחינת אמונה. בחינת הודאי הראשוני כפי שאומר הרב "שמתחיל את הכל כולל את הכל ונמצא בכל"  השלמות הראשונית של הכל.

2. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה.
אלוקים אחרים נקרא כשהאדם עובד את עצמו, פסל ותמונה, דהיינו שנותן צורה וממשות לפרטיות שלו כנפרדת מהכלל.
כפי שרואים בפסל כסימן אין חיים, כי הוא כמו גוף בלי נשמה. גם אם נגדיל את האומנות בעולם ברמה טכנולוגית הכי משוכללת, פסל תמיד ישאר מת – כי אין בו נשמה.
לקבל את השגחת ה' בבחינת אחד יחיד ומיוחד- אין עוד מלבדו.
כמו כן היהודי מקבל על עצמו להנות רק מהאמת, מהקשר לה' ולא מאלוקים אחרים, תענוגים של עבודה זרה, אלא רק מתענוג ביחד, בהשוואת צורה- בתוך הכלל, ולא תענוג פרטי נפרד לעצמו.

3. לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא.
שם ה’ זה רצונו להיטיב לנבראיו, דהיינו שהאדם נהנה מהקשר לה’, אבל אם האדם מקבל תענוג רוחני לפרטיות שלו ולגאווה, הוא נושא את שם ה’ לשוא, כי אי אפשר באמת להנות שנפרדים מה’. כתוב בזוהר בקב"ה שונא את הגופות" דהיינו נפרד מהם.
לכן על האדם להשתמש באני שלו רק לאהבה, להשוואת צורה לחיבור, ולא לשוא – דהיינו לקליפת הגאווה.

4. זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ.
יום השבת הוא בחינת התכלית, השלמות. כמו כן מעין העולם הבא,  אסור גם לעבוד ביום שבת כי אסור לתקן את המלכות כל תיקון המלכות הוא דרך הז”א דרך ששת ימי החול.
שבת היא התכלית, הכלל – כל הפרטים באו בשביל הכלל, הפרטים בלי הכלל הם דבר מת שנפרדים מהכלל.
ע"י שמירת השבת האדם מקבל את השלמות של הכלל שמעבר לפרטים, שלא תלוי בפרטים. לא תלוי במלאכתו או בפעולה שלו. כוח מיוחד יש ליום השבת שנזכה להשיגו.

5. כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ – לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.
אבא זה יראת הרוממות, אמא זה בחינת אהבת החברים. כמו כן אבא בחינת תורה שבכתב, כמו הכלל שמגיע מלמעלה, אמא בחינת תורה שבעל פה, הפרטים שצריכים לבוא מצד התחתון.
ב' המאורות הגדולים – כנגד זעיר אנפין ומלכות. התשתית שעליה בנויה המציאות.
יראה ואהבה, שכל ורגש – הקיום של העולם.
כמו שהעולם לא מתקיים בלי שמים וארץ, ככה הנפש לא מתקיימת ללא כיבוד אב ואם.

6. לֹא תִרְצַח.  
שהאדם מקבל לפרטיות שלו הוא הורג את עצמו, על האדם לפעול במידת הגבורה, איזהו גיבור הכובש את יצרו. כמו כן שום מידה לא מיותרת, אומר בעל הסולם במאמר החרות “נמצא שכל מי שמשחית איזו נטיה מהיחיד, ועוקר אותה ממנו, הריהו גורם שיאבד מהעולם השכלה נשגבה ונפלאה ההיא, שעתידה לצאת בה באחרית השלשלת. משום שנטיה ההיא, לא יארע עוד לעולם, בשום גוף אחר זולתו.”

7. לֹא תִנְאָף.  
שהאדם בא לחמוס את השכינה הקדושה לעצמו. בלי נישואין בלי קשר של אהבה, אלא מתוך קבלה עצמית. הדין על ניאוף הוא מיתה, כי ברגע שפוגמים באהבה הכל אבוד.

8. לֹא תִגְנֹוב. -שהאדם מקבל תענוג שהוא לא שילם עליו, שלא התייגע עבורו, מקבל תענוג רוחני בכלים מזויפים, זה גנבה מהקדושה. אבל נאמר הגונב מגנב פטור, מותר לגנוב מהטומאה לצורך הקדושה כי ממילא זה לא שלה. אלא זה גניבה בבחינת השבת אבידה.
כמו כן יש גנבת דעת, שהאדם מושך תענוג בכלים מזויפים שהם לא שלו באמת, כדי למצוא חן באחרים. אבל זה גנבה כי זה לא המהות שלו, הוא צריך להיות מי שהוא.
כפי שאומר הרבי מקוצק "אם אני אני כי אתה אתה, ואתה אתה כי אני אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה. אבל אם אני אני כי אני אני, ואתה אתה כי אתה אתה, אז אני אני ואתה אתה"

9. לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.
שהאדם מושך את החכמה שלא דרך הקו האמצעי, או בבחינת המלכות בסוד עניה ודלה -אז זו עדות שקר. עדות נקראת הארת חכמה, ועדות שקר שמנסה לקבל את החכמה לעצמו. למה זה שקר? כי אי אפשר לקבל את החכמה לעצמו זה גורם לנפרדות ומוות, אז הוא משקר, כי הוא לא באמת נהנה.

10. לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ. לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ. 
המשכת החכמה שלא לצורך מצווה, לצורך הקדושה, נקראת לא תחמוד.  אשת רעך, היא השכינה הקדושה, כל עוד האדם לא תיקן את עצמו אסור לו לחמוד את השכינה הקדושה, כי זה יהיה לשם הפרטיות שלו ולא לשם האמת. לכן גם יש תיקון מיוחד שהשכינה נסתרת כדי שלא יפגום בה.
כמו כן יש אהבת רעים אהבה שלמה, ולכל אחד יש את בת הזוג שלו שצריך לעבוד איתה.
כמו כן השכינה שהיא מדרגת חיה, שייכת לקב"ה ואין לאדם רשות להשתמש בה. זה כמו לרצות לקבל את עץ הדעת לפני זמנו, את המטרה לפני התיקון. אבל אסור להשתמש בה, כי היא שייכת למדרגת עתיק- שנעתק מהשגה.
לכן תעבוד ותתקן קודם מה שאתה צריך, ואל תחמוד מה שאתה לא יכול לתקן.

מהו יכבד ה' את לב פרעה?

אומר הרב"ש שהכבדת הלב שנעשתה לפרעה, היא כדי שיהיה מקום וצורך על אורות העליונים, מה שאין כן אם לא תהיה להם עבודה קשה לא יהיה להם צורך לאורות הגדולים.

דהיינו אם רוצים לפתח שריר קטן, שמים משקל קטן, רוצים לפתח שריר גדול, שמים משקל גדול. לכן רצה הקב"ה שיהיה השתוקקות גדולה יותר לעם ישראל, שיהיה להם רצון גדול יותר, שיהיה להם חיסרון גדול יותר. כמו שאומר בעל הסולם שההסתר הוא סיבת הגילוי כפתילה לאור הנאחז בה. לכן ההכבדה מגדילה בעצם את הרצון, אז מצד אחד בזמן האימון זה נראה לכאורה דווקא שמפריע להתאמן, כי האימון נהיה יותר קשה, אבל בעצם זה מכשיר יותר את האדם, להיות אוהב ה' יותר גדול, לקנות יותר אמונה.

מהי תפילה אמיתית?

תפילה אמיתית היא עבודה שבלב, האותיות מייצגות את החסרונות. אם האדם מוציא רק בפיו הגשמי את המילים, בלי שהאותיות ישרטו את ליבו, אין זו תפילה אמיתית. רחמנא ליבא בעי. התפילה שתקנו לנו חז"ל היא תחבולה הטובה ביותר לעורר את הלב, אבל בסופו של יום, תפילה היא עבודה שבלב, לכן רק אחרי שהיתה להם צעקה ותפילה אמיתית, שהאותיות והמילים נחרטו על ליבם, אז היה כלי אמיתי ואז הקב"ה יכל להושיע את בני ישראל.

מהו המרור האמיתי?

המרור האמיתי הוא לא שרע לי בחיים או שאין לי פרנסה או שכאבה הבטן במצרים מהאבטיחים, זה בגן מספרים לילדים. המרור האמיתי שהרגישו שמר להם שהם רחוקים מה', שפרעה {האגו} לא נותן להם לאהוב את ה'. עד שהאדם לא מרגיש מרירות מהעבודה בקבלה עצמית וריחוק מאהבת ה', אלא מתעסק בשכר שיפסיד בעולם הבא או מתי יפסיקו לו היסורים הגשמיים, אין זה באמת מרור. המרור האמיתי מתחיל שמרגישים סבל מהריחוק והחוסר דבקות בה' יתברך.

מהו הסנה בוער ואיננו אוכל?

משה היה בפלא גדול מאוד..
"ויירא מלאך יהוה אליו, בלבת-אש–מתוך הסנה; וירא, והנה הסנה בוער באש, והסנה, איננו אוכל. ג ויאמר משה–אסורה-נא ואראה, את-המראה הגדול הזה:"

כי הסנה הרצון לקבל, שמקבל תענוג מילוי זה סותם אותו, הורג אותו מכבה אותו. כסימן גם כל דבר גשמי נאבד, אכלתי נגמר. ראיתי סרט נגמר, עשיתי ספורט נגמר. בעיקר בנפש שכל תענוג ברגע שקיבלתי את המילוי הרצון נכבה. לכאורה אפילו ביחסי אישות שזה מיוחס לתענוג גדול אבל רוב בני העולם ברגע שאור ההולדה מתקבל, אם אין משו פנימי התענוג מסתלק על המקום.

לכן שהרצון בוער ולא נכבה זה פלא גדול כי באופן רגיל שהרצון לקבל מתמלא זה הורג וסותם אותו.

ומשה לא מבין איך אפשר לקבל ברצון לקבל בלי שיכבה, ויסתם ויגמר.

אבל אם הרצון לקבל, הסנה הוא נביעה של הרצון ליתר דבקות. הוא לא נשרף, נכבה ומפריד כפי טבעו.

שהרצון לקבל – מקבל בעל מנת להשפיע, מטעם השוואת צורה אז הוא נביעה של האין סוף, כי אין גבול לכמה שאפשר להשפיע לבורא. כי הבורא נצחי. לכן הרצון לא נכבה לעולם.
מקבל בעל מנת להשפיע- ב' הפכים בנושא אחד.

משל יפה ששמעתי מאדם ששואף לשלמות- שהסנה יש לו שני צדדים, כמו כן לתורה."יש בחינת אש אלוקית שמטהרת ובחינת אש גשמית ששורפת. כשהאדם מוותר על התענוג הפרטי שלו הוא מרגיש שהוא עולה באש ונשרף למוות, אבל אם מקבל זאת בבחינת אש אלוקית שמטהרת אותו, נהיה נס והאש לבנה, אש אלוקית.

האש האלוקית יכולה לטהר, והאש הגשמית יכולה להרוג ולשרוף לגמרי.
השאלה אם אני לוקח אותה לפרטיות או כדי להיטהר. אם אני לוקח אותה לפרטיות זה נקרא "מתוך שלא לשמה נעשית לו סם המוות" האש שורפת אותי. אבל אם אני לוקח אותה לטהר את הרצון. ועל זה נאמר "מתוך שלא לשמה בא לשמה"   וזוכה לדברים הרבה ונעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק..

מה הם ד' הבנים באגדה?

חכם מה הוא אומר: מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה'אלוקינו אתכם? ואף אתה אמור לו: אין מפטירין אחרי הפסח "אפיקומן"  – החכם שואל על מטרת הבריאה, רוצה את אור החכמה, התפקיד שלו לשאוף לשלמות.

רשע, מה הוא אומר?
רשע מה הוא אומר: מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר. אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי מארץ מצרים. לי ולא לו. ואילו היה שם לא היה נגאל.

כפי שאומר הרב"ש הרשע שואל שאלות מי ומה, מי ה' אשר אשמע בקולו ומה העבודה הזאת לכם. אבל זה שאלות שלא באו להתחבר, לא באו לשם האמונה. לכן יש להקות את שינוניו וההבנות שלו, ולפעול למעלה מהדעת. אומר הרב"ש ואילו היה שם לא היה נגאל, כי הרצון לקבל אין לו תיקון גם בזמן הגאולה. זאת אומרת הצורה של הרשע לא יכולה להתקיים לעולם, צמצום א' לא מתבטל, אסור לקבל בעל מנת לקבל. המילוי של הרצון לקבל הוא מוות ונפרדות. אין בריאה בלי בורא, והקשר לבורא מבחינתנו הוא רק ע"י השוואת צורה ואהבה.

תם, מה הוא אומר: "מה זאת?" ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים.

תמימות היא בחינת אמונה למעלה מהדעת, כמו מידתו של יעקב , איש תם יושב אוהלים. מקבל באמונה שלמה את גדלות ה'. יש לשים לב להיות בבחינת תם, ולא מטומטם כמו שאומר הרב"ש. תם הולך למעלה מהדעת בשלמות של אמונה. מטומטם הולך מתחת לדעת בגלל עצלנות וטיפשות.

ושאינו יודע לשאול – את פתח לו. שנאמר: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".

אומר הרב"ש:

"כנגד ארבעה בנים דברה תורה". מטעם כי כל התורה היא רק עבור היצר הרע, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין" (קידושין ל:). לכן "שאינו יודע לשאול, את פתח לו". ויש להבין מה צריכים לשאול ועם איזה דבר פותחין לו, מהי הסגולה שיכולין לפתוח עמה את מי שאינו יודע לשאול. והענין כשיש יצר הרע יש צורך לתורה. לכן אם האדם מאמין בשכר ועונש, כבר יכול לקיים את התורה ומצוות, מטעם שיש לו תמורה. לכן אין הוא שואל שאלת הרשע, "מה העבודה הזאת לכם". וכשאין לו הרע כנ"ל, אין לו צורך לתורה, לכן "את פתח לו". אם אתה רואה שיש אדם שעוסק בתורה ומצוות מטעם שהוא מאמין בשכר ועונש, נמצא שהוא סגור, היינו הרע שלו הוא בסגירו, היינו בגניזה. ואם כן אי אפשר לתקן אותו, כי אין האדם מתקן אלא מה שעיניו רואות. לכן מלמדין אז את אדם לעבוד בעל מנת שלא לקבל פרס.

מהו אני הוא ה' אני ולא שליח?

האדם חושב שמה שיוציא אותו מהצרות בחיים, זה שליחים. למשל – כסף, כבוד, אישה יפה, כלים נאים, בגדים נאים, תאוות. אפילו בעבודת ה', אם תהיה לי אישה יפה (רגש יפה) אהיה עובד ה'. אם יהיה לי הרבה כסף אוכל ללמוד תורה. אבל זה שקר, זה לא יכול להוציא ממצרים. לעיתים זה מכניס יותר למצרים. רק דבר אחד יכול להוציא ממצרים.

רק ה' יתברך. רק תפיסת הבורא השלמה, האמונה למעלה מהדעת – יכולה להוציא את האדם ממצרים, ולא שליחים – דהיינו כוחות שחושב שישיג ויעזרו לו או רכוש ותענוגים אחרים.

לסיום נביא את דברי הרב"ש:

אני ולא שליח

כמו שכתב האר"י ז"ל, ישראל היו לפני הגאולה במ"ט שערי טומאה, עד שנגלה עליהם וכו' וגאלם, היינו שזכו "אני ולא שליח".

אמר זצ"ל, מה שאין כן לפני הגאולה חשבו שיש שליחים, שאם כן גאולה נקרא שזכו ש"אני הוא ולא שליח", שאין עוד מלבדו. נמצא שגם לפני הגאולה האמינו שה' עוזר, אבל יש שליחים.

וגאולה נקרא שזכו "אני ולא שליח".