✨חג השבועות בנפש האדם✨
"בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן, וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה" (משלי י״א, ב׳).
הקשר בין חיצוניות התורה לחוסר צניעות ?
חייבת נפש האדם להתנהג בצניעות. אומר שלמה המלך: "בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן, וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה" (משלי י״א, ב׳).
זדון הוא פעולה הנעשית מתוך מודעות לרע. פעולה זו היא הצורה ההפוכה לפעולת הטוב מתוך מודעות. היות והרע רוצה לאחוז באדם, על כן ראוי לו לאדם להתרחק מהמקומות בהם הרע פועל בעולם. עיקר הרע פועל בחיצוניות, היות ובחיצוניות לא ניתן להשיג את השלמות. חיצוניות משורש ״חצי״, זאת כדי להזכיר לנו שאין השלמות נמצאת בחיצוניות, אף לא מבחינת האדם. כאשר מבקש אדם להשיג את תמורתו הנפשית, דהיינו את האושר השלם, בחיצוניות – טועה הוא. רק בפנימיות ניתן להשיג את השלמות.
הצניעות מבטאת את מאוויי האדם הנמצאים בפנימיותו. השאיפה לחיצוניות ההולכת ומתגברת בעולם היא המלווה את חוסר הצניעות המופגן אף הוא בעולם בצורה הולכת וגוברת. יש לראות את הקשר בין קבלת התורה רק בחיצוניותה או בעיקר בחיצוניותה, כסיבה ישירה לחוסר הצניעות בעולם. בכך נבחנת היא גם כסיבה לזדון, המתקיים בנפש האדם, בהתרחקות מה׳ יתברך.
"ואת צנועים חכמה" ?
מדרגת החכמה היא פנימיות האדם, אותה ניתן להשיג רק בצניעות. השאיפה לחכמה חיצונית היא השאיפה לפרטים, השונים בתכלית מהקו האמצעי. חג השבועות, המבטא את הקו האמצעי, הוא המבטא את פנימיות האדם. בפנימיות זו נמצאים בכפיפה אחת גם פסח וסוכות. דהיינו, הוויתור העצמי והשאיפה לאושר השלם נמצאים בנפש האדם בפנימיותו. ליבו של האדם, המהווה את מקום פנימיותו, חייב להיות השלכה של מוחו, שהוא המשכן לנשמה. כאשר פועל הלב כנקודה חיצונית, אין הוא לב ממש אלא כמו לב.
כאשר מבקשים בני אדם להתרגש מדבר חיצוני, מגדילים הם את הכלב (כמו לב), הנובח ״הב הב״ ומבקש: ״הב לי מעולם הזה, הב לי מעולם הבא״. בקשתו של הלב החיצוני היא את החומר ולא את הצורה. בקשת הלב הפנימי היא את הצורה, שהיא התייחסות האדם אל החומר. החומר ניתן מלמעלה ואילו נפש האדם המבקשת את הצורה, מבקשת את פנימיותה. נשמת האדם הנה צורתית בהיותה חלק אלוה ממעל. עם בחינה פנימית זו שבאדם צריך הוא להיפגש בחג השבועות.
השילוב בין התורה, הקו האמצעי, חג השבועות ופנימיות האדם מהווה את הנקודה הנפשית של חג השבועות. אמנם נפש זו של האדם המתבטאת בחג השבועות היא פוטנציאל לגילוי, אך פוטנציאל זה יכול לבוא לידי ביטוי רק כאשר יקבל האדם את התורה בנפשו.
ישנו הבדל בין מתן תורה לבין קבלת התורה. כאשר מבקש האדם ״לקבל״ את התורה, חייב הוא לפעול אותה. זאת, היות והקבלה זקוקה להרגש אישי. ההרגש הפועל באדם מתוך מודעות, פועל מהפרטים אל הכלל ומהחוץ אל הפנים. לכן צריך את הפירוט בתורה, שיבוא לידי מעשיות חיצונית ולא יישאר כללי ועלום רק במוחו של האדם.
למרות הנאמר לעיל בדבר חשיבות פנימיות התורה לאין ערך מחיצוניותה, חייב האדם לקבל את התורה גם בחיצוניותה, על כל פרטיה ודקדוקיה. זאת, בשל היותה האמצעי המדויק והנעלה ביותר שיש לאדם, כדי להגיע לנקודה הפנימית אליה הוא שואף. אי קבלת התורה בחיצוניותה, כמוה כזלזול בנקודה הפנימית. השאיפה לפנימיות התורה ללא חיצוניותה היא כנשמה בלי גוף, והרי הגוף הוא האמצעי להרגש הנשמה. הבריחה לקבלת התורה רק בפנימיותה היא מחמת העצלות, הבאה כרקב בעצמותיו של האדם המבקש לברוח לנקודה הפנימית.
אף אם נראית הפנימיות כנעלה ואכן כזו היא, אין ראוי שתשמש כנקודת בריחה מהדרך להגעה אליה, דהיינו החיצוניות.
הרב אדם סיני
מתוך הספר "מועדי ישראל האדם ומה שביניהם"
לרכישת הספר:
בלינק: https://goo.gl/EfYzfE
בטלפון: 050-314-3417
