אנו פוגשים בפרשת השבוע את מעמד הר סיני. אנו רואים בו שתי נקודות עיקריות שבגינן ניתן ואפשר לקבל את התורה.
הנקודה הראשונה היא שהר סיני זכה שתינתן עליו התורה היות שהיה ענו, הרגיש עצמו בשפלות מכל ההרים האחרים, למרות שהם היו, לכאורה, הרים גבוהים ממנו. אבל התורה לא ניתנת למי שגאוותן, גם לא בגלל כישרון, אלא בגלל היכולת של האדם להתבטל, שזו מדרגת היראה.
מדרגה שניה שאנחנו חווים במעמד הר סיני, היא מדרגת האהבה. כתוב "ויחן שם ישראל נגד ההר", ויחן – בלשון יחיד, מפרש רש"י: "כאיש אחד, בלב אחד". בלב אחד הכוונה ברצון אחד, דהיינו, שהייתה אהבה ביניהם. האהבה אומרת שיש רצון משותף שממנו נהנים. הגדרת האהבה היא – התענוג מהאני המשותף, התענוג מהביחד. הגדרת האהבה אינה שהשני גורם לי לתענוג, אלא שהפכנו ליחידה אחת ומהיחד אנחנו מסוגלים להנות.
אלו שתי התכונות העיקריות שבגינן האדם יכול לקבל תורה. לכן, על האדם לחפש בתוכו את ההרים האלו – את ההרהורים האלו. הוא צריך לחפש מהו אותו הרהור שיש בתוכו, שהוא כנגד הגאווה, שיהיה באמת הרהור של אדם ענו, והוא צריך לחפש את ההרהור של אדם שרוצה את היחד. בשביל לקבל את התורה, האדם צריך את ב' ההרהורים הללו, את ב' התכונות הללו. האחד, מצד המחשבה, שזה צד האמונה, שיכול להוריד את גאוותו ולבוא לבחינת שפלות.
השני, מצד הרצונות, שזה הלב, שהכול מחובר לרצון מרכזי אחד, וכל הרצונות הם כמו רצון אחד. צריך לחפש את המקום הזה. באמת, כאשר אדם מוצא את המקומות האלה בתוכו, שהם ב' המקומות שאומר בתיקוני הזוהר, שהם יראה ואהבה, התבטלות ואהבת חברים, אז ב' הבחינות האלו מאפשרות לאדם לקבל תורה.
האם אנחנו באמת רוצים את התורה?
הקב"ה בא ושואל את עם ישראל האם הם רוצים את התורה. מדוע שהאדם לא ירצה לקבל? הרי מאת ה' יתברך בא כל הטוב, האור והאושר? למה כשהבורא רוצה לתת לנו תורה, אנחנו לא רוצים? התשובה היא: כי האדם לא מאמין לזה. הוא יודע שיש שם את כל האור הזה, אבל הוא לא מאמין שמשם הוא יכול לקבל, כי ההרגש המיידי של האדם הוא שהוא יכול לקבל את התענוג מהעולם הזה.
למרות החוויה המתמדת שהאדם חווה מהבריאה, שהיא לא נותנת לו את התענוג המלא, המקווה, והיא מביאה לו הרבה אכזבות, למרות זאת, הוא רדוף אחר אותו תענוג. זה קורה כיוון שהרצון לתענוג אצל הבריאה הוא עצם, והרצון לצד הבורא שבו, שיכול באמת לגרום לו לקבל תענוג, הוא צד ההתכללות.
כך גם באהבה, כאשר אדם רוצה את הסיפוק האישי שלו, הוא מרגיש שם עצב, ויש לו השתוקקות גדולה לסיפוק אישי, אבל ליחד אין לו השתוקקות. אז הוא צריך לדעת שעל כל פשעים תכסה האהבה, והמקום הזה של קבלת התורה, מאפשר לנו לבוא למקום של אהבה. כל התורה לא באה אלא כדי ללמד אהבה. לכן, כאשר אדם מוכן לקבל את מושג האהבה, שלא יכולה לבוא בלי יראה, רק אז הוא מוכן לקבל את התורה. אם אדם יקבל את התורה לאנוכיותו, לגאוותו, כל התורה שהוא מקבל, היא כמו אומות העולם.
אתה יהודי או גוי?
אומות העולם לא רוצים לקבל את התורה. עם ישראל בא ואומר "נעשה ונשמע". דהיינו, קודם נעשה כלים, ואח"כ נקבל את האורות בכלים האלו. אי אפשר לקבל את האור, אי אפשר לשמוע, להבין, לקבל דעת, לפני שיש לי כלים ראויים. כשהאדם אומר כך, כמו עם ישראל, אז הוא מוכן לתהליך שקודם הוא יעשה יגיעה, קודם יבנה את הכלי הראוי של האני המשותף, כלי האהבה, ורק אח"כ יקבל את האור.
אבל מה רוצים אומות העולם? לקבל את אור האהבה, לקבל את אור התורה, בלי להתייגע. הם אומרים: "נשמע ואח"כ נעשה". הם לא מבינים איזה אור יש פה. אם האור מבטל להם את הכלים העצמיים שלהם, את הרצון לסיפוק אישי, הם לא רוצים.
לכן, הם לא רוצים לקבל את התורה, לא בני ישמעאל ולא בני עשיו. רק עם ישראל, קו אמצעי, הכלל, יכול לקבל את התורה. היות שעם ישראל הוא כלל של כל האומות ומקבל את התורה, אז הוא חייב לקבל על עצמו תפקיד של מנהיג. עם ישראל צריך להנהיג את כל העולם לאותה אהבה, וגם אם ב' הקווים לא צלחו, ולא הבינו שצריכים לבוא ליחד הזה, אנחנו צריכים כעם, היות שקיבלנו את התורה, להנהיג את העולם, בעזרת ה' – לאהבת ה'.
שבת שלום!
