[four_fifth]
ככול שהאדם מתקדם בעבודתו, עליו לראות בעוד ועוד דברים שעוברים עליו סימני דרך לפנימיותו. מצד שני- בראשית דרכו בעבודת הנפש שלו, אסור לו לראות בכל דבר סימן לרוחניות שלו. לכן עלינו להבדיל בין המצבים השונים המתרחשים בנפשנו ולהבחין בין רגשנות שטחית לתנועה רוחנית אמתית.
[/four_fifth][one_fifth_last]
[one_fifth_last]
מאת יוני כהן מתוך יסוד פרשת שלח לך מספרו של הרב אדם סיני התורה, האדם ומה שביניהם
[/one_fifth_last][one_fifth][/one_fifth][three_fifth]
הבעל שם טוב הקדוש זי"ע אומר על הפסוק "בכל דרכיך דעהו" שעל האדם לראות את השגחתו של הבורא והתגלותו בכל דבר ודבר. עד כדי כך שאמרו "מי שאינו רואה את 'המקום' (כינוי לה') בכל מקום אינו רואה אותו בשום מקום". ואכן הדברים הקדושים שלו נכונים ואמתיים המה. אלא שטעות היא לחשוב שניתן להשיג מדרגה רוחנית עצומה זו מבלי לעשות לפני כן עבודה, יגיעה. לכן הרבה אנשים שמתחילים ללמוד פנימיות וחכמת האמת ישר רצים לחפש מדרגה זו ואפילו לדמיין שהבורא מדבר אתם כל העת.
מדוע לא נכון לחיות כך?
כבר למדנו ביסודות אחרים שכל מדרגה רוחנית איננה יכולה להיווצר בבת אחת, אלא היא צריכה להיבנות בהדרגתיות. על האדם לדעת היכן הוא מונח מבחינה רוחנית ובהתאם לכך לכוון את עצמו ואת עולמו הנפשי.
כותב הראי"ה קוק זצ"ל בספרו "מידות הראי"ה" תחת הערך 'תיקון':
"מי שמצייר בדעתו, שהוא מתקן עולמות בעבודתו, ואינו יודע את ערך נפשו ואת סדר הרוחניות בכללה, הוא מלא הזיה ודמיונות כוזבים…"
רואים אנו בלשון הזהב של הרב קוק שעל האדם להכיר את ערך נפשו ואת ערך הרוחניות, שאנו מבינים שאפשר להשיגה רק על ידי חכמת האמת, אינו מסוגל לראות באמת מהי רוחניות וממילא הוא יוצא מבולבל ומלא דמיונות שקריים.
מהי עבודה פנימית?
כותב הרב בראשית היסוד שבעבודה פנימית אנו מבקשים שהתמורה תהיה שינוי כוונת הלב. אלא שאנו נוטים לבלבל בין התרגשות לבין כוונת הלב, כשאנו חושבים שאם התרגשתי מדבר מסוים זהו סימן שהלב שלי השתנה, אבל אם לא הרגשתי דבר, אז כנראה שגם הפנימיות שלי נשארה במקום.
כאן אנו מגיעים לעיקר של היסוד השבועי שלנו: ההבדל בין עבודה פנימית להתרגשות הלב.
ראשית נאמר ששני דברים אלו אינם אותו דבר, אינם מושגים נרדפים. דבר נוסף שעלינו לזכור הוא שהרצון לשינוי פנימי אינו יכול להגיע ללא עשייה חיצונית, אלא היא האמצעי הבלעדי להביא את האדם לשינוי כוונת הלב. לא ניתן לוותר עליו.
המעשה, ההרגשה וההרהור
ישנו כלל אחר חשוב האומר: "ההרהור מוליד הרגשה והמעשה מחזיק את ההרהור". כשאני רוצה להרגיש משהו, עלי לטפח קודם את ההרהור, המהווה השלב הכי תחתון והכי ראשוני של ההרגשה. אחד מאבני הנגף שלנו היא שאנו לא מספיק עוסקים בהכוונת ההרהור למקום נכון, מה שממילא מוליד מתוכנו רגשות הסותרים את האמת. אנו שוקעים בכל מיני פנטזיות וחלומות וכשסוף סוף "מתועררים" מהם, אנו מוצאים עצמנו רדופים אחרי סיפוק רגשות ותשוקות המתואמות לאותם הרהורים שהיו לנו לפני כן. אז אנו לא מסוגלים לבחור נכון.
יוצא מכל הנ"ל שעלינו לקבוע זמנים מיוחדים בהם אני מהרהר, מתוך מטרה לקנות את ההרגשה הנכונה.
ומה יחזיק לנו את ההרהור? לפעול מעשים הקשורים לאותה מטרה שאני רוצה להשיג. או אז ההרהור מוחזק על ידי המעשים המכוונים ללב האמתי שלנו ונוכל להוליד מתוכנו רגשות אמתיים שרישומם יישאר לנצח בנשמתנו.
איך נבוא לשינוי הלב?
היהדות דורשת מהיהודי לעשות שוב ושוב את אותם מעשים: להתפלל כל יום, לאכול כשר, לשמור שבת כל שבוע מחדש וכו'. מה עלינו להפיק מכך? רצון לשנות את לבנו. בחכמת הקבלה זה נקרא העלאת מ"ן (ביקוש). אנו עושים את המעשה בד בבד לכך שאנו מתחננים שלבנו ישתנה, אך השינוי המיוחד בושש להגיע, אינו מתרחש ואז אנו שוב עושים את המעשה וכן הלאה וככול שעובר הזמן ואנו עדיין מרגישים שעומדים במקום, הייאוש הולך ומטפס לו בתוככי נפשנו, אך אל דאגה. ייאוש זה חיובי הוא. הוא מעלה לנו את ההשתוקקות שלנו לכוונה האמתית לשינוי הפנימי לו אנו כל כך חפצים. יחד עם זאת- עלינו להיזהר מאוד ולהתחזק באמונה גדולה ולא להישאר בייאוש שחלילה אי אפשר להגיע לנקודה הפנימית. בהצלחה….
שבת שלום !
[/three_fifth]
[one_fifth_last][/one_fifth_last]
