טרם מחיית עמלק יש לזכור את הרע אשר עשה לך עמלק.
אורח ביש הוא הרצון לקבל בנפש האדם. ידי הכחילה מלחיצת ידו הידידות משהו.
מנסה אני לנוס ממנו והוא פוגשני בכל מקום. בפנים צוחקות מביט היישר לעיניי ושוב מסיתני לרדוף אחריו ולהדבק בו. המטיב לרוץ נמלט ממנו, ולא רגליים קלות יש לפתח לצורך מנוסה זו, אלא אהבת האמת היא המפיחה רוח ברגליים כושלות.
"הלא תידום" אומרת לו נפשי והוא בשלו. אינו מתייאש ומחכה לי בכל פינה חשוכה. מכריי ואוהביי מזהירים אותי תדיר מפניו. אולם למרות כל אזהרותיהם איני מצליח שלא להילכד בקסמיו.
הרבה צדקות של שקידה ופרסום יש לו לרצון לקבל. מצוי הוא על כל שלט פרסומת, ניבט מכל מסך, מופיע אף בחלום. הוא אינו עוזבני לנפשי. מוצא אני את עצמי רודף אחריו מבקש ממנו את אהבתו, והוא נותן לי מלוא חופניו, והנה בבת אחת ללא אזהרה מראש מוצא אני את עצמי בריקנות שאין למעלה ממנה. מבטיח אני לעצמי שלא עוד, איני רוצה באוהב מעושה זה.
וזה דברי לרצון לקבל: "מזמן כבר למיאוס וגועל לי כל נאומיך ואורחותיך. לימדתני דרכים עקומות ומחשבות עקומות. בזת לכל מה שמקודש הוא. לכל מה שניחוח של אמונה קיים בו. בז אני לבוזך, ולאזהרותיך – שבאת להזהירני מפני אובדן עצמי.
מוכן אתה להושיבני ברפש ובלבד שתקבל את מבוקשך. צחנה עולה באפי מהריקבון אשר הטלת בנפשי. זקן וכסיל אתה בנפשי, אולם את בכורתך לקחתי ביושרה ואיני שומע בקולך יותר.
זוכר אני כיצד זינבת בי ובכל פעם שהפניתי מבטי פגעת בי ביודעין. בגדת בי חזור ושנו, וכאשר ראית שאין בי כוחות להתנגד אליך, הופעת מולי במלוא גאוותך ואף להרוג נפשי רצית.
נשבע אני בלי נדר למחותך מחיי ורק לאחר שתיתן את השליטה למרדכי שבי, לאיש יהודי, לאמונה, אז אוכל גם אותך להכניס לנפשי – כעבד עולם.
עד אז ברח לך תעתוע של ידיד אל מאורתך. כל היכן שתגלה ראשך ישופך עקבי ללא רחם. איני ידידך – מאוסה בעיניי אהבתך.
וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.
הרב אדם סיני
פורים שמח
