המערכה באור הקבלה

יהודי יקר
נזעקת נפשי לשוחח עמך קמעה על המצב בו נתונים אתה, אני וכל עם ישראל, בכל מקום שהם.
הדאגה בלב כל איש על הכאוס העולמי הסורר ועל ההתייחסות הכול כך נלוזה לעם ישראל, אינם יכולים להשאירנו אדישים מבלי להקשיב לקול ה׳ המדבר אלינו דרך מקרים אלו.

כל חייל שנופל במערכה, כאב גדול ועצום הוא לעם ישראל. כל יהודי שמת על הגנת עמו, ודאי צדיק יִקָרֵא ולרומם את נשמתו אנו צריכים, כפי שמתאר הזוהר את מקומם של צדיקים אלו בגן עדן, וכך לשונו: ״היכל הרביעי הוא תפארת, כאן עומד רוח אחד ושמו גדריהא״ל. מלאך זה עומד על כל אלו הנשמות של הרוגים ע״י אומות העולם, בכדי להכניסם להתרשם בלבושו של המלך. ונרשמים בלבוש עד יום שהקב״ה ינקום בהם, שכתוב ידין בגויים מלא גוויות, מחץ ראש על ארץ רבה׳״ (זוהר ״הסולם״, בראשית ב׳ אות נ״ח).

מבקש אני יחד עמכם לברך את החיילים העומדים על משמר עמנו, שבע״ה יהיו כל האויבים נגפים לפניהם, יצליחו בכל אשר יעשו, ויחזרו בשלום, בריאים, שלמים, שמחים ומאושרים. וכן להוסיף ברכה לרפואה שלמה לכל החיילים הפצועים, שה׳ ישלח להם ברכה, רווחה וישועה, ויסיר כל מכאוב וחולי מהם.

הסיכון בו נמצא עם ישראל מפני האויב
האויב האמיתי של עם ישראל הנו היצר המסיט אותו, שלא לעשות את תפקידו כעם. העולם הערבי הוא אחד משליחיו של הקב״ה לעשות רצונו בעולם, וכן לשוחח עמנו דרכו. אמנם הסכנה המוחשית, היא הנראית מפני האויב הגשמי, אך אין זו אלא בבואה של האמת ולא האמת עצמה. על כל אדם מפוקח להסתכל מעבר למקרה ולהבין שהמקרים הנם רק המשקולת, שהמאמן, שהוא הבורא ית׳, שם עלינו, כדי שנוכל לאמן את השריר הפנימי הרצוי לנפש האומה.

המחשבה הילדותית, שהאדם צריך לתקן בחוץ ולא בפנים, מתוארת במשל נפלא המובא בשם ה״בעל שם טוב״: אדם עומד מול המראה ורואה את בבואתו עם כתם על המצח. כל חייו מנסה הוא לנקות את המראה, מתפלא ואף מתלונן על כך, שהכתם אינו מתנקה. אומר ה״בעל שם טוב״ זצוק״ל, ״אילו רק היה מושיט ידו למצחו הוא, היה הכתם מתנקה תיכף ומיד״.

יהודי יקר, המקרה המתרחש מחוצה לנו, כגון מערכה זו שבה אנשי החמאס השפלים, המנסים להרוג אזרחים ובתוכם נשים וטף, ללא הבחנה, באופן הברבארי והנתעב ביותר, הוא רק מראה. אמנם הכאב מהמקרה גדול הוא, לעיתים אף גדול מנשוא, אך אל לנו לתת לכאב זה לבלבל את נפשנו ולנסות לתקן רק את המראה. אין זה משנה כמה ערבים נהרוג, כמה מנהרות נפוצץ, או כמה טילים ניירט. התיקון האמיתי מבחינתנו אינו תיקון הערבים, אלא שעלינו להגיש את היד למצחנו שלנו (ואין זה אומר שהם פטורים מהתיקון העצמי שלהם). זאת עלינו לעשות, לא מתוך האשמה עצמית, אלא מתוך אתגר של תפקיד רוחני במסגרת האנושית הכללית.

אין אני אומר שלא צריכים לפעול מבחינה חיצונית, אך פעולות אלו הן רק בבחינת גירוי לתיקון האמיתי, שהוא בישות האומה.

זכור יהודי יקר, הסכנה אינה בגויים. אם לא יהיו אלה, יהיו ח״ו אחרים. הם רק המשקולת ששם עלינו המאמן, כדי שנתאמן דרכה. כאשר נהיה מאומנים דיינו, נוכל לצאת מחדר כושר זה, כאשר אנו מאוחדים ואוהבים יותר זה את זה ואת הבורא יתברך. זהו השיח שמבקש הבורא ית׳ לשוחח עמנו. זהו השריר הפנימי של ישות האומה, שצריך להתעורר.
לשמחתי, רואים אנו פרץ של אחדות בעם בכל הרבדים. המראות של המתנדבים, התומכים בחיילנו הגיבורים ובתושבים הנמצאים סמוך למערכה, מפיחים תקווה גדולה, שהאחדות אכן אפשרית. אלו רק ניצנים של האחדות המקווה, שבעיקרה אינה חומרית אלא צורתית. על הבדל זה בין אחדות חומרית לצורתית, נשוחח בהמשך.

תכלית המלחמה היא השלום

אומרת המשנה במסכת עוקצין (פרק ג׳, משנה י״ב): ״אמר רבי שמעון בן חלפתא, לא מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. שנאמר: ׳ה׳ עוז לעמו ייתן, ה׳ יברך את עמו בשלום׳ (תהלים כט)״.
התכלית המקווה של היהודי היא השלום. לשם צריך הוא לשאוף בכל פעולותיו. תכלית קוסמית זו המובאת במשנה, יכולה להיות מובנת לכל אדם. ישנה אמירה בציבור: ״אי אפשר להגיע לשלמות״, אך אמירה זו שגויה ביסודה. יש לזכור שהקב״ה אינו מתבלבל, והיות וברא את הבריאה, כדי שתגיע לתכליתה, ע״כ ודאי הוא שהשלום יגיע, שהרי הוא יסוד התכלית המקווה. האפשרויות לכך הן או בדרך תורה, או ח״ו בדרך ייסורים.

יהודי יקר, כאשר אשתך צועקת עליך ״אני כועסת עליך״, צריך אתה לענות לה: ״גם אני אוהב אותך״. שהרי בצעקתה אומרת היא לך: ״אני מבקשת את תשומת לבך, אני צריכה את היחס שלך, אתה חשוב לי ולכן איכפת לי איך אתה נוהג״. שים לב, שאין היא צועקת על אדם, שלא איכפת לה ממנו.

כאשר הילד צועק ושובר, כל בר דעת מבין, שמבקש הוא תשומת לב. שצעקתו, יש בה אמירה לא מודעת ״אני כאן, תזכרו אותי. אתם אבא ואמא, אל תשכחו את תפקידכם – אתם פה כדי לגדל אותי, כדי לדאוג לי״.
אם כן, מדוע נדמה לנו, במבט ראשוני, שכאשר האישה או הילד צועקים, כל אחד בצורתו הוא, עלינו להשתיקם ולהביסם, לגרום להם להפסיק פעולתם, מבלי לנסות להבין את המסתתר מעבר לדברים עצמם, מבלי להסתכל מעבר למקרה?

היכולת להסתכל על הדברים מעבר למקרה מתאפשרת ע״י הסתכלות פנימית, שהיא מעבר לגוף. מבקשת הנשמה הקשבה נדיבה, ולא התייחסות רק למקרה עצמו, שהיא דרך הגוף.

אפשר לנצח את היווני

יהודי יקר, היוונים מנסים להשתלט על נפשך. מבקש אני לספר לך חברי היקר, את הדבר הכול כך ברור לך ולי, ולראות האם אנו מתייחסים למקרה זה כראוי.

שני חברים משחקים כדורגל (ואולי אף היה ראוי להיקרא משחק זה כדור-עגל, אך על כך בהזדמנות אחרת). כאשר האחד מבקיע ״גול״ לחברו ושמח מאד מכך אך חברו עצוב, האין זו אכזריות לשמה? האם לא נאמר על אותו חבר, שמוג לב הוא בשמחתו על תבוסתו של חברו? כיצד יכול כך לצהול ולשמוח, כאשר חברו כה עצוב על הפסדו? כך הוא בכל המשחקים היווניים הללו.

לבטח אומר אתה בנפשך ״שטויות, זה רק משחק״. אולם ישנם אנשים, שכל עולמם הוא קבוצת הספורט המסוימת שלהם, וכל יגונם וצהלת לבם סובבים סביב קבוצה זו.
מעבר לכך, כל החיים הגשמיים, המתוארים בחז״ל כמקום הפרוזדור וכעולם חולף, הנם משחק. ראוי, שחוקי משחק החיים הגשמיים, יהיו ידועים לנו בתור השחקנים, אולי אף הראשיים שבמשחק חשוב זה. הניצחון במשחק שיצר לנו הבורא ית׳, אינו כפי משחקי היוונים. מי שמשחק כאן הוא הנשמה, והגוף הוא רק כלי המשחק. הניצחון הוא השלום, ולא תבוסת האחר.

הקונפליקט המופיע בעת המשחק, הנו אתגר בתוך המשחק, שצריך להובילנו לשלום. כפי שבמשחק הכדורגל, התפקיד הוא להבקיע גול ולהביס את האחר, במשחק החיים, התפקיד הוא לייצר מצבים המובילים לשלום.
כאשר שני אנשים משחקים ב״מטקות״ בים, שניהם מבקשים את הצלחת המשחק, את ה״יחד״, כאשר כל אחד נותן את כישרונו להצלחה זו. אף לא אחד מבקש להביס את חברו. הניצחון הוא השלמות, הנובעת מהיחד.
שאל נא עצמך יהודי יקר, האם מבקש אתה להביס את אשתך, לשלוט עליה? וגם את יהודיה יקרה, האם צריכה את שבעלך יהיה תחתך ויעשה כל רצונך, או שמא מבקשים אתם את ה״יחד״, בבחינת ״זכר ונקבה בראם״?

אין הזכר נקרא אדם כאשר הוא לבדו, אלא רק כאשר מתחבר עם בת זוגו. וכן אין הברכות שורות על הזכר לבד, כפי שאומר הזוהר הקדוש (זוהר ״הסולם״, בראשית ב׳ אות שס״ט): ״בוא וראה, בכל מקום שלא נמצאו זכר ונקבה יחד, אין הקב״ה משים דירתו באותו מקום, וברכות אינן נמצאות, אלא במקום שנמצא זכר ונקבה. שכתוב, ׳ויברך אותם, ויקרא את שמם אדם ביום הבראם׳. ולא כתוב ויברך אותו ויקרא את שמו אדם. ללמדך, שאפילו בשם אדם אינו נקרא, אלא זכר ונקבה יחד״.

הדרך לפתרון הקונפליקט עם הערבים

היחד, השלום והאהבה, הם הניצחון במשחק החיים, ולא השתלטות של אחד על האחר. היכולת לכבד את הצד האחר, מחייבת את גילוי התפקיד הפרטי שלו ביחס לכלל, וכן לקיחת מחויבות של התפקיד שלי עצמי ביחס לכלל. הרצון האימפריאליסטי לכבוש את הצד האחר, להביסו ולעשותו כפוף אלי ככובש את נפשו, גופו וארצו, אינה אלא דרך היווני – דרך הגוף.

הנשמה מבקשת אחדות, היא זו שרוצה וראויה לנצח. האם כעם פעלנו ב׳ מקדימים לפתרון הקונפליקט דהיינו, האם ניסינו להבין מהו הייחוד של העולם הערבי בתפקיד הכלל אנושי, ויתרה מכך, האם לקחנו על עצמנו לקבל אחריות על תפקידנו במרקם האנושי?

אנו עם סגולה, העם הבכור בכל בני האנושות. כולם בנים של הבורא יתברך. בכור מקבל פי שניים, כך מלמדת אותנו תורתנו הקדושה. ומסביר האר״י הקדוש, וכן ״בעל הסולם״ (תלמוד עשר הספירות, חלק ט׳), שהבכור לוקח את חלקו, וגם את החלק שצריך הוא לתת לאחיו הצעיר ממנו. מקבל הוא תפקיד של מנהיג.
יש להבדיל בין מנהיג לרודן. מנהיג מחפש ומבקש את טובת בני עמו, בעוד שהרודן מבקש את טובת עצמו, ומשתלט על בני עמו לצרכיו האישיים. מנהיג הופך להיות חלק מכלל, כאשר ממלא הוא את אחד מתפקידי הכלל.

אנו כעם קיבלנו את תורתנו הקדושה, ויחד עם זאת קיבלנו את שרביט ההנהגה לשלום ואהבה כלל אנושית. כאשר אנו עומדים מול המראה ושומעים את הבורא ית׳ מדבר אלינו דרך אחינו הצעירים, שצועקים בצורה של פצצות וטילים, האם יעזור לנו כשננסה לנקות את המראה? האם לא כדאי לנו להגיש את ידנו למצחנו אנו. כאמור, לא בהאשמה עצמית, אלא כאתגר להיות מובילים שלום עולמי?

לבטח נראית לך הקורא היקר, אמירה זו כמשאלת לב רחוקה, שאינה אפשרית. אם כן, זכור נא – הבורא אינו מתבלבל, ו״ישועת ה׳ כהרף עין״. עלינו להראות שרוצים אנו בכך. בכל סכסוך, אף עם שכן חס ושלום, אנו חשים שאין פתרון אלא המכה, האגרוף, או תבוסת השני והאדרת רצוננו הפרטי. אך מעולם ולעולם, לא יהיה זה הפתרון של הסכסוך. גם אם נראה שבאופן זמני היה כאן ניצחון או פתרון, יתעורר המאבק שנית, כדי לאתגר מחדש, לפעמים באופן לא קרוא ולא רצוי, ואולי אף קשה יותר מקודמו. הניצחון היחיד הוא השלום, ועלינו להפנים זאת כעם שנועד להנהיג את העולם לשלום זה.

הקריאה לשלום

האם יש ״פרטנר״ לשלום?
יהודי יקר, ודאי מתנגנת במוחך האמירה: ״אנו היהודים בכל ממשלות ישראל, תמיד ביקשנו שלום, הושטנו ידנו לשלום, אך אין שותף. אנו רוצים שלום, אולם הצד השני אינו רוצה״.

מבקש אני לספר לך חברי היקר, סיפור שקרה לי לא מזמן. נסעתי בכביש סואן, ומבלי משים נראה שנכנסתי למסלולו של הנהג שנסע בנתיב שלידי. לאחר כמאתיים מטר, עבר ליידי אותו נהג, פתח את החלון וצעק לעברי: ״אני אהרוג אותך״! חייכתי אליו וצעקתי בכל כוחי: ״גם אני אוהב אותך״! הוא לא יכול היה שלא לחייך. יצאתי מהמכונית, גם הוא יצא אליי, ובאופן ספונטני התחבקנו. נכנסנו למכוניות ונסענו.

זהו סיפור אמיתי, כך קרה. יהודי יקר, נסה נא גם אתה צורה זו. איני אומר שזה יעבוד בכל פעם. אם אכן היה בא לפגוע בי, הייתי מגן על עצמי. אך יחד עם ההגנה על עצמי, הייתי אומר לו, שאני אוהב אותו. זאת משום, שאדם זה שהופיע מולי, אינו גופו, אין הוא מה שנראה לי כרצונו לפגוע בי, אלא שהאדם המופיע מולי הוא נשמתו, אותה צריך אני לראות מעבר למקרים.

האהבה השוררת בנשמתנו קיימת. תפקידנו הוא לגלותה ולא להיות מסונוורים מהמקרים. אל לנו להיות מפסידנים, המבקשים ניצחון יווני, ניצחון גופני, שהוא ההפסד הגדול של הנשמה, של מה שאנו באמת.
אין שלום חיצוני. אין שלום שתלוי בקרקע כזו או אחרת, או רכוש כזה או אחר. השלום הוא רק של הנשמה, רק של הפנימיות. רק דרכה אפשר להגיע לשלום. השלום הנו רק בצורה, ולא בחומר. הוא הנקרא בלשון ״בעל הסולם״ השוואת צורה. כל המחפש שלום בחומר, נוחל אכזבה, ויוצר בכך מלחמה סמויה, המתגלה מפעם לפעם.

האם ממשלות ישראל קראו לשלום חיצוני או פנימי?

פרקטיקה תורנית

הדרישה של הערבים את המקום הנקרא ״ארץ ישראל״, הנה רק פעולת הגוף, הפעולה החיצונית, שבאה לבטא משהו הרבה יותר עמוק. הויכוח כלל אינו נסוב על העניינים הגשמיים, על שטח אדמה כזה או אחר. כאשר אנו כעם נפגין נקודה פנימית דרך תורת ישראל, דרך פנימיות התורה, ודרכה נקרא לשלום – אז ורק אז, יוכל להיות שלום.
הקריאה של ממשלות ישראל לשלום אינה אמיתית. מבקשת היא הרגעה גופנית, אך הנשמה ממשיכה לתסוס, כי לא קיבלה את רצונה. השלום יכול להיות רק בגילוי התפקיד של עם ישראל כמוביל שלום עולמי, זאת ע״י הקשר לבורא יתברך. אין שלום חילוני. אין שלום של הגוף. אין שלום של אדמה. יש רק שלום של אהבה, של הנשמה – שלום צורני, ולא שלום חומרי.

כאשר הגוף מופיע ראשון, דהיינו שאותו אנו פוגשים תחילה, אין זה אומר שהוא העיקר. כפי משל הסוסים ההולכים לפני המרכבה. צריך עגלון, המקשיב היטב לאדון היושב בתוך המרכבה, כדי שיוכל להוביל את הסוסים למקום הראוי. הסוסים, שהם רצונותיו הגופניים של האדם, משתוללים, צועקים הם ״להרוג את כל הערבים״. מבקשים הם ניצחון גופני. ככל שהסוסים חזקים יותר, נכנסים הם עמוק יותר ליער, ומדרדרים את המרכבה והאדון היושב בתוכה. העגלון, שהוא השכל או כוחות הנפש, צריך להשתלט על אלו הסוסים הפראיים, ולרסנם, להיות אמצעים ולא מטרה.

כוחות הנפש יכולים להסתכל מעבר לרצונות הגופניים, ויחד עם זאת יכולים הם להקשיב בהקשבה נדיבה ומאוזנת לכוחות הנשמה. אותו אדון היושב במרכבה, הוא הנשמה הפנימית של כל יהודי ויהודי. עלינו להקשיב היטב לכוחות הנשמה, המבקשת שלום ואהבה, וללמד את כוחות הנפש שלנו להנהיג ביד רמה את הגוף, שיפעל כדי להגיע לשלום הרצוי.

שימו לב לעובדה המדהימה, שהגוף הגשמי, ככל שחי יותר, כך מת יותר. כל דקה מתקרב הוא למותו, בעוד שהנשמה, כמו יין טוב, משתבחת ככל שעובר הזמן. מדוע שנחייה רק את צד הגוף, כאשר מראש ידוע שלמיתה הוא הולך? מדוע לא נחיה את הנשמה, שבטבעה נצחית היא ומחוברת לאלוקיה בבחינת ״חלק אלוקה ממעל״?
אומר הזוהר הקדוש: ״אין הקב״ה אוהב את הגופים. הקב״ה אוהב את הנשמה״. דהיינו, החיבור עם הקב״ה הוא רק דרך הנשמה, ולא דרך הגוף.

פנימיות התורה לעומת חיצוניות התורה

אומר ״בעל הסולם״ בהקדמה לספר הזוהר, שישנה הקבלה ברורה בין היחיד לכלל. עם ישראל הוא יחידה אחת מכלל האנושות. היחס בין עם ישראל לאומות העולם, נובע מהיחס הקורה בתוך עם ישראל עצמו. כאשר חיצוניות התורה היא זו המובילה את עולם התורה, מגבירים אנו בכך את חיצוניות האנושות. אומות העולם הם חיצוניות האנושות, לעומת עם ישראל, שהם פנימיותה.

הקריאה לפנימיות התורה, מורגשת יותר ויותר בעם ישראל. גם אותם חוגים שגרסו, שלא ללמוד את חכמת הקבלה ופנימיות התורה, התפקחו זה מכבר וראו שגם בלעדיהם הולכת חכמה זו ומתגברת, כפי שאמר ״בעל הסולם״, שאנו בדור של משיח, ובלית ברירה תלך תורה זו ותתגבר.

יחד עם זאת, הלחץ העולמי עלינו גם הוא הולך ומתגבר. אפשר שהלחץ יגבר בצורה נפשית, השכלתית, כבקשת הנהגה לעולם רוחני של שלום ואהבה. אך אפשר גם, שיהיה הלחץ כמו אותם ילדים קטנים שצועקים ומשתוללים, וצריכים תוכניות התנהגותיות, רק כדי למגר את ההפרעה החיצונית שהם יוצרים. אך ברור לכל שפעולה התנהגותית זו והענישה, אינן הפתרון.

לצערי הרב, נאלץ אני לומר שהחמאס הם רק מקצת ממה שאנו עלולים לחוות כהתנגדות גופנית של אומות העולם, באם לא נלך בדרך של פנימיות התורה.
פנימיות התורה היא נשמת התורה. היא המבקשת את צד המוחין שיתפשטו לגוף. היא המבקשת את התפשטות החכמה גם לאומות העולם, ״כמים לים מכסים״. הערבות ההדדית היא אמנם בראשונה של עם ישראל, אך אין היא נגמרת שם, אלא עפ״י רבי אלעזר, הערבות ההדדית היא בין כל חברי האנושות. על כן, הקריאה לפנימיות התורה, היא המפתח לקריאה לשלום. כאשר זו תתגבר, יהיה לנו בסיס להנהיג את העולם בדרך של שלום.

פרקטיקה חברתית

פנימיות התורה, אין היא רק לימוד של חכמת הקבלה והפנימיות, אלא חייבת היא להיות הנהגה פרקטית של החיים הבין אישיים בינינו כבני אדם. כאשר נדבר אל נפשו של חברנו מתוך נפשנו אנו, אז נתעורר בהכרח לבקש את פנימיות הדברים, ולא את חיצוניותם. כאשר הנך קונה מתנה לאשתך, ומבקש לתתה לה מתוך רגש האהבה שהנך רוצה להגביר בתוכך, ומכוון אתה להגביר באשתך את הרגשת השייכות, את הרגשת היחד שביניכם – אזי פועל אתה מנשמתך. אולם כאשר הנך קונה את המתנה כגוף הנותן מתנה לגוף אחר, אזי מה שמבקש אתה הוא לצאת ידי חובה ולומר, ״הייתי בסדר. זכרתי את יום ההולדת של אשתי, או יום הנישואין״. אך האם זה מקנה אהבה?

אין אנו מבקשים לעשות מעשים טובים, אלא להיות טובים. אין אנו מבקשים מילדינו שיפעלו את הטוב כמו רובוטים, הפועלים באופן מדויק את המעשה החיצוני, אלא מבקשים אנו את נפשם. מבקשים אנו את הארגון הנפשי, הראוי לתפקידם כאדם אוהב, חברתי ומבקש שלום. כאשר נחנך את ילדינו ונבנה את זוגיותנו ועולמנו החברתי במבט נפשי, אזי נוכרח לבקש את האמצעים הראויים לחיים אלו. או אז, בהכרח נבקש את פנימיות התורה, כי שם מצויות התשובות לצורת חיים זו. אמנם צריך מאמץ כדי לחיות כך, אולם כל צורת חיים אחרת לא תביא למזור הרצוי.
פעם חשבו, שלחנך בהכאה הוא דבר נכון, היות וביקשו את המעשה הגופני. בוודאי שאפשר עם ״שוקר חשמלי״ לגרום לילד לעשות את הכול כראוי, אך לא יהיה זה חינוך אלא אילוף, ונפשו תתפרץ בשלב כזה או אחר להחזיר מנה אפיים לאותם מחנכים, כפי שחווינו לא פעם עם רודני העולם.
לא סדר כלכלי, לא טנקים ולא מטוסים הם שיכריעו את הקונפליקט האנושי. השיח הוא המפתח, ולא פעולת הגוף. השיח הוא החלק הגבוה ביותר של האדם, המבדיל אותו מהבהמה. אך גם בשיח זה, ישנם חלקים שונים. השיח הנשמתי, השיח של פנימיות התורה, של ה״מעבר למקרה״, הוא זה שיקבע את דרכי השלום והאהבה העולמית.

נשיח פנימיות, נעשה שלום, נחייה אהבה
לא לחינם אותם יהודים יקרים, שאינם שומרים תורה ומצוות, מפתחים התנגדות גדולה לאותו עולם דתי, המייצג פעולות חיצוניות בלבד. איני חושד ח״ו באף יהודי, אף לא אחד, שחושב הוא שצריך רק את הפעולות החיצוניות, אך בהחלט רואה אני, שזהו מה שמשקפים לאחינו היקרים, שאינם שומרים תורה ומצוות, ועל כן התנגדותם כה רבה.
כאשר מונעים מאתנו תקציבים כאלו ואחרים, או יוצרים תקשורת כה עוינת לעולם הדתי – זהו מכיוון שמבקשים להשליט עליהם את חיצוניות התורה ולא את פנימיותה. דרך פנימיות התורה, הקשורה לנפש האדם, יוכל להיות שלום אמיתי בתוכנו אנו. שהרי גם אותם אלו הכועסים עלינו הדתיים, והזקן, הכיפה והפאות נראים להם עיוות תרבותי, יכולים הם לקבל את העולם היהודי, אף החיצוני, באם הגישה תהיה של שיח פנימי ולא של ניסיון להשתלטות חיצונית.
אף ההתנגדות של אחינו הנה שיח של הבורא אלינו, אל שומרי התורה והמצוות, לומר לנו ״היכן היא פנימיות הדברים? מבקשים אנו אהבה, רוצים אנו שלום. מוצאים אנו זאת בפסיכולוגיה ובתורות זרות, ואילו אצלכם הדתיים אנו רואים ההיפך״.

נצבט הלב למשמע דברים אלו על היהדות, ועוד מאחינו, כאשר ברור לכל הלומד יהדות, כמעט בכל רמה, שהשלום והאהבה הנם הדרכה עיקרית ביהדות. "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". אך מי שאוחז בתלמוד הבבלי בלבד, כפי שאומר הר׳ חיים ויטאל, הוא כעיוור המגשש קיר באפילה, ואין לו עיניים לראות ברזי התורה (הקדמה לעץ חיים, חלק א׳). כדאי לנו, אותם אלו השומרים תורה ומצוות, להתעורר כך שלא תהיה ישיבה, אף לא אחת, שלא לומדים בה פנימיות התורה ומנשאים אותה על חיצוניות התורה. אז נוכל להגיש גם לאחינו, שיח פנימי ללא השתלחות חיצונית. נשיח פנימיות, נעשה שלום, נחייה אהבה.

שלום עכשיו

כפי הקריאה ״משיח עכשיו״, כך צריכה להיות הקריאה ל״שלום עכשיו״. לא שלום חיצוני, אלא שלום המבוסס על אהבת ה׳, על אותו מושא נצחי היכול לחבר את כל הישויות כולן.

האמירה שאי אפשר לעשות זאת עכשיו וצריך להמתין עד שאנו נהיה שלמים, ורק אז נוכל לעשות שלום עם הערבים – אינה נכונה היא מעיקרה. האם המתנת יהודי יקר להתחתן עם אשתך, רק לאחר שתהיה אתה שלם? האם ילדת את ילדיך, רק לאחר שהגעת לדרגת מחנך דגול? האם את השבת הנך שומר, רק לאחר שכבר גמרת את תיקונך והגעת לעולם הבא?

שאלות רטוריות אלו מבקשות להציג את העובדה, שאת השלמות, פועלים גם בשלבי ביניים, ולא רק בשלב הסופי, גם כאשר איננו מתוקנים לגמרי. אנו נעים בספיראלה, שבכל אחד מסיבוביה, ישנו גם את הצד השלם שצריך לפעול, כפי שישנה שבת אחת כל שבעה ימים. מה גם, שנמצאים אנו באלף השישי, בשלהי משיח ממש, כאשר ישנם סימנים ברורים של התפשטות חכמת הקבלה בעולם, של התגברות בעלי התשובה בעם ישראל, המבקשים לחזור לאביהם שבשמיים, לשוב בתשובה שלמה לאמונה, המחזיקה את אותה אהבה שלמה, אליה אנו שואפים.

קריאת קודש

יהודי יקר, זועקת נפשי ומתחננת אל נפשך, אל תנהה אחר המון העם גסי החומר, שדמיונם דבוק בשלמות כוח האגרוף, ועל כן נחקק בדמיונם הקלוקל, הצורך להשתלטות גופנית על אומות העולם. מבקשים הם ליטול שכרם משלם בגאווה גדולה, להתגאות על בני האנושות. (ראה הקדמה לפמו"מ מאת ״בעל הסולם״, אות ד')
בואו יחד נייצר הנהגה עולמית של עם ישראל לדרך השלום, וכמו אחים גדולים, שאף אם הילדים הקטנים צועקים ומשתוללים, נסתכל מעבר למקרים. לא ייתכן שאי אפשר להגיע לשלום, אם זוהי ברכתו של הבורא ית׳ לנו כאנושות.

אפשר להגיע לשלום, צריך להגיע לשלום ונכון להתחיל לעשות זאת כבר עכשיו.

כאשר אמירה זו שלך, שלי ושל עוד המצטרפים אלינו תלך ותתגבר, ממילא יתהווה הצורך לפנימיות התורה, המדריכה אותנו לשלום זה, שהרי היא זו המדברת ומלמדת על החוקים הקוסמיים הרוחניים, שהם אותם חוקי הנשמה, המובילים לשלום רוחני, שיכול להתבטא גם מבחינה מעשית. הדרישה האמיתית לשלום, מחייבת מאמץ מתמיד, בעוד שהדרישה בדרך הגוף של שליטה וכוח, נראית כטבע מצוי.

הדברים שנאמרו כאן אינם ח״ו להחליש את הלוחמים הגיבורים של עם ישראל, המבקשים לעצור את ההשתוללות הברבארית של המנסים לפגע בנו. מבקשים אנו לחזק אותם ולומר: שלוחים אתם למלחמת שלום, ולא למלחמה שלא תגמר לעולם. שליחים אתם של הנשמה הדבוקה באלוקיה. מבקשים אנו יחד עמכם ועם כל יהודי באשר הוא – ״עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל, ואמרו אמן״.