הבעל שם טוב – תורתו , קורות חייו, ונפלאותיו

רבי ישראל בעל שם טוב, הידוע בראשי התיבות של כינויו "הבעש"ט", היה מנהיג יהודי במזרח אירופה שייסד את תנועת החסידות. במעשיו ובתורתו חולל הבעש"ט מהפך של ממש בחיים היהודיים והפיח רוח חיים בעם. השפעתו ניכרת היטב עד לימינו אלה – הן באמצעות החסידים ההולכים בדרכיו, והן באמצעות יהודים מכל גווני הקשת שהושפעו עמוקות מתורתו.

בתחילת המאה השבע עשרה, הייתה יהדות אירופה מדממת ופצועה בשל אירועי המאה הקודמת.

גזירות ת"ח ות"ט, הפוגרומים האיומים שחוללו הקוזאקים של חמילנצקי, הותירו עשרות אלפי יהודים מתים. הניצולים ששרדו את הפוגרומים התקשו לכונן את חייהם ואת קהילותיהם מחדש.

הפוגרומים, האובדן והבלבול גרמו ליהודים המיואשים להאמין באדם בשם שבתי צבי שהכריז על עצמו כמשיח לו ציפו במשך שנות דור. היהודים ביקשו להאמין כי הנה בא המשיח שעומד לגאול אותם מגלותם, אך כאשר שבתי הוכרח להתאסלם על ידי הממלכה העותומנית הם גילו כי אין הוא אלא נוכל ומעמיד פנים. שוב הם עמדו מול המציאות הכואבת של קשיי החיים כיהודי במזרח אירופה.

בעקבות הפוגרומים, משפחות רבות נותרו ללא מקור פרנסה. המצב הכלכלי העגום לא איפשר לרוב היהודים לשלוח את בניהם ללימודים ב'חדר' (בית הספר היהודי), ובמקום זאת הם סייעו להוריהם במלאכתם. רק העשירים – שהיו מתי מעט – יכלו לאפשר לעצמם לחנך את ילדיהם לתורה. הדבר גרם לכך שבעם ישראל גדל דור של אנשים פשוטים, יהודים שלא ידעו קרוא וכתוב אך אהבו את בורא העולם ועבדו אותו בכל מאודם. קרע של ממש נפער בין תלמידי החכמים ובין היהודים הפשוטים עד שבערים מסויימות נבנו בתי כנסיות נפרדים – לתלמידי החכמים ולפשוטי העם.

על רקע היסטורי עצוב זה, בעיירה פולנית קטנה בשם טלוסט, חיו להם אליעזר ושרה. הם חיו בצניעות ובפשטות, ובעוד אליעזר היה ידוע בעיירה כאדם פשוט וחסר כל השכלה, הוא היה חבר באגודת ה"צדיקים הנסתרים", קבוצה של צדיקים שהתחזו לאנשים פשוטים והקדישו את חייהם לעזור לאחיהם הנדכאים בצרכיהם הפיזיים והרוחניים.

לעת זקנותם, בתאריך ח"י אלול תנ"ח (1698), נולד להם בנם הראשון והיחיד, ונקרא שמו בישראל: ישראל.

נשמתו של הילד נועדה להפיח חיים בעם ישראל. שמו, ישראל, הוא גם שמו של העם, שכן לידתו כמוה כקריאת התעוררות לעם שהיה שרוי בעילפון רוחני.

ילדותו

בהיותו בגיל חמש בלבד נפטרו אביו ואמו של רבי ישראל. על ערש דווי קרא אליעזר לבנו ואמר לו: "אל תירא מאיש מלבד מה' אחד. אהוב כל יהודי בכל לבבך וכל נפשך". לימים הפכו שתי הנחיות אלו לבסיס תורתו של הבעש"ט.

הקהילה היהודית בעיר טלוסט אימצה את היתום הקטן וסיפקה לו את צרכיו הבסיסיים. לעתים תכופות, לאחר תום לימודיו ב"חדר", היה ישראל משוטט ביערות ובשדות שסביב לעיירה. שם, הרחק מהמולת חיי היומיום, הוא היה מתבונן בנפלאות הבורא.

כשנתיים לאחר פטירת הוריו, תוך כדי שהות ביער, נתקל ישראל הקטן בזקן המתפלל בדביקות רבה. ישראל הציג את עצמו בפניו ולאחר-מכן הם ישבו ולמדו תורה יחדיו. ישראל הבין שמדובר בצדיק נסתר והוא הצטרף אליו בנדודיו. יחדיו הם נדדו מכפר לכפר ומעיר לעיר כשהזקן הצדיק מתחזה לרוכל פשוט. את רוב הזמן יחדיו הם הקדישו ללימוד מעמיק ולתפילה בדביקות, אך ישראל מעולם לא למד את זהותו של הזקן המסתורי.

בכפרים רבים דרכם נדדו, השיג רבי ישראל עבודה כעוזר למלמד. הוא היה מנצל את ההזדמנות בה היה מלווה את הילדים אל ה'חדר' ובחזרה כדי ללמד אותם פסוקי תורה ולספר להם סיפורים מן התורה. לימים הסביר כי בורא העולם מתענג על תפילתם הנאמרת בתמימות ובטוהר לב יותר מאשר פלפולים תורניים מעמיקים. ממלא מקומו של הבעש"ט, רבי דובער ממעזריטש, התבטא פעם "לו רק היינו מנשקים את ספר התורה באותה אהבה בה נישק מורי את התלמידים כשליווה אותם אל ה'חדר'…"

במשך שלוש שנים נדד ישראל יחד עם מורו האלמוני, ולאחר-מכן הביא אותו מורו לביתו של רבי מאיר, צדיק נסתר אף הוא, שהפך להיות האפוטרופוס של הנער היתום. היה זה בביתו של רבי מאיר שישראל התוודע לחבורה הסודית של הצדיקים הנסתרים ואף הפך לחלק ממנה. הקבוצה הייתה מתכנסת בביתו של רבי מאיר כדי ללמוד את סודות הקבלה בראשותו של רבי אדם בעל שם, שהפך להיות מורו של רבי ישראל.

ביום הולדתו, כשמלאו לו שישה עשר שנים, התגלה אליו אליהו הנביא וסיפר לו על ההשפעה הרבה בעולמות העליונים לתפילתם של האנשים הפשוטים. מני אז היה מחפש הבעש"ט הזדמנויות לשוחח עם אנשים פשוטים ולשאול לשלומם, לשלום משפחתם ולפרנסתם, על-מנת לגרום להם לשבח ולהודות לבורא העולם.

ישראל כצדיק נסתר

בגיל שמונה-עשרה הציע לו הקהילה בטלוסט שידוך. אין בידינו מידע רב על אשתו הראשונה שנפטרה זמן קצר לאחר חתונתם.

לאחר פטירת אשתו מונה ישראל כמלמד ב'חדר' המקומי של טלוסט. במשך זמן זה החלו המקומיים להכיר בגדלותו ואף באו אליו כדי שיפסוק דינים ויפשר ביניהם במקרה של חילוקי דיעות.

זמן קצר לאחר מכן, בשנת תע"ח (1718), עבר רבי ישראל לעיירה ברודי, גם שם הפך למלמד ב'חדר' המקומי. כחלק מתפקידו הוא התמסר ללימוד נער יתום שאומץ על ידי רבי גרשון מקיטוב, תלמיד חכם וגאון מפורסם בתלמוד ובקבלה. לימוד זה הוביל מאוחר יותר לשידוך עם אחותו של רבי גרשון, חנה.

זמן קצר לאחר מכן נולדה להם בת, אדל. רק חמש עשרה שנה לאחר מכן נולד להם בן, צבי הירש.

מגורי המשפחה בברודי היו קצרי מועד. אחד מן הצדיקים הנסתרים הורה לרבי ישראל להגר, ורבי ישראל עבר עם משפחתו לכפר קטן בהרי הקרפטים .

לפרנסתם עסקו ישראל וחנה בהפקת חימר וסיד אותם הייתה חנה מוכרת בכפרים הסמוכים, כשלשינוע הסחורה היא משתמשת בסוס ועגלה שרכש להם רבי גרשון. הנוף הקסום והשחרור מטרדות חיי היומיום איפשרו לרבי ישראל להתמקד בלימודיו ובעבודת הבורא. לימים יציין רבי ישראל כי שבע השנים שבילה בהרי הקרפטים היו הזמן המהנה ביותר בחייו.

בשנת ת'פח (1724), ביום הולדתו ה-26, הנביא אחיה השילוני – אותו נביא שלימד את אליהו הנביא תורה כ-2,500 שנה קודם לכן – התגלה אליו. במשך עשר שנים למד עמו אחיה את סודות התורה, החל מ"בראשית ברא אלוקים" ועד למילה האחרונה של התורה.

בשנת ת'צ (1730), החל לעבוד הבעש"ט כשוחט בעיירה קטנה, אך זמן קצר לאחר מכן שב לטלוסט כדי להפעיל פונדק אותו רכש עבורו גיסו. במהלך שהותו בהרים, לימדו הכפריים את רבי ישראל את תכונותיהם הרפואיות של צמחים שונים וכששב לטלוסט הוא החל להעניק תרופות ולכתוב קמעות למקומיים שלקו במחלות שונות. תרופותיו של רבי ישראל התפרסמו חיש מהר בסביבה ושמו התפרסם כמרפא (הילר), ומכן שמו "בעל שם."

אך רבי ישראל לא היה מרפא רגיל. למרות שהוא התמסר בכל כוחו לריפוי הפיזי של הפציינטים שלו, הוא גם ביקש לרפא את רוחם. הוא לימד אותם עד כמה חשובה השמחה ועודד אותם בעבודת הבורא. תערובת מיוחדת זו, הדאגה לצרכים הפיזיים והרוחניים כאחד של האנשים שבאו אליו, הקנתה לו את שמו המפורסם הבעל שם טוב.

התגלות

למרות שאט-אט מעגל ההשפעה של רבי ישראל הלך והתרחב, הוא שמר בסודי סודות את ידיעתו הרבה בתורה ואת דרגותיו הרוחניות. אך בשנת ת'צד (1794) הכל השתנה. ביום הולדתו ה-36, לאחר שש שנים של לחץ בלתי פוסק של רבותיו, רבי אדם ואחיה השילוני, להתגלות ברבים, התגלה הבעל שם טוב כצדיק ומנהיג בקנה מידה רחב.

התגלותו של הבעל שם טוב בישרה על תקופה חדשה בהגות היהודית, תקופה בה אמונתו הטהורה של היהודי הפשוט קיבלה חשיבות לא פחות מן הפלפולים הלמדניים של תלמידי החכמים; השמחה והענווה קיבלו מקום של כבוד; והיהודים הפשוטים חשו כי גם הם יכולים לעבוד את בורא העולם ולהסב לו נחת. אלפי יהודים מקרוב ומרחוק נהרו לרבי ישראל כדי לשמוע את תורתו ולצפות בתפילתו.

בשנת ת"ק העביר רבי ישראל את מרכז החסידות לעיר מז'יבוז', שם התגורר עד לפטירתו. גאונים רבים של אותו הדור באו להסתופף בצילו של הבעל שם טוב, ביניהם רבי יעקב יוסף מפולנאה, רבי פינחס מקוריץ ורבי דובער (שלימים הפך להיות ממלא מקומו). תלמידים אלו שהיו דמויות נעלות בזכות עצמם, הפכו להיות הצינורות דרכם התפשטה תנועת החסידות לכל אירופה.

אך אפילו אז, בהיותו מוקף בגאונים ובצדיקים בעלי שם, המשיך הבעל שם טוב לקרב ולהראות את אהבתו ליהודים הפשוטים והנבערים.

בראש השנה בשנת תקז (1746) ראה הבעל שם טוב מחזה בו הוא נכנס להיכלו של המשיח. כששאל אותו "אימתי קאתי מר" – מתי יבוא כבודו? השיב לו המשיח "…כשיפוצו מעיינותיך חוצה." סיסמה זו הפכה לדגלה של תנועת החסידות, וברוחה הם מפיצים את רעיונותיו של הבעל שם טוב בכל מקום.

למרות, ואולי בגלל, הפופולריות הרבה שלו, קמו מתנגדים רבים מבין היהדות המסורתית לדרכו של הבעל שם טוב. חלקם התנגדו לשיטתו של הבעל שם טוב מכיוון שחששו לאבד את עמדות השליטה; אחרים חששו כי תורתו המיסטית של רבי ישראל מסתירה את כוונותיו האמיתיות: להכריז על עצמו כמשיח. הפצעים עדיין היו טריים ממשיחיות השקר של שבתי צבי ולפיכך כל דבר שריח קבלה נדף ממנו עורר התנגדות עזה בקרב היהדות המסורתית.

הויכוח נמשך במשך דורות, אך עם הזמן גם המתנגדים הכירו בצדקות ובקדושת השיטה החסידית, ואת מקום ההתנגדות החריפה תפסה אוירה של הערכה הדדית.

בשנת 1750 קמה כת בראשות יעקב פרנק. כמו שבתי צבי שחי זמן לא רב קודם לכן, יעקב פרנק הכריז על עצמו כמשיח וביקש ליצור דת חדשה שתורכב מאלמנטים יהודים ונוצריים כאחד. רבני תנועת החסידות שילבו ידיים עם הרבנים האחרים כדי לעצור את השפעתה המתפשטת של הכת הפרנקיסטית. בשנת תקיט (1759) השתתף רבי ישראל בויכוח פומבי שנערך עם הפרנקיסטים בעיר למברג.

זמן קצר לאחר מכן המירו חברי הכת את דתם לנצרות. בעוד רבנים אחרים שמחו לשמוע על הצעד – שכן כעת ברור לכולם שהם לא מהווים חלק מהיהדות האותנטית – רבי ישראל הצטער צער רב. "כל עוד איבר חולה מחובר אל הגוף הרי שיש תקוה להצילו; ברגע שהוא נקטע, אובדת התקווה" אמר רבי ישראל. אומרים כי אירועים אלו הביאו בסופו של דבר לפטירתו.

מחולל ניסים

הבעל שם טוב קיבל את תוארו בעקבות ניסים שחולל כדי להציל יהודים מצרה או ללמד את תלמידיו מסרים חשובים לחיים. המסורת החסידית גדושה בסיפורים רבים על כוחותיו העל טבעיים של רבי ישראל באמצעותם ריפא חולים ובירך זוגות חשוכי ילדים בזרע של קיימא. סיפורים רבים כוללים גם תיאור בהם רבי ישראל נסע מרחקים ארוכים בזמן קצר, דבר המכונה בשם קפיצת הדרך, כמובן יש בסיפורים האלה הרבה יותר מן הנראה לעין, והכל מדובר על מדרגות רוחניות עצומות של הבעל שם טוב מעבר לזמן ומקום העדר חילוף ותמורה. כמובן ראוי לנו להתפעל ולקחת מהבעל שם טוב כל מה שנוכל על מנת להתעורר לעבודה אמיתית ולהתקשר להודו.

פטירה ומילוי מקומו

ביום הראשון של חג השבועות תק"כ (1760) הסתלק רבי ישראל הבעל שם טוב.

במשך שנה לאחר פטירתו מילא את מקומו רבי צבי בנו. שנה לאחר-מכן, בחג השבועות, הכריז צבי הירש שאביו התגלה אליו בחלום והורה להעביר את שרביט המנהיגות לתלמידו, רבי דובער. זמן קצר לאחר מכן העביר רבי דובער את מרכז החסידות למעזריטש, שם התפרסם כ"מגיד ממעזריטש."