לחיות את הרגע?!
נערך עפ"י שיעור הרב אדם סיני שליט"א
לא פעם אנו שומעים בני אדם שאומרים: "מה שטוב לי עכשיו, מה שמעניין אותי, זה מה שאני רוצה לעשות. לא כ"כ מעניין אותי מה יקרה אחרי המוות, מה שמעניין אותי עכשיו זה מה שאני רוצה לעשות."
מה עלינו לומר לאותם בני אדם, ויתירה מזאת, מה עלינו לומר לעצמנו, כאשר מתעוררות בנו מחשבות מסוג זה?
דיבור הגיוני
צריכים לדבר עם אדם זה באופן הגיוני על העיקרון. האם הוא מקבל את העיקרון שאי אפשר לפעול את הרגע, אלא צריך לפעול משהו עתידי ושהחיים שלנו פועלים לקראת מימוש פוטנציאל, והפוטנציאל הוא העתיד?
אם מבין הוא את הרעיון, אז אפשר להרחיב את הרעיון, ולהראות היכן הוא פועל. אם לא, אז מדוע כאשר הוא רוצה לרדת למטה, הוא אינו קופץ מהחלון? מה אכפת לו מה יקרה עוד שתי שניות? לכאורה, מה שחשוב זה שעכשיו הוא רוצה לרדת למטה. אבל במציאות רואים שהוא לא קופץ מהחלון. מה אכפת לו מהעתיד, כשמתרגז על מישהו? מדוע אינו רוצח אותו, הרי זה מה שמתחשק לו באותו רגע? אם הוא רואה משהו יפה ברחוב, למה אינו מתנפל עליו ולוקח אותו שיהיה רכושו שלו?
לכל סיבה תוצאה
אלא שהסיבה היא שהוא יודע שבתוך שניה יכניסו אותו לבית הסוהר, או יכו אותו, או שהוא יתרסק באדמה. הוא לא גונב את היהלום שבחלון הראווה, מכיוון שהוא מבין שיש לזה עתיד לא נכון.
דהיינו, האדם לא יכול שלא לפעול את העתיד, האדם לא יכול לפעול את ההווה. עצם המחשבה, הפועלת על פי סיבה ותוצאה, אומרת שהסיבה גוררת תוצאה, שהסיבה גוררת מסובב. הסיבה והמסובב אינם קיימים בעת ובעונה אחת בתפיסת האדם. תפיסת האדם היא כזאת ממילא, הוא יכול לומר שהוא מתכחש לכך, אבל אם נסתכל מעט על המציאות, נראה שאף הוא אינו פועל בהכחשה זו, אלא הוא מתכוון לומר שהוא מתעצל. הוא יכול לומר אני מתעצל, אני לא רוצה לעשות, אני מבין שאני טועה, ואני רוצה לטעות, עם אדם כזה אין מה לעשות, שיטעה, שיסבול, בסוף הוא יחזור בו.
"אין מה לעשות!"
אם הוא מוכן לדבר באופן הגיוני, והוא רואה שבאופן הגיוני הוא טועה, רק הוא אומר אני לא מוכן לקבל את ההיגיון הזה, או שאומר אני מקבל, אבל אני רוצה לפעול בטיפשות, ככה בחרתי, אין מה לעשות עם אדם כזה. אבל אם הוא אומר "זה לא הגיוני לפעול את העתיד כי אני רוצה ליהנות", אז אפשר להראות לו את ההיגיון.
באופן עקרוני, אם אדם כבר אומר "אני פועל על פי כך וכך… (תפיסה כלשהי)", זה כבר מורה שהוא רוצה לדבר באופן הגיוני. אם הוא רוצה לדבר בהיגיון, אז אפשר לדבר אתו, להראות לו צד הגיוני. אבל אם בסוף התשובה, אפילו שאני מראה לו דבר הגיוני, הוא לא מוכן לעשות, זה כבר ענין של בחירה. גם אם טוען שאין שום דרך אחרת של היגיון, כלומר ששופט ברגש, שאומר "ככה אני מרגיש וזהו", עם הרגש אין מה להתווכח. אם הוא אומר "אני מרגיש שאני לא יכול כלום, אז מה אני אעשה?" אל תעשה, אין מה לעשות. שום היגיון לא תופס אצלו, אז מה לעשות? אין מה לעשות. אבל אם הוא רוצה לדבר באופן הגיוני, אז הוא יראה שאין שום אפשרות לאדם אלא לחיות משהו עתידי. אין דבר כזה הווה אצל האדם, רק בגמר תיקון. כל הדיבורים אני חי את הרגע, אני חי את ההוויה, זה הכול שטויות.
ראיית העתיד
אפשר לחיות את ההווה, אבל לחיים קצרים יותר. אפשר לעזוב לרגע את השכל, אבל בסך הכול האדם חי את הפוטנציאל שטמון בו, שאותו הוא רוצה להוציא מהכוח אל הפועל. אפילו המחשבה "אני מתאווה לגלידה הזאת ואז אני אוכל אותה", זה משהו עתידי של המחשבה שאותה אני רוצה לפעול. כל השאלה כמה רחוק הוא מוכן ללכת, וכמה הוא מוכן לנהל את ההנאות שלו בחיים? אם הוא ייהנה עכשיו מדבר מסוים, והרעל הזה טעים או הגירוד בפצע מהנה, יכול להיות שזה לא יהנה אותו בעוד חצי שעה. אבל הוא אומר "מה אכפת לי? אני לא חושב על עוד חצי שעה".
אז כאשר אדם מקבל את העיקרון לראות את העתיד, והוא רק לא מוכן לנהל את זה נכון, וכבר ברור לו שאם ינהל את זה נכון ייהנה יותר, נשאל אותו "הרי אתה לא חי רק את הרגע, אתה תחיה גם בעוד חמש דקות, וגם בעוד שעה, וגם בעוד שנתיים. אז תנהל גם את העתיד שלך". אז הוא אומר אני לא רוצה לחשוב לטווח כ"כ ארוך.
טווח ראייה
עכשיו מתחיל הוויכוח, "כמה זמן?". לאיזה עתיד צריך ללכת? האם לעתיד של עוד שנתיים? לעתיד של עוד שנה? לעתיד של העולם הבא או לעתיד העכשווי? אז רואים שהנושא של הוויכוח משתנה.
אז ראשית צריכים להראות לאדם שהוא מקבל את העיקרון שצריך לחיות את העתיד ולא את ההווה. אחרי שקיבלנו את הרעיון הזה, הוויכוח נסוב על איזה טווח של עתיד מדובר, וכאשר הוויכוח בא לשם, אנחנו אומרים שזה בכלל לא הנושא. מה זאת אומרת? הרי הוא אומר אני רוצה לחיות לטווח של עשר דקות. קיבלתי שצריכים לחיות את העתיד, אבל רק עשר דקות. אני רוצה ליהנות עכשיו עשר דקות, אחר כך לא אכפת לי למות.
התשובה היא שאם אדם חי אפילו את העשר דקות האלו בצורה לא נכונה, הוא פועל לא נכון בנפשו. אין אפשרות לאדם להיות מאושר אם הוא לא חי עתיד נצחי. בסופו של דבר גם הרגע ההווי שלו לא יכול להיות שלם אם הוא לא חי עתיד נצחי, כי העתיד הנצחי צריך להתחבר עם ההווה הנצחי, אין הווה נצחי אם לא יהיה עתיד נצחי. זה מושג שהוא קצת קשה להבנה, ואדם יכול לא לקבל אותו רגשית וגם לא להבין אותו, אבל כך זה עובד בנפש האדם.
נצחיות הנשמה
אם נרצה להעמיק יותר, נוכל לחדד נקודה נוספת. אפשר להסביר לאדם הזה שאין זמן, ומה שנראה לו שעוד עשר דקות ייגמר – לא ייגמר. זאת אומרת שהוא לא יכול להחליט שהזמן הוא מוגבל, כי הזמן הוא בלתי מוגבל, כי זמן זה מספר חידושי צורה, וחידושי צורה חייבים להביא אותו לחיות את הצורה הרצויה על פי התכלית. דהיינו, שהוא מתנהג כמו צנצנת שבוחרת להיות כדור, זה לא יעזור לה, אם היא תתנהג כמו כדור, היא תתנפץ. כך גם הוא לא יכול לומר "אני אחיה לעשר דקות וגמרנו", הוא יחיה יותר, הוא יחיה כל הזמן, והנשמה שלו תחיה כל הזמן, כי הוא דבר נצחי. בהיותו נצחי, הוא יכול לחיות כך, והוא יכול לחיות אחרת, אבל זה לא עוזר לו. זה לא עוזר לו שהוא יגיד אני אחיה רק עשר דקות, או רק שנה. יכול להיות שאומר "לא אכפת לי מה יקרה אחר כך". אבל זה לא נכון, אכפת לך, אתה רק רוצה להסתיר את האכפתיות הזאת, כי אתה עצל. אבל אתה חייב להבין שאתה בוחר בסבל, אתה לא בוחר בתענוג. אז למה שבן אדם יבחר בסבל? אז הוא עונה "כי ככה נוח לי". אבל כבר אמרנו, בלי שום דיבור רגשי, אז אין לך היגיון במה שאתה אומר. אז אם ימשיך ויאמר "אז בסדר אין בי היגיון", אז אין מה לדבר אתו. מי שאומר לא מעניין אותי מה ההיגיון, לא מעניין אותי מה נכון, וגם אני מבין שזה לא נח לחיות רק את הרגע, אבל ככה אני בחרתי, אין מה לעשות עם אדם כזה. צריכים לחכות שהוא יסבול, ואחרי הסבל הוא יעשה תשובה. צריכים לשקף לו רק כדי שלעתיד תהיה לו הבחנה. נבהיר לו מראש, תראה ככה זה מונח, אתה רוצה, תעשה את מה שטעות, אני לא יכול להכריח אותך, אבל תזכור שאמרנו את זה מראש. לא תמיד זה עוזר, אבל לפעמים זה כן עוזר לראות שזה נאמר כבר מראש.
יוצא מכל האמור, שאנו צריכים לפעול בצורה הגיונית ולנהל את חיינו בצורה אמתית ונכונה. אין טעם להתחמק מעצמנו האמתי, אל לנו לטמון את ראשנו כבת יענה ולחכות שדברים יקרו או לא יקרו, צריכים אנו להיות מנהיגים של הנפש שפועלים באופן עתידי באופן מטרתי ליעדים האמתיים של החיים.
שבת שלום!!
