לעיתים אנו שומעים על רבנים גדולים שאומרים עליהם "הם הגיעו להשגה". נדמה לעיתים, שלאנשים המשתמשים בהתבטאות זו אין המושג הזה, 'השגה', ברור דיו עבורם. ובכן- ביסוד השבועי שלנו מסיר הרב סיני את הערפל, ומלמד אותנו מהי השגה וכיצד נדע אנחנו איך לכוון עצמנו אליה.
מאת יוני כהן מתוך יסוד פרשת ראה מספרו של הרב אדם סיני התורה, האדם ומה שביניהם
לא מעט פעמים מתנהל וויכוח בין אנשים. דבר זה טבעי והכרחי הוא. אך בשלב מסוים של הדיון, אחד הצדדים שואל את זולתו: 'ואיך אתה מוכיח שמה שאתה אומר נכון?' והלא עונה לו: 'זה מרגיש לי'. לצערי הרב הרבה אנשים נוטים לקבל את התשובה הזאת ושם מסתיים הדו-שיח. נשאלת השאלה: מה הבעיה בזה? התשובה היא שהרגש אינו יכול להוות מדד לאמת, היות והוא משתנה. כל אחד מאתנו יכול לחוש רגש מסוים ברגע אחד ולאחר מכן להרגיש הפוך לחלוטין. רק השכל, בהיותו מבוסס על חוקים קבועים ובלתי משתנים, יכול להוות מדד למה שנכון ולא נכון בחיים.
הכרת הרע כאמצעי לתיקון
עד כה הבנו שלרגשות הראשוניים צריך להתייחס בערבון מוגבל כי לא בטוח שהם נכונים. אלא עלינו לחדור יותר פנימה. למשל: אם הייתי בשיעור והרגשתי שהבנתי, שזה עשה לי התעלות רוחנית, זה לא אומר שאכן התקדמתי מבחינה רוחנית. בכדי לדעת אם באמת חוויתי התקדמות רוחנית או לא, עלי להשתמש במפה הרוחנית שנתנו לנו המקובלים.
חכמי הפנימיות לימדו אותנו שראשית התנועה הרוחנית מתחילה מהכרת הרע. התחושה שלנו היא בדיוק הפוכה: אנו מרגישים שתוך מעט זמן נהיה צדיקים גמורים אבל דווקא אז עולים ומתגלים כל מיני צדדים אפלים ומידות רעות של הנפש. דברים שלא חלמנו שיש לנו. מכאן יש ללמוד שמי שמתחיל דרך לא צריך לחפש איך הוא נהיה יותר צדיק, אלא היכן הוא מגלה יותר פגמים וחסרונות בתוכו. נסייג עצמנו ונאמר שעבודת גילוי החסרונות צריכה להיעשות בזהירות מרובה, כי עלול להיווצר מצב בו נגלה חסרונות כ"כ גדולים עד שנתייאש מהתיקון. בכל אופן- זו דוגמה אחת מיני רבות בהן הרגש עלול להטעות אותנו.
המסקנה מכל האמור היא שהרגשה אינה השגה.
מהי, אם כן, השגה?
ראשית- נביא לפניכם את ההגדרה כפי שמופיע בספר "התורה, האדם ומה שביניהם" (עמוד 387): "השגה פנימית זה אומר, שהאדם מכיר את הדבר, בלי תלות במקרים עצמם…כאשר מכירים את הדבר מנקודת ההתייחסות הנצחית שלו". ז"א שאם אני אוהב מישהו בגלל שהוא עושה לי טוב, אז זו אהבה התלויה במקרה. השגת האהבה תהיה כשאגיע לאהבה ללא שום תלות במקרים עצמם. כל אדם נורמלי אוהב את ילדיו בכל מצב. גם אם קרה להם משהו, גם אם נמצא קרוב אליהם או רחוק מהם. דוגמה זו באה להמחיש מהי השגה.
באותו אופן עלינו לשאוף לבנות את הקשר שלנו עם הקב"ה: אנחנו רוצים לאהוב את ה' בכל מקרה ובכל מצב: גם כשאנו מרגישים שטוב לנו וגם כשמרגישים כשרע לנו. זה לא מגיע בבת אחת, זה תהליך. אך יחד עם זאת נשאל שאלה נוקבת: האם מוכנים אנו להיכנס לתהליך של תיקון? לבוא למקום של אהבת הזולת ללא תנאי?
הדרך סלולה לפנינו. בעל הסולם והרב"ש אכן הגיעו להשגה והראו לנו את השביל לפנימיותנו. כל מה שנשאר זה להתחיל לצעוד בו.
שבת שלום !
