“כל דור שאינו נבנה בימיו, מעלין עליו כאילו הוא החריבו” (ירושלמי, יומא ה’, פרק א’ הלכה א’).
משמע ממובאה זו, שההתייחסות אינה לעבר, אלא בכל דור ודור צריך האדם למדוד את נפשו ביחס לבניין בית המקדש. התייחסות זו מכריחה את האדם לקבל אחריות אישית על בניין בית המקדש ולראות את הנצרך ממנו כדי לקיים בית זה.
היכולת להסתכל באופן זה יוצרת תנועת נפש המעצימה את האדם ומציבה אותו כשותף בבריאה. יכולת שותפות זו מתבטאת במה שכתוב בהקדמת ספר הזוהר, וב”הסולם” אות ס”ז: “אל תקרא עַמִּי אתה עם ע’ פתוחה, אלא עִמִּי אתה עם ע’ חרוקה, שפירושו להיות שותף עמי”.
יכולת הבחירה שניתנה לאדם מהבורא יתברך, המיוחדת רק לאדם, מאפשרת לו להיות שותף. יש לראות שביכולת זו של הבחירה טמונה גם האפשרות לטעות. ישנם בני אדם שנוח להם שמחליטים עבורם, אך אין זו אלא עצלות נפשית. האדם חייב לחפש את הנקודה הנפשית המאפשרת לו לבחור, כי היא זו המייצגת את האדם שבו. גאוות האדם מבקשת בחירה זו, אך משתמשת בה באופן שגוי. הבחירה אמורה להיות אחת – לבחור בחיים. כל צורה אחרת המתראה כבחירה אצל האדם, אינה אלא אי בחירה ופעולה אוטומטית מצד “ה”בהמה”” שבו.
מה קורה אם לא בחרתי 
הבחירה היא תנועה אקטיבית, שחייב האדם להשתמש בה אם רוצה הוא להיות אדם. אין בחירה “לא לבחור”.
אי בחירה היא רק הישארות במצב של “יצר לב האדם רע מנעוריו”. כפי שאדם שאינו קופץ נשאר על הקרקע, כך אדם שאינו בוחר נשאר כ””בהמה””.
עובדה זו, שהמצב הרגיל ללא מאמץ הוא מצב של “בהמה”, מכריחה את האדם לקבל על עצמו דרך של יגיעה, כדי לבנות את האדם שבו. מצב זה של בהמיות קבועה נוהג לאחר חטא אדם הראשון, שהרי נבראנו כבני אדם. (אני מבקש לא להיפגע מהמושג “בהמה”, אני משתמש בו היות וכך הוא מופיע בזהר הקדוש).
חוסר השימוש בכוח הבחירה הוא שגרם לחורבן בית המקדש. לעניין מה שכתוב לעיל שביכולת הבחירה טמונה גם האפשרות לטעות, יש לדייק ולומר., שטעות האדם היא, כאשר אינו מיישם את הפוטנציאל הטמון בו כאדם – דהיינו שאינו מוציא מהכוח אל הפועל את יכולת הבחירה שבו.
? להיות בוחר
בניית הכוח הנפשי להיות “בוחר” היא ממש בניית בית המקדש בנפש האדם. זאת הסיבה שנקרא הוא בית הבחירה.
בברכת בניית בית הבחירה הפנימי והכללי לכל עם ישראל במהרה בימנו.
אמן.
נלקח ברובו מהספר שכבר בדפוס (יוצא בראש חודש אלול בעזרת ה’)
“מועדי ישראל האדם ומה שביניהם”/ אדם סיני
