מלכודת הגאווה
רואים אנו במגילת רות את הדמות המייצגת את אומות העולם בשם "ערפה". דהיינו אותה נקודת גאווה שאינה יכולה להתכלל בנעמי וחוזרת למקור גאוותה, אינה יכולה להיות מסופקת לעולם אף אם מתחברת עם כלב, היות וממשיכה בחינה זו לצעוק: "הב-הב. הב לי מעולם הזה, הב לי מעולם הבא".
הרצון לסיפוק עצמי אינו בא למלֵאוּת לעולם. האגו של האדם, כאשר מנסה להיות מסופק ללא התכללות עם ה"אין", עם בחינת נעמי, אינו יכול להגיע לאהבה, לאושר ולחיבור אמיתי עם אלֹהַיו. הרדיפה אחר סיפוק עצמי אינה מאפשרת לאדם להגיע לאושר. רדיפה זו הנה תעתוע המצוי בנפש האדם. האדם נמצא בכעין ״בית כלא״ של האגו, הדורש ממנו רדיפה עצמית. הגם שחווה האדם פעם אחר פעם שאינו מגיע לסיפוק, כופה עליו האגו שוב ושוב רדיפה אחר סיפוק עצמי, על אף שנפשו כמהה לאהבת אמת.
היציאה מהמלכוד
בניית בית המקדש הנפשי של האדם מחייבת את הארזים הבאים מצור. הארז הגאה, הבא מנקודת הצרות, נכרת מצור ובא לנקודת השלמות הנקראת ירושלים כדי לבנות את האני של האדם כמשפיע, כאוהב מחוץ לעצמו. כאשר אדם משתמש בכישרונותיו הפרטיים מחוץ לעצמו, למען הכלל, אז ורק אז בונה הוא את בית המקדש הפרטי שבתוכו. אז ורק אז, יהיה כפי שמבטיח לנו הבורא יתברך "ושכנתי בתוכם", בתוכם ממש. בליבו של כל איש ואיש שיעשה את העבודה הנצרכת כאיש מלחמה, להשיג את הרצון וההשתוקקות לאהבה.
כאשר מבקשים את האהבה כאור, כתענוג, פירושו של דבר הוא שמבקשים אותה לבחינת הסיפוק האישי – כערפה. אזי אין להתפלא על העובדה שאהבה כזו גורמת למבוכת נפש רבה, עד כדי שרבים רודפים אחריה ויחד עם זאת אכזבותיה כה רבות. מעטים הם בני עליה הזוכים לאהבה אמיתית, כזו שאינה תלויה בדבר.
על האדם לרדוף אחר כלי האהבה ולא אחר אור האהבה. האור בא ממילא, אין צריך לרדוף אחריו. כאמור, בניית בית המקדש, בניית כלי האהבה, מתחילה בביטול הגאווה המאפשר את בניית האני המשותף. האני המשותף הוא השכינה הקדושה, הוא כנסת ישראל, הוא המקום הנפשי המייצר את האהבה, הוא בניין המקדש הנפשי שבכל אדם ואדם.
מתוך הספר "מועדי ישראל האדם ומה שביניהם"
הרב אדם סיני
להזמנות: 050-314-1111
אתר להזמנות:
