ל"ג בעומר בפנימיות

[sociallocker id="41689"]

ל"ג בעומר

היום הנכבד והמדובר כל כך, שעם ישראל לכל חלקיו חוגג אותו, יש לתת עליו את הדעת ולגלות בו מעט מהגנוז בסודותיו, כפי שלמדונו רבותינו.
יש מס' נושאים שקשורים לל"ג בעומר, עליהם ועל הקשר בניהם יש לנו לתת את הדעת.

מה הקשר בין רבי עקיבא שמתו עשרים וארבע אלף מתלמידיו לל"ג בעמר?

האם המספר של עשרים וארבע מורה על משהו מיוחד? והלו כידוע יש שנים עשר חודשים ועוד שמסופר שרבי שמעון בר יוחאי היה תחילה שתים עשרה שנה במערה, ועוד שבת מצווה חוגגים לאחר שתים עשרה שנה. וישנם שנים עשר שבטים וכו'… ומכל הנ"ל יש לנו לחשוב אולי יש קשר בין הדברים. אם כן מהו הקשר?

בידוע שלרבי עקיבא היו חמישה תלמידים לאחר מות עשרים וארבע אלף מתלמידיו, שהם ר' מאיר ור' יהודא ור' אלעזר בן שמוע ורשב"י ור' נחמיה מה בחינתם ומה הם באו לגלות בעולם?

מה בא לציין של ל"ג בעומר דווקא שהוא לא סוף הספירה ולא ראשיתה?

האם יום ל"ג בעומר הוא יום שמחה?

ודאי ישנן עוד הרבה שאלות על נושא נרחב זה ונביא כאן את הדברים בקצרה.

הקשר בין רבי עקיבא לל"ג בעומר

רבי עקיבא שורשו מן קין שהוא קו שמאל. (ראה שער הכוונות דרוש י"ב דפסח ושער הגלגולים הקדמה ל"ד) קו שמאל עניינו הוא צד חזק של גבורות, של דינים המבוארים בנפש האדם כבקורת, ככעס, כחסרון, כרצון לקבל, כמחלק וכו'….
רבי עקיבא הוא בחינת גבורות שבדעת. כידוע הדעת נמצאת בראש. בדעת ישנם ב' מצבים קטנות וגדלות. בגדלות משולבת הדעת בחסדים וגבורות בחיבור ובקטנות נפרדים הם ואז החסדים לא משלימים את הדעת. ע"כ הקטן בדעתו, או המתנהג כקטן, או הנמצא בזמן הכנה יש לו להיזהר, שלא יאחזו בו החיצוניים, מפאת הקשר המיידי של מצבו אל הדינים.
הדינים מקורם בשמאל, שהוא המחלק את השלם. החסד בא לחבר. כל מקום שאנו רואים מלחמה, או פרוד, שם אינו יכול להתגלות בשלמות חיבור עם ה' יתברך, שכן גילויו השלם של הבורא לנבראים הוא בבחינת השפעה ולא דינים. כאשר הדינים, אלו הם שמתגלים, סימן הוא, שנמצאים בזמן הכנה ועדין לא בגמר תיקון.

סוד השמות אלוקים והויה

ישנם ב' שמות עיקריים המבטאים את התגלות הבורא לנבראים. השמות הם אלוקים והויה.
השם הקדוש המבטא את בחינת הדינים הוא השם אלוקים. לשם זה 120 צירופים (ניתן לחשב את מס' הצירופים ע"י מכפלה עוקבת של מס' האותיות במקרה זה 1*2*3*4*5=120 (עצרת)). כאשר נשנה את סדר האותיות ובכל פעם נשים אות אחרת בתחילה יוצא ה' פעמים כ"ד שיחד זה מאה ועשרים.
השם הויה שהוא בגימטרייה עשרים ושש שיוצא מפעמיים שלש עשרה מבטא את האחדות והאהבה. אהבה היא גם בגימטרייה שלש עשרה. כן סולם הוא בגימטרייה מאה ושלושים, חמש פעמים הויה או י' פעמים שלש עשרה, הוא המחבר בין עליונים לתחתונים. כן סיני ששם נתנה התורה, שהיא הוראת דרך להגעה לאהבה וכן ביוצא בזה.
ודאי מתגנבת ללב תהיה, מה כל המשחקים האלו בגימטריות? הלו אפשר להמציא עוד הרבה צורות אחרות. אך יש להפיס את הדעת בכך, שרק סימנים הללו ולמי שמועילים אלו שישתמש בהם, ולמי שלא יכול לעזבם, כי רק לעזר הללו באו ולא ח"ו לקלקל את ההבנה.

סוד המספר י"ב וכפולותיו

המושג י"ב וכפולותיו למשל כ"ד או מ"ח באו להראות את צד הדין בעולם את הצד המחלק, נראה מס' דוגמאות.
השנה שהיא מידת הדין מחולקת לשנים עשר חודשים, לעומת חודש שהוא רחמים. חודש הוא בחינת התחדשות כמו יש מאין והוא בחינה אמונית. החלוקה לי"ב מראה על מידת הדין והוא שראש השנה הוא דין, אך ניסן שהוא ראש לחודשים הוא מלשון נס והוא מידת הרחמים.
בת מצווה לאחר י"ב שנים, ובר מצווה לאחר י"ג שנים. אנו רואים שוב שצד הנקבה שהיא מידת הדין בעולם היא מבוטאת במספר המחלק, במספר י"ב. המספר י"ג לצד הזכר, שהוא המספר המאחד.
שבטי ישראל הם צד המחלק את עם ישראל לשבטיו. הלוי הלומד תורה הוא צד המאחד את כל העם. עבודת המקדש באחדות של כל עם ישראל לעבודת ה' יתברך הוא המחבר את הפרוד בין השבטים.
רשב"י במערה היה בתחילה י"ב שנה. מערה היא בחינת קטנות (ראה זהר תזריע ובהסולם אות ס"א). כאשר יצא רשב"י עם בנו מהמערה היה שורף במבטו את המתעסק בחיי שעה והוא כי היא מידת הדין.
אמר לו הקב"ה חזור למערה להכין עצמך למידת הרחמים, למידת הימין. שרק י"ב שנה הם מידת הדין המחלקת, היוצא משם אלוקים וכדי להשלים את מידת ההויה שהיא כפולה של י"ג (הויה =26=13*2) חזור לעוד שנה למערה, דהיינו להכנה לקראת השלמות הרצויה, כדי שהעולם יונהג במידת ההשפעה ולא במידת הדין.
מכל הנ"ל יוצא שהשם אלוקים מבטא את מידת הדין, וסימנו הוא החלוקה למספר י"ב או כ"ד וכדומה.

מיתת כ"ד אלף תלמידיו של רבי עקיבא

כאמור רבי עקיבא הוא משורש הגבורות שבדעת. ואם נרצה לדייק הוא בבחינת הוד שבגבורות שבדעת (בשער הגלגולים כתוב חסד שבדעת ואולי הכוונה מצד התלבשות אורות בכלים. בשער הכוונות כתוב הוד שבדעת והוא העיקר לענייננו).
הדעת היא הבחינה ממנה מתפשט הגוף. תלמיד נקרא גוף ביחס לרבו הנקרא ראש. תלמידיו של רבי עקיבא הם בחינת הגבורות המתפשטות מהדעת. אלו הם התלמידים שהיו לרבי עקיבא בבחרותו טרם גדלותו, שאז בחינת הגבורות הם השולטים שהם בבחינת אלוקים. (לבושי מוחין דקטנות).
היות והגבורות הם שם אלוקים וכאמור מתחלק הוא למאה ועשרים בחינות ע"כ מרומזים בכך מס' תלמידיו בבחינת 120 אלף זוגות. ומדוע זוגות? רמז הוא לכך שרבי עקיבא הוא מלשון עקב שהוא בגימטרייה ב' פעמים אלוקים (86*2=172=עקב). והוא מצביע על הקטנות בבחינת יעקב, שהוא בחינת קטנות לעומת ישראל שהוא מידת הגדלות.
יוצא שהחלוקה של הדינים המתפשטים מהמחשבה המחלקת בדעת האדם הם כ"ד. ויש אומרים כ"ד אלף זוגות ורוצים לרמז על מידת חם שהוא סוד החטא בנוח והוא בחינת קו שמאל שבשלושת בני נוח.
חמימות המוח, והחלוקה של הפרטיות של האדם נובעת ממידת קטנותו, מזמן ההכנה לקראת הגדלות. שהרי כל ההפרדה שלנו מהבורא באה לשם כך שאנחנו מצד עצמנו נעשה את החיבור בנינו לבין הבורא יתברך. כך בכל השלבים, השמאל הקודם בעבודה לימין, גורם לאחיזת הדינים במצב זה.

הזמן המיוחד של ספירת העומר

בליל הסדר יצאנו ממצרים במוחין גדולים מפאת הנס . לאחר מכן חוזרים למצב הקטנות שבו יש דינים. ולסיבת היות תלמידי רבי עקיבא ממוחין דקטנות לכן היו מבחינת הדינין הקשין והיו קנטרנים ושונאים זה את זה כמשז"ל, שלא היו נוהגים כבוד זה לזה וכאשר באו ימי העומר שבין פסח לעצרת, שאז הוא זמן קטנות, והם ימי הדין כנ"ל, אז הוא זמן יניקת החיצונים. לכן פגעה בהם אז מידת הדין של הקטנות על שלא נהגו כבוד זה לזה ומתו בימים ההם בהיותם קטנים. ולא הגיעו להגדיל ולהאריך ימים לסיבה הנזכרת.
כאשר תלמידי רבי עקיבא הגיעו לזמן זה של ספירת העומר, שיש בו דינים, היו צריכים למתק את הדינים הללו. היות ודווקא בבחינתם, שהם בחינת גבורות המתפשטות בקל נאחזים הדינים.
התיקון של הדינים הוא בהיות האדם מכבד את חברו. בהיות האדם פועל באהבת חינם שלא על מנת לקבל פרס. תלמידי רבי עקיבא שלא עשו את התיקון הנצרך, ומפאת מידתם הכל כך גבוהה של קו שמאל, ע"כ נאחזו בהם הדינים ומתו.

עיקר ההבנה היא בפנימיות

יש להבין שאין מדובר על תלמידי רבי עקיבא החיצוניים, אלא שרמז הוא על תלמידי רבי עקיבא שבפנימיות כל אחד מאתנו. אנו צריכים לדעת שכאשר אנו יורדים ממצב של גדלות א' ובאים לגדלות ב', אנו עוברים בדרך דרך מצב של קטנות שהיא מסוכנת. שם אנו צריכים לדעת שצד ההפרדה, ריבוי הבקורת חייב תיקון מתמיד של צד מאחד. של כבוד הדדי. של אי זלזול בתכונות החשובות של הימין שלא יכולות לבוא לידי ביטוי בכל עוצמתן. שאפילו כאשר אנו רוצים לומר את דעתנו החולקת על חברנו, כדי לברר עניין עד תומו, אדרבא, חייבים אנו לשמור על כבוד חברנו.
מוות, אין הכוונה למוות של הגשמיות. אולי גם זה קרה, אבל זה כלל לא מה שנחשב בלימוד זה. אלא שידע כל אחד מאתנו להיזהר בזמן ההכנה, בזמן שאנו רואים את הנפרדות שלנו, בזמן שאנו חשים את רצוננו לדאגה עצמית, לאנוכיות שלנו ובמיוחד אם אנשים חשובים אנו, יש לנו לדאוג לתיקון של כבוד לזולת, שאלמלא כך המוות מגיע. המוות הוא בכך שאנו מתנהגים ומרגישים כרשעים, שהרי רשעים בחייהם נקראים מתים.

מידת רשב"י ותיקון ל"ג בעומר

השם אלוקים הוא בחינת דין. לשם זה יש צורה נוספת שהיא מבטאת מעין תיקון של רחמים למידת דין זו. שם זה נקרא אכדטם (קטנות הב').
בבוא יום ל"ג בעומר אז נתגלה קטנות ב' שהוא שם אכדט"ם אשר באימא והנה הוא חילוף שם אלקים אשר הוא בחי' רחמים בסוד אלקים חיים (ראה דרוש א' של פסח בשער הכוונות לאר"י).
ה' אותיות אכדט"ם הם סוד ה' גבורות דגדלות דמוחין דחיה, שהם מוחין של מטרת הבריאה ולא רק של תיקון הבריאה, כפי הגבורות של שם אלוקים.
בהיותם כאלו הם יותר רחמים מאשר שם אלוקים רגיל וע"כ מרומזים באותיות המוקדמות לשם אלוקים בסוד אכדט"ם. כל דין מתמתק בשורשו (חוק רוחני). היות ושורש הכל הוא הבורא יתברך, שהוא המשפיע העליון. על זה אמר הכתוב בטחו בה' עדי עד כי הוא באימא עילאה (היכל או"א) שמשם המוחין דחכמה. והוא רחמים. ולכן בו תלוי הבטחון.

חילוף שם אלוקים בשם אכדט"ם

שם אכדט"ם נתחלק לב' בחינות. ג' אותיות אמצעיות והם כד"ט הם בגי' ג"ל.
אותיות לה"י מתחלפות לאותיות כד"ט. ב' אותיות א"ם אינם מתחלפות (ראה טבלה).

א	ל	ה	י	ם
א	כ	ד	ט	ם

ונמצא כי השם אכדט"ם נחלק לב' תיבות א"ם ג"ל. כי אותיות ג"ל כיון שהם מתחלפות נעשים רחמים. כפי שהוסבר לעיל שהחלפת האותיות לאותיות יותר מוקדמות מצביעות על רחמים. משא"כ ב' אותיות א"ם אינן מתחלפות.
האותיות המתחלפות בו הם בגימטרייה גל. והוא סוד "גל עיני ואביט נפלאות מתורתך". ואין נפלאות אלא בסוד פלא, אלופו של עולם בבחינת המשפיע את מטרת הבריאה, שהם מוחין דחכמה, האושר האין סופי. הנה בהגלות נגלה השם הנזכר ביום ל"ג בעומר שהוא סוד אותיות המתחלפות שהוא יותר רחמים כנזכר אז פסקו מלמות.

חמשת תלמידי רבי עקיבא

אחר זמן הקטנות בא זמן הגדלות ואז מתבטלים דיני הקטנות ומתקיימים חוקי הגדלות.
עת בא הגדלות סמך רבי עקיבא את חמשת תלמידיו הגדולים מבחינת ה' גבורות דגדלות, שהם כנגד חמשה אותיות אכדט"ם, שהם רחמים.
חמשת התלמידים שבהם כבר לא יכולים כל כך להיאחז הדינים, נתקיימו בעולם והרביצו תורה ברבים. והם ר' מאיר ור' יהודא ור' אלעזר בן שמוע ור"ש ור' נחמיה.
ר' עקיבא איננו כל בחינת ה' גבורות שבדעת, רק בחינת גבורה, הנקרא הוד, האחרונה שבהם. אבל תלמידיו הם הה' גבורות המתפשטות בגופא. ולהיות כי הוא בחינה עליונה, שהיא גבורת ההוד שבדעת עצמו היה רבי לכולם, אעפ"י שהם כוללים כל הה' גבורות לפי שהם התחתונים המתפשטות בגוף.
אמנם רבי עקיבא הוא גבורת ההוד שבדעת דקטנות וגם דגדלות. ודע כי אעפ"י שביארנו שה' החכמים האלו ר"מ וחבריו הם ה' גבורות האלו המתפשטות, הנה זה הוא השורש של נשמתם בעת לידתם ואחר שגדלו במעשיהם עלו והגדילו יותר כל אחת כפי מציאותו ובחינתו.

סיבת המוות ותיקונו ע"י רשב"י

הנה כל המוות נובע מההסתרה, והפסקו נובע מהגילוי. הוא שכתוב גל עיני, והוא בחינת ל"ג בעומר המרמז על הגילוי. מצב ההסתרה הוא מצב של חשכה של גלות. בהיות האדם בהסתרה אין הוא רואה את גדלות הבורא יתברך וכל כולו טמון בהסתכלות של פרטיותו, של צד המחלק שבו. החלוקה היא גם שלו עצמו מהכלל וגם של הכלל מהבורא יתברך. במצב זה אין האדם יכול להיות בשמחה.
הנקודה החיצונית היא המחלקת. הפנימיות היא המאחדת. כל אחד ודאי חווה לא פעם את הצורך באהבה. כל אחד מאתנו מכיר את התחושה של הרגש הפנימי העמוק, שאינו מצוי ביד או ברגל, אפילו לא בלב, אלא בפנימיותו של כל אחד באתנו בנשמתו. בנקודה שבלב.

חיצוניות התורה לעומת פנימיות התורה

התיקון העצום והגדול של רשב"י הוא גילוי והבאה לעולם את ספר הזוהר. ספר זה הוא הגילוי של פנימיות התורה לעם ישראל ולעולם כולו. ספר הזוהר הוא הגילוי הבא לגאול אותנו מהמוות של מצב ההסתרה, של מצב הגלות. ומי כרבנו נאמן בעל הסולם להיות ממשיך דרכו, כמגלה את כל צפונות הזהר בפרוש הסולם, לכל המחפשים את הדרך העולה בית אל.
כל המפריעים ביודעין או שלא ביודעין להתגלות חכמת הקבלה והזהר בעולם מעכבים הם את הגאולה וגורמים לעניות וחרב וביזה. ויכולים היינו לצעוק עליהם בראש חוצות, עוכרי ישראל, עוכרי הגאולה.
אך דרך הפנימיות היא להפנות את האחריות לעצמנו. אנו שמתיימרים לרצות להתעסק בפנימיות התורה, צריכים לשאול את עצמנו, האם עשינו די? האם אנו שליחים נאמנים לאותה פנימיות? האם יכולים הללו להסתכל עלינו ולהתקנא במידותינו? או שמא אנו הם אלו המתרשלים בתפקידנו, ואיננו מייצגים כראוי את פנימיות התורה?
ובכן חברים יקרים, על כל מי שקרא דברים אלו, עליו מונחת המלאכה, עליו מונחת החרב על הצואר, החרב של כלל ישראל, החרב המבקשת את אכילת עץ החרובים, עם מים חיים, שהם מי התורה, את תיקון העולמות החרבים.
אנו מסוגלים לכך, ובלבד שנגביר את עבודתנו הפנימית והחיצונית באהבת חברים ובאהבת ישראל. כי זו העבודה היא למעלה ומעל הכל.
ונזמר לעצמנו את מילות השיר עם הניגון החסידי של חברנו:
אדרבא, אדרבא תן בליבנו,
שנראה, שנראה כל אחד,
מעלת, מעלת חברנו,
ולא, ולא חסרונם.
"ואהבת לרעך כמוך אני ה'", זה כלל גדול בתורה.