שלום ידידים יקרים
יום אהבה שמח!
מהי אהבה? יש האומרים שהיא נתינה. יש האומרים שהיא דאגה לשני, יש האומרים התרגשות ופרפרים….
האהבה, אומר הרב היא תענוג מהאני המשותף.
האהבה היא הכלל המעצים את הפרטים לכדי רוחניות משותפת.
הגדרה כל כך מדויקת!
*
חכמת הקבלה ופנימיות התורה מאפשרות לנו להבין את העולם במימד העמוק והמדוייק ביותר.
ביום זה, יום של אהבה בעם ישראל, כדאי לקרוא מהו יום זה באמת וכיצד כדאי להתכוונן נכון. בהמשך מאמר על ט"ו באב. קריאה מועילה!
*
בימים אלה שבהם שנאת חינם רבה באוויר, אנו מאחלים לכולכם ולכל עם ישראל שתרבה האהבה האמיתית בעולם ונזכה להיות באיחוד מלא !
שבת שלום!
משפט השבוע: עמ' 376.
"ההרגשה שאינה מכוונת, פועלת באופן בהמי לחלוטין."
ציטוט השבוע: עמ' 376
המטרה אליה צריך לכוון את הלב, היא אהבה לבורא. לאהבה זו מספר שמות כמו אמונה, כלים דהשפעה, אור חוזר, אור העב, כלים מתוקנים, אצילות וכו'.
כדי לכוון צריך את הכלים, הראויים לכוונה. אנו צריכים טלסקופ, שיהיה כמה שיותר גדול וממוקד בעל יכולת הפרדה גדולה ורואה למרחוק. מבחינה נפשית טלסקופ זהו השכל שבאדם, הוא המביא את המטרה אל יכולת התבוננות מדויקת בה, הוא המביא לידיעה להיכן לכוון. ברור הוא, שהאדם העומד עם עינו הפקוחה, וליבו המושת לאהבה, הוא שצריך לפעול את הפגיעה במטרה, הוא משחרר הקשת, אז החץ יוצא מליבו של האדם, אז ההרגשה יכולה לפגוע במקומה.
ראו נא, ההרגשה שאינה מכוונת פועלת באופן בהמי לחלוטין. וברור שלא תפגע במטרה, אם אינך מכירה. ההכרה הטובה ביותר יכולה להגיע ע"י מפה, המנחה אותנו למטרה הרצויה. אף אם מציאת המטרה, היא רק בתוך המפה, בתוך השכל המתבונן, מהווה היא שלב חשוב בכיוון הלב למטרה הרצויה. החיפוש דרך המפה הינו הלימוד בתורת ישראל, הטלסקופ המדובר הינו חכמת הקבלה ודרכו של בעל הסולם הוא המיקרוסקופ האלקטרוני המדויק ביותר למטרה הרצויה.
ט"ו באב בפנימיות – מתוך מאמר של הרב אדם סיני שליט"א
״אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. ומה היו אומרות: בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה״(תענית כ״ו).
״בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים. תנא, מי שאין לו אשה נפנה לשם. מיוחסות שבהן היו אומרות בחור וכו': תנו רבנן, יפיפיות שבהן מה היו אומרות: תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן מה היו אומרות: תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים. בעין יעקב מוסיף, עשירות שבהן אומרות: תנו עיניכם בבעלי ממון. מכוערות שבהם מה היו אומרות: קחו מקחכם לשום שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים״(תענית ל״א)
ישנם פירושים באופן חיצוני על עניין זה, אך יש להסתכל גם על הנקודה הפנימית שבמובאות אלו, כדי שתופנם ההבנה לנפש האדם. כדי להתבונן על מובאות אלו בפנימיות, יש להפשיטן מזמן ומקום ולשייכן לעבודת נפש, כראוי לדורשי אמת, המבקשים לראות, כיצד לקדם עצמם לדבקות בבורא עולם. העצמי של האדם הנו פנימי ולא חיצוני. התפיסה החיצונית של העצמי כפי הנתפס בחמשת החושים, הנה לבוש המטעה את האדם. כדי לחדור לעצמי האמיתי, נצרכת ההפשטה האמורה.
״אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיוה"כ״ – יום הכיפורים ידוע כיום טהרה של עם ישראל, בו ישנן הארות של מדרגה גבוהה מאד עד למדרגת יחידה. כיצד למדרגה גבוהה זו משויך ט״ו באב, שהוא כלל אינו מועד המוזכר בתורה, שיש לשמור עליו כיום טוב? אם חשיבותו כה רבה, עד כדי שמזהים חשיבותו עם יום הכיפורים, מדוע אינו מוזכר בתורה?
ישנה תמורה הבאה ממעלה למטה וישנה זו הנגרמת מהשתתפות התחתון. ט״ו באב, שנחשב כיום האהבה, מחייב את שיתוף התחתון. זאת מכיוון, שהאהבה בנויה כך ששני הגורמים שותפים לה. אם מנסים לבנות אהבה, כאשר ישנו צד אחד פסיבי, אין זו אהבה שלמה.
הדמיון של ט״ו באב ליום הכיפורים הנו בכך שאף בו נצרכת תנועה של נפש היהודי. התנועה ביוה״כ הנה של תשובה המביאה ליראה, בעוד שבט״ו באב התנועה היא לאהבה. ב׳ בחינות אלו של יראה ואהבה מהוות את התנועות העיקריות של נפש האדם לקשר עם בוראו.
״שבהן בנות ירושלים יוצאות״ – מלכות, שהיא האני של האדם, דהיינו רצונו, נקראת ״בת״, בסוד ״אבא יסד ברתא״. "ירושלים" היא מלשון שלמות. ״יוצאות״, דהיינו מהעלם לגילוי.
המלכות, שהיא רצון האדם, מורכבת מארבע סוגי בנות אותם נביא בהמשך. כולן יחד מהוות את השלמות. תפקיד הנקבה ובמקרה זה הבת, הוא לבטא את הזכר. בכך יוצאת היא מההעלם לגילוי כראוי. בנות אלו מתגלות בימים טובים, כך שכל סוג מבנות אלו מגלה מעלתה. שילוב כל הבנות יחד מהווה את התלכיד הנכון של רצון האדם השלם. הנכון נבחן על פי המבנה המותאם ביותר, המאפשר להוציא מהכוח אל הפועל את נשמת האדם, שהיא "חלק אלוקה ממעל".
הבת הנה ליבו של האדם, המייצג את הגוף, בעוד שהבחורים הנם בחינת הנשמה. כאשר הנשמה מחפשת ב"ימים טובים" מקום לביטוי, ישנם צדדים שונים של רצון, הנמצאים בלב האדם, המאתגרים את הנשמה להתבטא דרכם.
המובא במשנה על עניין שידוך, כפי הנראה אצלנו בחיצוניות, הנו ביטוי חיצוני, הבא להסביר לאדם דרך מה שרואות עיניו הגשמיות. כאמור בפתיח, יש לראות משנה זו בגוף אחד, מעבר לזמן ומקום. באופן זה נוכל לחבר בין מה שרואות עינינו לבין המובן האמיתי.
״בכלי לבן שאולין״ – כלי הנו השתוקקות האדם. לבן הנו בחינת השפעה.
יוצא מכאן, שהכלים איתם צריכות לצאת בנות ירושלים, דהיינו הרצונות המבטאים את הנשמה, הנם בחינות השתוקקות של השפעה. בחכמת הקבלה נקראים כלים אלו ״כלים דאור חוזר״ או ״כלים דהשפעה״. היות וכלים אלו אינם מצד טבעו של האדם, על נקראים ״שאולין״. טבעו של האדם הנו רצון לקבל לעצמו, השונה במהותו מבגדי לבן, שהם בחינת השפעה. בהיותו כזה, אין הוא יכול לבטא את הנשמה, היות ומנוגד הוא לה.
״שלא לבייש את מי שאין לו״ – בושה היא אותיות ״שובה״. הבושה הנה הרגשת הריחוק מהבורא יתברך. אין היא נבוכות, כפי הנתפס בטעות באופן הרגיל. הרגשת הבושה נבעה מבחירת המלכות דאינסוף ב״יתר דבקות״, דהיינו בקשר של השוואה לצורת רצון הבורא. היות ורצון הבורא הנו להשפיע, על כן בושה היא לנברא, המכיר שטבעו הנו רצון לקבל לעצמו, שהוא שינוי מצורת רצון הבורא. לאור, המייצג את הבורא, יש צורה של השפעה. לנברא צורה של קבלה עצמית – אנוכיות. האדם המבקש התקרבות צורתית, דהיינו התקרבות של אהבה, מתבייש בצורתו האנוכית. רוצה הוא לשוב לדבקות בה׳ יתברך, כפי שהייתה לו באינסוף בבחינת ״הוא ושמו אחד״.
בגדי לבן השאולין, כפי שהובא לעיל, הנם אותם כלים שמבקש האדם להשיג ומתבייש אם אין לו.
״כל הכלים טעונין טבילה״ – הטבילה נועדה להכשיר את הכלי. המים הסובבים את הכלי בעת הטבילה הנם בבחינת ״וְהַבּוֹטֵחַ בַּיהוָה חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ״ (תהלים ל״ב, י׳). המים, המשויכים למדת החסד, הנם מֵי התורה, המטהרים את התפיסה האנוכית של האדם. התורה, המייצגת את הקשר והמעבר מהתפיסה הגשמית לתפיסה הרוחנית, היא המכשירה את הגיון האדם והופכת אותו להגיון אמוני, כתחליף להגיון גשמי.
המפגש הראשוני של האדם עם האני האמיתי שלו עובר דרך המפגש עם העולם. בתחילה נתפס העולם בנקודה החיצונית שלו. תפיסה זו מציגה את מהות הדבר באופן זמני ומקומי. צורה זו יוצרת הפרדה המנוגדת לרציפות אותה מבקשת הנשמה, שהיא האני האמיתי של האדם, שתכליתה להגיע לדבקות בה׳ יתברך.
לטבילת הכלי במים הבאים מלמעלה ב׳ תפקידים. הראשון שבהם הנו ההפשטה מהתפיסה הגשמית. זאת ניתן לראות בטבילת הכלי ע״י התנתקות מהארץ וביאה למקום החיים, אותם מייצגים המים. התפקיד השני הנו לייצר הרמוניה באותה מופשטות. זאת יכולים לעשות רק מים הבאים מלמעלה, שאינם שאובים ע״י האדם. בפעולת הטבילה מבקשים אנו את החיות האמונית ולא את זו הנתפסת בגשמיות מצד האדם. המים השאובים מייצגים את תפיסת האדם. מים הבאים מלמעלה מייצגים את התפיסה האמונית. על כן הטבילה צריכה להיות במים הבאים מלמעלה.
הכלים שנוהגים אנו לטבול, שהם כלי המאכל, הנם סימן למסגרת בה מבקשים אנו לקבל את החיות. כפי שהכלים משמשים למאכל, כך הגוף משמש לנשמה. הלבוש מייצג את הגוף ומבטא את צורת הכלי, דהיינו את צורת הגוף אותה מבקש האדם לחיות.
בנות ירושלים מבקשות לייצר מסגרת או צורת התבטאות ע״י הלבוש. בגדי לבן מייצגים את הכלים הטבולים. ע״כ ראוי שכל בנות ישראל תהיינה לבושות בבגדי לבן, ביום זה של הרצון להדבק בזכר, כסימן לדבקות במלכו של עולם.
סיכום:
ט"ו באב מאתגר את האדם למצוא את בחינת האהבה שבליבו. בחינה זו מורכבת וצריכה להכיל את כל המרכיבים בעת ובעונה אחת. על האדם לדעת להכיל בתוכו את הרצון ליופי, לייחוס משפחה, לעשירות ולעבודה לשם שמים. אם יכול הוא להכיל זאת מבחינה רוחנית, יכול הוא להפיח רוח של אהבה בליבו. באם יש לאדם את כל המרכיבים הרוחניים הללו ונמצאים הם בהרמוניה, אזי תתקבל האהבה השלמה.
ההרמוניה במורכבות של ד׳ הבחינות, הבונות את לב האוהב, מתבטאת ביכולת לעבוד למעלה מהדעת, דהיינו לשם שמים. במקום שישנה הארה מועטת, על האדם להסתפק בה ואיתה לעבוד את ה'. במצב זה, עליו לחוש שלמות מתוך כוח החסדים המרובים וכן להיות בשאיפה מתמדת להידמות לבורא עולם במידת ההשפעה והנתינה האין סופית. יחד עם זאת, עליו להרגיש ביופי האין סופי של העולם, האדם והשילוב ביניהם, בבחינת ״מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ״ (תהלים ק״ד, כ״ד).
מצב מושלם זה קשה הוא, אולם ישנה דרך להפריד את העבודה, כך שבכל פעם יש לעבוד על בחינה אחרת וכך להתקדם באיזון, עד שכל הבחינות תתחברנה לשורשן הרוחני, וביותר לבורא יתברך. שם במקום שורשן ממילא מחוברות כולן, אף שעתה נראות הן מופרדות אחת מהאחרת. הצורה המשותפת של אהבת ה' מתבטאת בכך שכל אחת מבחינות אלו נותנת את ביטויה, באופן המאפשר הרמוניה של כל חלקי הלב תוך ביטוי האהבה במלוא עוזה, עד שבע"ה ״על כל פשעים תכסה אהבה״
שבת שלום!
