בפרשנו אנו פוגשים את קרח ועדתו החולקים על משה רבנו. הטיעונים שלהם הגוניים ומתיישב על ליבם של חבר מרעיו ובהמשך מתפשטים בעם כאש בשדה קוצים. במאמר של השבוע, אנו מנסים להתחקות אחרי המושג הזה "מחלוקת", ומעמיקים פנימה לנפשנו בכדי לזהותה.
מטרת התורה היא לתת לנו הוראת דרך בכדי שנוכל להתרומם ממצבנו הנפשי בו אנו תחת שליטת האנוכיות ולהביאנו אל תכליתנו-להיות אנשים אוהבים.
לכן, בבואנו ללמוד את סיפורו של קרח ועדתו החולקים על משה, עלינו לסגל תפיסה שורשית זו ודרכה לראות את ההתרחשויות.
הזהר הקדוש על הפרשה אומר שהמחלוקת היא הרחקה ודיחוי מהבורא יתברך, שהרי שמו של ה' הוא שלום, ולכן הפועל במחלוקת הוא פועל בעצם נגד ה'.
האם מחלוקת היא דבר טוב או לא?
על פניו, נראה מדברי הזהר שעלינו להתרחק כמה שיותר מהמחלוקת, היות והיא עומדת בסתירה לשלום. היא מפרידה, מרחיקה, מבדילה. לעומת זאת- המטרה שלנו היא לבוא לידי אחדות, אהבה ושוויון.
למדנו בפרשת שלח לך שכשיש שני מושגים הסותרים זה את זה, ישנה ביניהם מדרגה אמצעית המחברת ביניהם. כן הוא הדבר בנידון שלנו של מחלוקת לעומת שלום.
מהו האמצעי בין השלום למחלוקת?
ראשית נאמר שהשלום הינו תוצאה מהמחלוקת. שני אנשים הנמצאים חלוקים ביניהם, להם יש עניין להגיע לשלום. אם אני מסכים עם כל מה שהאחר אומר, אני מאוחד אתו ואין לי שום עניין לעשות אתו שלום.
יוצא איפה שבשלום טמונה גם הסיבה שגרמה אותו: המחלוקת. הדברים נכונים גם ממבט מהכיוון האחר: אם התגלתה מציאות של מחלוקת, סימן הדבר שהיא באה כדי להשכין שלום. שהרי מדובר בסיבה ותוצאה, ואם הסיבה ישנה מחויבת להיות גם כן התוצאה.
מכאן אנו יוצאים לכלל חשוב מאוד: אין שלום (שהוא תוצאה) ללא מחלוקת הקודמת אליו (שהיא הסיבה). המחלוקת מהווה כלי לקבלת האור של השלום.
תשובתנו לשאלה מהו האמצעי בין המחלוקת לשלום תהיה: מחלוקת שמטרתה להביא שלום. אנחנו רוצים להגיע לקונפליקט פנימי מתוך מטרה לתת לטוב להכריע. וזהו יהיה הפירוש של המימרה בחז"ל "לעולם ירגיז האדם יצר הטוב על יצר הרע" ופירש רש"י שם על המילה 'ירגיז': שיעשה עמו מלחמה.
הקב"ה ברא את האדם עם רצון לקבל. הוא רוצה להיות מאושר וזהו תכליתו מצד העליון. לא ניתן לשנות את זה. העבודה של האדם, במאבקו התמידי, אינה לבטל את הרצון שניתן לו מלמעלה. הרצון להשפיע אינו בא במקומו של הרצון לקבל.
בהרגשה המידית נראה שישנה מלחמה בתוך האדם שחייב להיות מנצח אחד, שלפי היהדות הרצון להשפיע צריך להכריע את המערכה ואילו לפי תרבות המערב האנוכיות, הרצון לסיפוקים אישיים הוא זה שצריך להכניע את הרצון לאהוב. טעות היא לחשוב כך. היהדות דורשת מהאדם לשלב את שני הרצונות יחד. זהו השלום האמתי: לקבל את ההטבה מהבורא בעל מנת להשפיע לו נחת רוח.
איך ניתן לקרב בין דברים מנוגדים?
מקובל לחשוב שאם צד אחד יכיל את חברו וינסה להבינו, דהיינו שיפעל בהקשבה נדיבה כלפיו, אז יהיה שלום ביניהם. אבל לא כך הדבר שהרי תמיד צד אחד ימשוך לכיוון אחד ולעולם לא יגיעו לשלמות. אמנם ראשית כל קשר והתחברות היא ביכולת להקשיב לשני, אך לא די בכך. החיבור השלם יהיה רק כששני הצדדים יפעלו כלפי צד שלישי. הוא הנקרא בחכמה "קו אמצעי". או אז כל צד יפעל את מלוא התכונה שלו במצב המשותף בזמן שהכי נכון מצד מה שהמקום המשותף הזה דורש. ונסביר זאת בעזרת משל: אם מישהו רוצה לנסוע לאילת ואחד לרמת הגולן, הפתרון איננו לנסוע לתל אביב, אלא ששני האנשים ישבו יחד ויחשבו מתי הכי נכון להם לנסוע לאילת ומתי לרמת הגולן.
נגענו בנושא נשגב זה ממש על קצה המזלג. אנו מזמינים אתכם לקרוא את הדברים בהרחבה מתוך הספר עצמו.
שבת שלום !
