יש מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל בעניין הדלקת נרות חנוכה, האם צריך ביום הראשון להדליק נר אחד ומכאן הולך ומוסיף, או שצריך להדליק ביום הראשון שמונה נרות ומכאן הולך ופוחת.
אנו יודעים שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, אז יש להבין מה זה אומר, ומה זה אומר.
בית הלל ובית שמאי חלוקים בתפיסה: האם צריכים לקיים את המצווה מהכלל אל הפרט, או מהפרט אל הכלל. כאשר יש לנו את השמונה שהיא צד הנשמה, נשמה יכולה ללכת ולהתחסר – כדי לראות הפרטים בתוך הכלל, וישנה אפשרות לעבוד עם הפרטים, כדי לגלות את הכלל מתוך הפרטים.
בית הלל, שמדברים מצד זמן תיקון, פוסקים לנהוג כך שנפעל מהפרטים אל הכלל. כלומר, שכיוון שההלכה באה בזמן תיקון, כדי שנגיע לכלל, לכן אנו עובדים מהפרטים אל הכלל.
אבל בית שמאי באים ומתקנים מצד גמר תיקון. גמר תיקון אומר שיש את הכללים, והתפקיד של הפרטים הוא לבטא אותם. לכן, צריכים הפרטים לבוא לאחר הכלל. לכן, קודם כל צריך להדליק שמונה נרות – שזה כנגד הכלל, ורק לאחר מכן ללכת ולפחות, כדי לגלות את הפרטים, שמבטאים את אותו כלל.
תרי"ג עיטין ותרי"ג פיקודין
אומר הזוהר הקדוש שיש תרי"ג עיטין ותרי"ג פיקודין. תרי"ג עיטין – זה תרי"ג עצות, מה זה עצה? זה פעולות שאדם עושה כדי להגיע לכלל. כך המצוות, הן בהתחלה רק עצות, לא מונח בהן אור, לא מופקד אור בכל מצווה ומצווה. אתה רק עושה פעולות שהן פרטים, כדי להגיע לכלל. כך הן המצוות, בזמן תיקון. לכן, אי אפשר לראות כעת את האור הגדול במצוות.
לאחר מכן, כשמגיעים לכלל, אז כבר יש תרי"ג פיקודין. כאשר יש תרי"ג פיקודין, זה אומר שבכל מצווה ומצווה יש את האור המופקד באותה מצווה. אז, כאשר אתה עושה את הפעולות הפרטיות באותה מצווה, אתה יכול לגלות את האורות הפרטיים שמופקדים באותה מצוה. כשאנו אומרים שהמצוות מפרטות את הכלל, הכוונה היא שדרכן אתה יכול לראות את אותה נקודה של הכלל, וכך הפרטים מבטאים את הכלל.
אולי אפשר להבין את זה טוב יותר ביחסים בין בני אדם. כאשר אדם רוצה לאהוב את חברו, הוא עושה פעולות בשביל זה, למשל נותן מתנות לחברו. בתחילה הוא לא אוהב אותו, אבל הוא נותן לו מתנות כדי להגיע לאהבה אליו. אחרי שהוא אוהב אותו, מה הוא יעשה? גם ייתן לו מתנות. לשם מה הוא נותן לו מתנות עכשיו? כדי לבטא את אותה אהבה.
כאשר נותן לו מתנות לאחר שאוהב אותו, זה כדרך בית שמאי, דהיינו בא מהכלל אל הפרטים המבטאים את הכלל. כאשר פועל כבית הלל, אז פועל מצד זה שנותן לו מתנות, כדי להגיע לאותו כלל – כדי לבנות את האהבה.
אז מה נכון?
שניהם נכונים! אז למה לא נוהגים לפי בית שמאי אם שניהם נכונים? כיוון שאנחנו נמצאים בזמן תיקון, ובזמן תיקון צריכים ללכת מהפרטים אל הכלל. אבל חייב לזכור גם את בית שמאי. זו הדרך הראויה, לא רק לעשות לפי בית הלל, אלא צריך לזכור את בית שמאי כהשקפה, ולפעול את בית הלל למעשה.
בית הלל, שפועלים מהפרט אל הכלל, חייבים להיות בתוך ההשקפה שהכלל קודם, שכל פעם שאנחנו מדליקים, זה לקראת הנשמה, שהיא השמונה. בכל נר ונר אנחנו צריכים לומר "אנחנו מאמינים שזה נר ראשון לשמונה, וזה נר שני בשמונה, ושלישי בשמונה, וכן הלאה", ככה צריך להדליק את הנרות.
אם כך אנו פועלים, אז אנחנו יודעים שהמעשה הוא מצד בית הלל, אבל הכוונה היא מצד בית שמאי. כאשר אנחנו פועלים כך, אנחנו מבינים את הרעיון האלוקי, שהפעולה היא בחוץ, אבל הכוונה היא בפנים, ושם גם תהיה התוצאה.
בעזרת ה' שנזכה לעשות כבית הלל וכבית שמאי, ולהפגיש את שני העולמות האלו, שהם עולם המעשה ועולם הכוונה. ונוכל, בעזרת ה', להדליק את הנרות במעשה מהפרט אל הכלל, אבל לכוון בתוך נפשנו לכלל הגדול, שכל הפרטים מכוונים אליו. ונזכה, בעזרת ה', שהכלל יפעים את ליבנו, יפעים את נפשנו, ונוכל אף לפעול, לעתיד לבוא, גם את הפרטים המבטאים את הכלל.
