תקנת צום תשעה באב
כפי שלמדנו (לעיל ו, א) לאחר חורבן בית המקדש הראשון תקנו הנביאים לצום ארבעה צומות, והחמור שבהם צום תשעה באב, שבו נחרב בית המקדש (עוד על משמעות הצום לעיל ו, ד). וצומות אלו נתקנו כדוגמת צום יום הכיפורים, שמשך הצום יממה שלמה, ואסורים בו בחמשה דברים. ולאחר שנבנה בית המקדש השני, בטלו הצומות והפכו לימי ששון ושמחה. וכשנחרב בית המקדש השני, חזרו ארבעת הצומות לקדמותם.
לאחר שנסתיימה תקופת הגזרות הקשות, והגיעו ימים שבהם מצד אחד בית המקדש עדיין עמד בחורבנו ומצד שני לא היו עלינו גזרות קשות, אמרו חכמים שדין שלושה מהצומות: עשרה בטבת, י"ז בתמוז וצום גדליה, תלוי ברצונם של ישראל, "רצו – מתענין, רצו – אין מתענין".
אבל בתשעה באב, שנכפלו בו הצרות ושני בתי המקדש שעמדו לישראל חרבו בו, חייבים לצום בכל מצב. ואף בימי שלווה אין דינו תלוי ברצונם של ישראל, אלא כל זמן שבית המקדש עדיין חרב חייבים לצום בו כפי תקנת הנביאים (ר"ה יח, ב).
וזה יסוד ההבדל בין צום תשעה באב לצומות הקלים. בתשעה באב חייבים לצום על פי תקנת הנביאים, לפיכך כל דיני הצום חלים בו במלואם. ואילו בצומות הקלים אנחנו חייבים מפני שכך נהגו וקבלו ישראל לצום בהם עד שיבנה בית המקדש, ומתחילת הקבלה לצום בהם, לא נהגו להחמיר בהם ככל חומרת צום תשעה באב (כמבואר לעיל ז, א). 1
כללי הצומות
שלושה הבדלים הלכתיים ישנם בין צום תשעה באב לצומות הקלים.
א. צום תשעה באב נמשך יממה שלמה, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים; ואילו הצומות הקלים נמשכים יום בלבד, מעמוד השחר ועד צאת הכוכבים.
ב. בצום תשעה באב אסורים בכל חמשת העינויים, שהם: 1. אכילה ושתייה, 2. רחיצה, 3. סיכה, 4. נעילת הסנדל, 5. תשמיש המיטה. ואילו בצומות הקלים אסורים רק באכילה ושתייה.
ג. מצום תשעה באב רק חולים פטורים, ואילו מהצומות הקלים גם מעוברות ומיניקות פטורות.
ככלל, צום תשעה באב שווה לצום יום הכיפורים, שכל מה שתקנו חכמים בתשעה באב, תקנו כעין מה שנצטווינו בתורה ביום הכיפורים. לפיכך אסורים בתשעה באב בכל חמש העינויים שנאמרו לגבי יום הכיפורים. ובכל זאת, כיוון שצום תשעה באב מדברי חכמים דיניו קלים יותר בשני עניינים עיקריים.
א. בתשעה באב לא חייבו חכמים את החולים לצום, ואילו בצום יום הכיפורים גם חולים חייבים, ורק מי שיש סכנת נפשות אם יצום, פטור מהצום.
ב. בכל מקום של ספק, בצום יום הכיפורים יש להחמיר ובצום תשעה באב אפשר להקל. שכך הכלל, שבכל ספק בדברי תורה יש להחמיר, ואילו בספק בדברי חכמים הלכה כדעת המקילים.
אולם מצד אחר ישנה חומרה בצום תשעה באב על פני יום הכיפורים, שבצום תשעה באב יש גם חיוב אבלות, ולכן יושבים על הארץ, ואין אומרים שלום זה לזה, ומחשיכים את האור בלילה, ואסורים בלימוד תורה משמח. ואילו ביום הכיפורים החובה היא להתענות בלבד, אבל מחוץ לחמשת העינויים הוא נחשב ליום חג, ולובשים בו בגדים נאים, ויושבים על הספסלים, ושרים בו ומברכים לשלום וכמובן שעוסקים בתורה בלא הגבלה.
איסור אכילה ושתייה ודין חולים ויולדת
איסור אכילה ושתייה נתבאר בהלכות הצומות הקלים (לעיל ז, ה-ז), וכפי שכבר למדנו ישנו הבדל, שהצומות הקלים מתחילים בעמוד השחר, ואילו צום תשעה באב מתחיל משקיעת החמה. אבל בעצם איסור האכילה והשתייה אין הבדל.
וכבר למדנו שחולים פטורים מצום תשעה באב (גדר חולה נתבאר לעיל ז, ו), ואין צורך שיאכלו פחות מכשיעור, מפני שרק בצום יום הכיפורים שהוא מן התורה וגם חולים חייבים בו, צריך כשאפשר לאכול פחות מכשיעור, כדי לא לשבור את הצום. אבל מצום שתקנו חכמים חולים פטורים לגמרי, ולכן אין צורך שיאכלו פחות מכשיעור, ואין צורך שיתענו כמה שעות. ומכל מקום כמה אחרונים כתבו, שאם אפשר, נכון שהחולים יחמירו ולא יאכלו וישתו בליל תשעה באב, כדי שישתתפו בצער הציבור, אבל בבוקר החולים רשאים לאכול ולשתות כפי צורכם בלא הגבלה. 2
יולדת עד שלושים יום מלידתה נחשבת חולה, מפני שעוד לא התחזקה מספיק מהלידה, ולכן היא פטורה מן הצום (שו"ע תקנא, ו). 3
מי שהפילה את עוברה, אם היא מרגישה חולשה במשך שלושים הימים שאחר הפלתה, דינה כיולדת ופטורה מצום תשעה באב.
הפטורים מהצום, יזהרו לאכול ולשתות דברים פשוטים לצורך בריאותם ולא דברי מותרות ופינוקים כדי לענג עצמם. ונחלקו הפוסקים אם אומרים "נחם" בברכת המזון. 4
מעוברות ומיניקות
למדנו שאחד ההבדלים בין הצומות הקלים לתשעה באב, שמעוברות ומיניקות פטורות מהצומות הקלים וחייבות בתשעה באב (ז, ח). והטעם לזה, מפני שבתשעה באב רק חולים פטורים, ומעוברות ומיניקות, למרות שהן סובלות ממחושים שונים, אינן נחשבות חולות (שו"ע תקנד, ה). אבל אם הן סובלות מחולשה מיוחדת, דינן כחולות שפטורות מצום תשעה באב.
למשל, מעוברת שסובלת מאוד מהקאות או סחרחורות נחשבת חולה ופטורה מהצום. וכן מעוברת הסובלת מחולשה גדולה, כגון שחסר לה דם (פחות מ- 10 גר' המוגלובין), פטורה מהצום. וכמובן שאין לצום כאשר יש חשש שהצום יגרום להפלה. ומי שיש לה ספק אם היא נחשבת חולה, תתחיל לצום, ואם תרגיש חולשה גדולה, הרי שהיא עברה ממצב של מעוברת רגילה למצב של חולה ותאכל ותשתה. 5
כפי שלמדנו, מינקת חייבת בצום תשעה באב, ואף שהצום קשה יותר למינקת, מפני שההנקה גורמת לאיבוד נוסף של נוזלים, מכל מקום עדיין אין היא נחשבת חולה. וגם התינוק אינו סובל מהצום, מפני שאם אימו היא מהמיניקות שחלבן אינו מתמעט בצום, ודאי לא ירגיש דבר; ואם חלבה של אימו מתמעט בצום, תוכל להוסיף לו מים ממותקים או דייסה, וכך לא יסבול בצום. 6 והעצה הטובה לרוב הנשים שחלבן מתמעט, שידלגו על שתי הנקות לסירוגין. כלומר, אישה שמיניקה כל שלוש שעות, תניק בעשר בבוקר, ובשעה אחת תיתן לו תחליף, ושוב תניק בארבע, ושוב תיתן תחליף בשעה שבע, וכך לא תסבול כל כך מהצום וחלבה לא יתמעט. ואם המינקת תרגיש בצום חולשה עד שתצא מגדר מינקת ותהיה כחולה – מותר לה לאכול ולשתות.
רחיצה
כל רחיצה של תענוג אסורה בתשעה באב, בין במים חמים ובין במים קרים, ואפילו מקצת גופו אסור לרחוץ, ואפילו להושיט אצבע אחת קטנה לתוך מים אסור. אבל מי שנתלכלך בבוץ או צואה או שנטף דם מחוטמו, רשאי לרחוץ את המקום המטונף, מפני שאינו מתכוון לתענוג (שו"ע או"ח תקנד, ט). וכן אישה שמחליפה את החיתול של בנה, תרחץ את המקום המלוכלך למרות שתוך כדי כך תרחץ את ידה. ואם הלכלוך או ריחו הרע אינו יורד במים בלבד, תוכל להשתמש בסבון.
וכן אישה שמכינה מאכלים לקראת סוף הצום או לילדיה, רשאית לשטוף לשם כך מאכלים וכלים, מפני שאין זו רחיצה של תענוג. ואף שבכל רחיצה להסרת לכלוך יש גם קצת הנאה, מכל מקום כיוון שעיקר הכוונה להסרת לכלוך, אין היא נקראת רחצה של תענוג.
מי שהזיע מאוד, עד שהוא טרוד וסובל מאוד, רשאי לרחוץ את מקום הזיעה, מפני שאינו מתכוון ברחיצתו לתענוג (מ"ב תריג, ב, שעה"צ ד).
וכן מי שהוא רגיש במיוחד, ודעתו אינה מתיישבת עליו בלא שישטוף את פניו בבוקר, רשאי לשטוף את פניו במים. מי שנצטבר לו אחר השינה לכלוך בזוויות עיניו והוא רגיל תמיד להסירו במים, רשאי להסירו במים (שו"ע תקנד, יא, מ"ב כב).
אסור לשטוף את הפה בתשעה באב, ומי שיצטער מאוד אם לא ישטוף את פיו, יכול אף בתשעה באב לשטוף את פיו ולצחצח את שיניו בלא משחה. אבל ביום הכיפורים, שחיוב הצום מהתורה, אין להקל בזה (ועיין לעיל ז, ה, 6).
כלה שהיא בתוך שלושים יום מנישואיה, רשאית לרחוץ את פניה ולסוך בגופה את מה שהיא מוכרחה, כדי שלא תתגנה על בעלה ((מ"ב תקנד, כט, שעה"צ לח).
מותר ליטול מגבת שיש בה לחות מועטה, ולהעבירה על הפנים הידיים והרגליים, מפני שבלחות מועטה שכזו אין איסור רחיצה. ובתנאי שאין בה "טופח על מנת להטפיח", היינו שאין בה לחות כזו שיכולה ללחלח את ידו באופן שידו תוכל אח"כ ללחלח דבר אחר (רמ"א תקנד, יד; מ"ב כז).
רחיצה של מצווה
לצורך מצווה מותר ליטול ידיים, מפני שאין זו נטילה של תענוג, לפיכך רשאים הכהנים ליטול את כל כף ידיהם לקראת ברכת כהנים (רמ"א תריג, ג, שו"ע קכח, ו). אבל אין היתר לטבול בתשעה באב. 7
בבוקר לאחר הקימה מהשינה צריך כל אדם ליטול את ידיו שלוש פעמים עד סוף פרקי האצבעות, מפני שרוח רעה שורה על הידיים לאחר שינת הלילה, והיא עלולה להזיק לפתחי הגוף, וכדי להסירה צריכים ליטול כל יד שלוש פעמים לסירוגין. ולאחר שיתפנה בשירותים יחזור ויטול את ידיו פעם אחת ויברך "על נטילת ידיים", מפני שנטילה זו היא מצווה, שתקנו חכמים ליטול ידיים בברכה לקראת תפילת שחרית. ואף שבכל יום אנו רגילים להדר בכל הנטילות ליטול את כל כף היד, בתשעה באב יש ליטול עד סוף קשרי האצבעות בלבד, מפני שמעיקר הדין, נטילה זו מספיקה הן כהכנה לתפילת שחרית והן להסרת הרוח רעה (שו"ע תריג, ב). 8
אף שבכל השנה, לכתחילה נוטלים ידיים לקראת כל תפילה, בתשעה באב, אין נוטלים ידיים לקראת התפילה, כיוון שאין בזה חיוב. אבל מי שנגע במקומות מטונפים שבגופו, ורוצה אח"כ לומר דברים שבקדושה, יטול את ידיו, מפני שהוא נוטלם לשם מצווה ולא לשם תענוג (מ"ב תריג, ה-ו; כה"ח ו).
התעורר ספק לגבי דינו של מי שהתפנה בלא שנגע בידו במקומות מכוסים שבגופו, שאולי הוא אינו צריך נטילה מפני שלא נגע בידיו במקום מטונף. כדי לצאת מהספק, נכון שהמתפנה יגע בידו במקום מכוסה שבגופו, היינו במקום שיש בו מלמולי זיעה, ואח"כ כשיצא, יוכל לכל הדעות ליטול את ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו, כדי לברך בנקיות "אשר יצר" (שו"ע תריג, ג, מ"ב ד). 9
סיכה, בשמים ועישון
אסור לסוך אפילו מקום קטן שבגוף בשמן או משחה, וכן אסור להשתמש במוצרי קוסמטיקה כאבקות ומשחות לייפוי העור או לריח טוב. ודווקא סיכה של תענוג אסורה, אבל סיכה לצורך רפואה מותר, לפיכך מותר למרוח ווזלין לסדקים בשפתיים, וכן מותר למרוח משחה נגד גירוד (שו"ע תקנד, טו). וכן מותר למרוח משחה נגד יתושים. 10
אין מריחים בשמים בתשעה באב, מפני יש בזה תענוג, וצריך אדם למעט מתענוגו ביום שנחרב בית מקדשנו. ואמנם יש שהקלו מפני שאינו אחד מחמשת העינויים (מ"א), אבל דעת רוב הפוסקים להחמיר בתשעה באב (שו"ע תקנט, ז, שעה"צ תקנו, א). לעניין עישון עיין בהערה. 11
נעילת הסנדל
אסור בתשעה באב לנעול סנדל או נעל מעור. לדעת רבים, רק נעליים שעשויות מעור אסורות, אבל נעליים שעשויות מחומרים אחרים, כגון גומי ופלסטיק, אפילו אם הן טובות כמו נעלי עור, מותר לילך בהן בתשעה באב (רי"ף, רא"ש).
ויש אומרים שהאיסור חל על כל נעל נוחה שההולכים בה אינם מרגישים את קושי הדרך (רז"ה). ובזמן חז"ל רק נעלי עור היו נחשבות טובות, אבל מחומרים אחרים לא היו עושים נעליים טובות, וממילא לא חל עליהן האיסור. אבל כיום שעושים נעליים או סנדלים מחומרים אחרים, והם טובים כנעליים וסנדלים מעור, אסור ללכת בהם בתשעה באב. לדעה זו אסור ללכת בתשעה באב בנעלי התעמלות וסנדלי שורש וכיוצא בהם, אבל מותר ללכת בנעלי בית ונעלי בד בעלי סוליה דקה, שמרגישים בהם את קושי הקרקע.
למעשה, ההוראה המקובלת שאין איסור ללכת בנעליים וסנדלים שאינם מעור, ואע"פ כן מי שיכול בלא קושי להסתפק בנעלי בית או נעלי בד שאינם מגינים באופן שלם על הרגל – טוב שיחמיר (מ"ב תריד, ה).
ומכל מקום גם לדעת המקילים אין ללכת בנעליים או סנדלים מעור סינתטי שנראים כמו נעלי עור מפני מראית העין.
חולה או יולדת שעלולים לחלות מחמת הצינה אם ילכו יחפים על הארץ, מותר להם לנעול נעליים מעור. וכן מי שהולך במקום שיש בו חשש לסכנת עקרב וכיוצא בו, מותר לנעול נעליים מעור. וכן מי שהולך במקום רפש וטיט, מותר לו לנעול את מנעליו כדי שלא יטנפו רגליו. וכן חייל בשירות מבצעי, יכול לנעול נעלי צבא (שו"ע תקנד, יז, תריד, ג-ד). מפני שאיסור נעילת הסנדל הוא רק כאשר נועלים את הסנדלים או הנעליים לצורך הליכה ונוחות, אך כאשר יש צורך לנעול אותם לסיבה אחרת – אין איסור. וגם כאשר מותר מצד הדין לנעול נעליים, אם אפשר להסתפק בנעליים שאינם מעור, אין לנעול נעלי עור. מפני שרק לצורך מותר להקל בזה, וכאשר יש לו נעליים מחומר אחר, כבר אין צורך לנעול את נעלי העור. 12
תשמיש המיטה
העינוי החמישי הוא תשמיש המיטה, וכדי להרחיק את האדם מהעבירה צריכים לנהוג בלילה של תשעה באב כפי שנוהגים בעת שהאישה נידה, לא יגעו זה בזה, ולא ישנו באותה מיטה, ולא יעבירו דבר מידו לידה או להפך. וביום אין חובה להיזהר בכל מה שנזהרים בזמן נידה, אבל נגיעה של חיבה אסורה גם ביום, וכן אסור לישון ביום באותה מיטה. 13
תלמוד תורה
בנוסף לחמשת האיסורים שישנם בתשעה באב, ישנם איסורים הקשורים לכך שתשעה באב הוא יום אבל, ונתחיל לבארם: כשם שאסור לאבל ללמוד תורה בימי השבעה, כן אסור ללמוד תורה בתשעה באב, כדי שלא להסיח את הדעת מהאבלות. ועוד, שדברי תורה משמחים, שנאמר (תהלים יט, ט): "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב", ולכן אסור ללומדם בימי אבל. וגם בהרהור אסור ללמוד, כי גם הרהור בדברי תורה משמח. אבל מצווה ללמוד בדברים עצובים שעוסקים בפורענות ישראל וייסורי האדם, שהם מתאימים לעניינו של יום. ולא ילמדם בעיון, מפני שהלימוד בעיון משמח, אבל אם התעוררו ללומד חידושים תוך כדי לימוד בבקיאות, אין בזה חשש, שכך הוא דרך הלימוד (ערוה"ש תקנד, ד). ואם עלה בדעתו חידוש חשוב והוא חושש שישכחנו עד מוצאי הצום, יכול לכותבו בקיצור (ע' כה"ח תקנד, קי).
ואלו הדברים המותרים בלימוד: בתנ"ך מותר ללמוד את פרקי החורבן שבספר מלכים ודברי הימים ומגילת איכה, וכן נבואות החורבן שהם רוב ספר ירמיהו, חלק מיחזקאל ומעט מישעיהו ותרי עשר. אבל לא ילמד את נבואות הפורענות והחורבן של הגויים הרשעים, שהם שמחה לנו. וכן מותר ללמוד את ספר איוב שעוסק בייסורים, ואת סיומו לא ילמד. וכן מותר ללמוד בתורה את דברי התוכחה והפורענות מפרשות בחוקתי, כי תבוא והאזינו. מותר ללמוד את הפסוקים עם פירוש, כדי להבין את הפשט אבל לא כדי להעמיק.
באגדות חז"ל מותר ללמוד את אגדות החורבן ממסכת גיטין (נה, ב – נח, א), ואת מדרש איכה רבה, וידלג על המדרשים שעוסקים בנחמה. וכן מותר ללמוד פרק שלישי ממסכת מועד קטן שעוסק בהלכות אבלות ונידוי, וכן את הגמרות בסוף מסכת תענית שעוסקות בדיני תשעה באב.
בהלכה, מותר ללמוד את הלכות ימי בין המצרים ותשעה באב (שו"ע או"ח סימנים תקנ – תקסא), וכן את הלכות אבלות (שו"ע יו"ד סימנים שלד – תג). אם הגיעה לרב שאלה שאינה סובלת דיחוי, בהלכות שאסורות בלימוד בתשעה באב – יענה עליה בלא לבאר את טעמי ההלכה (מ"ב תקנד, ה).
מותר ללמוד ספרי מוסר, ואף שמובאים בהם פסוקים ודברי חז"ל, כיוון שמגמתם לעורר את האדם לתשובה על חטאיו, אין בכך שמחה רגילה שבלימוד תורה. 14
לכתחילה יש להקפיד בדינים הללו מחצות היום של ערב תשעה באב. אבל כבר למדנו, שכל החושש שההגבלה ללמוד דווקא בנושאים אלו תגרום לו ביטול תורה, עד תשעה באב מוטב שילמד במקום שליבו חפץ (ע' רמ"א תקנג, ב, ומ"ב ח, ולעיל ט, ג).
אסור לקרוא בתשעה באב ספרים מרתקים או עיתונים או ללמוד שאר חכמות, כדי שלא להסיח את הדעת מהאבלות (ערוה"ש יו"ד שפד, ט). אבל מותר ואף ראוי לקרוא ספרי היסטוריה על החורבן והגלות והצרות והייסורים שעברו על עם ישראל.
שאלת שלום
כשם שאבלים אסורים בשאלת שלום (שו"ע יו"ד שפה), כך אין שאלת שלום בתשעה באב (שו"ע או"ח תקנד, כ). וכמו שאבל שנפטר לו אחד מקרוביו אינו שרוי בשלום, כך ביום תשעה באב איננו שרויים בשלום אלא באבל על חורבן בית מקדשנו.
במיוחד צריכים להקפיד על כך בין לומדי התורה שיודעים את ההלכה. אולם כאשר אדם שאינו מכיר את ההלכה שואל בשלום, עונים לו בשפה רפה ובכובד ראש, כאדם שטרוד במחשבות של אבלות וצער, אבל בלא שמץ של פגיעה, ועדיף לענות "בוקר טוב" ולהימנע מלומר "שלום". ואם השואל בשלום הוא אדם החפץ ללמוד תורה ואין חשש שיפגע, מבארים לו שאין שואלים שלום בתשעה באב.
לדעת רוב הפוסקים גם אמירת "בוקר טוב" או "ערב טוב" אסורה (מ"ב תקנד, מא; כה"ח צ). ויש אומרים שרק אמירת "שלום" אסורה, אבל מותר לומר "בוקר טוב" וכיוצא בזה (לקט יושר). וכבר למדנו שבשעת הצורך כדי לא לפגוע באדם מותר לענות שלום, וכיוון שיש סוברים שאין איסור לומר "בוקר טוב" או "ערב טוב", עדיף להשתמש בלשונות אלו ולא לומר "שלום". 15
הפוגש את חברו שהתחתן או שנולד לו ילד, רשאי לברכו ב"מזל טוב", שכן ברכה אינה אסורה כשאלת שלום (פס"ת תקנד, יט). ואף לחיצת יד אינה בכלל איסור שאלת שלום (הר צבי יו"ד רצ).
כשם שאין שואלים בשלום, כך אין שולחים מתנות בתשעה באב (מ"ב תקנד, מא). אבל צדקה אינה נחשבת כמתנה, ולכן מותר ואף מצווה לשלוח מאכלים לנזקקים כדי שיהיה להם מה לאכול בסיום הצום (ע' כה"ח תקנד, צא).
טיול והליכה לכותל המערבי
צריך אדם להימנע מלטייל בתשעה באב, כדי שלא יסיח את דעתו מהאבלות. וגם יימנע משיחת רעים, כדי שלא יגיע לשחוק וקלות ראש (שו"ע תקנד, כא). וטוב לשוחח על החורבן וייסורי ישראל, ועל דרכי תשובה לכלל ולפרט.
ואף הנוהגים ללכת לבית הקברות לאחר הקינות, צריכים להיזהר שלא ללכת בחבורה גדולה, שמא יסיחו את דעתם מהאבלות (רמ"א תקנט, י, מ"ב מא).
אולם ברור שאין להימנע מללכת לכותל המערבי מחשש שמא יפגוש שם חברים וישמח. וכך שמעתי מאבי מורי, שאין תיקון גדול יותר לתשעה באב מאשר ללכת לכותל המערבי, השריד שנותר מהחורבן, ולהתפלל על בית המקדש שיבנה במהרה בימינו. ואדרבה, זה שבאים לשם הרבה אנשים מגדיל את כוחה של התפילה ומרבה כבוד שמיים. עוד הוסיף, שכמו שאין לומר שאסור לבנות את בית המקדש בתשעת הימים, מפני שהוא בניין של שמחה, כך אין לומר שאסור לבוא לכותל המערבי בתשעה באב שמא יפגוש שם חברים. אלא כשיפגשם, ימנע מאמירת שלום, ויכול ללחוץ את ידם באהבה ולהתפלל עמהם על בניין בית המקדש.
ישיבה ושכיבה על הארץ
מצד הדין אין חובה לישון ולשכב על הארץ בתשעה באב, מפני שמה שאמרו חכמים (תענית ל, א): "כל מצוות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב", חל רק על איסורי האבלות, כמו רחיצה, סיכה, נעילת סנדל, תשמיש המיטה, אמירת שלום ותלמוד תורה. אבל מצוות שהאבל חייב בהם, כמו כפיית המיטה והישיבה על הארץ אינם חלים מצד הדין בתשעה באב (טור או"ח תקנה). ואע"פ כן נהגו לבטא אבלות בתשעה באב גם בשכיבה ובישיבה, אלא שכיוון שיסוד הדין ממנהג, דיניו קלים יותר, כפי שיבואר בהמשך:
שכיבה: יש שהיו ישנים על הארץ, ויש שהיו ישנים בלא כר, ויש שהיו מניחים אבן תחת מראשותיהם (שו"ע תקנה, ב). ומי שקשה לו לישון באופן זה, רשאי לישון כדרכו (מ"ב תקנה, ו). והמנהג הרווח לקיים את מנהג האבלות על ידי הורדת המזרן לארץ, ואזי אין צורך להסיר את הכר. וטוב להניח אבן תחת המזרן. בדרך זאת מקיימים את מנהג האבלות ואין כל כך קושי להירדם.
ישיבה: נוהגים לשבת על הארץ כמנהג אבלים. אולם כיוון שאין בזה חיוב מהדין, אין מחמירים בזה עד סוף תשעה באב (ב"ח תקנט, א). האשכנזים נוהגים להחמיר בזה עד חצות היום, והספרדים עד תפילת מנחה (שו"ע ורמ"א תקנט, ג). וכן הישנים אחר הצהרים אינם צריכים להוריד את המזרן לארץ. 16
כבר למדנו (לעיל ט, ג) שיש נוהגים על פי הקבלה שלא לשבת על הקרקע בלא חציצה של בד או עץ (ברכ"י תקנה, ח), אבל על גבי רצפות לדעת רבים גם לפי הקבלה אין צריך להחמיר בזה. ויש מחמירים גם על גבי מרצפות, ורבים נוהגים להקל.
וכיוון שאין חיוב מהדין לשבת על הארץ, מותר לשבת על כר קטן או ספסל נמוך, אבל עדיף שלא יהיה גבוה יותר מטפח מהקרקע. כשקשה לשבת נמוך כל כך, אפשר להקל לשבת על כסא נמוך שאינו מגיע לגובה של שלושה טפחים (24 ס"מ). ולמי שקשה, רשאי להקל לשבת על כסא שגובהו מעט יותר משלושה טפחים. 17
ישיבה על מדרגות נחשבת כישיבה על הקרקע כיוון שדורכים עליהן (מקו"ח לחוו"י). ויש שהקלו לשבת על סטנדר הפוך, שהואיל ולא נועד לישיבה, אף שהוא גבוה שלושה טפחים, אינו נחשב כיושב על כסא. מעוברות, זקנים וחולים שקשה להם לשבת על כסא נמוך, רשאים לשבת על כסאות רגילים (ערוה"ש יו"ד שפז, ג).
עשיית מלאכה
אמרו חכמים: כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה ממנה סימן ברכה לעולם (תענית ל, ב). והטעם, מפני שהוא מסיח את דעתו מהאבלות. אבל אין תקנת חכמים מפורשת לאסור מלאכה בתשעה באב, אלא היו מקומות שנהגו לאסור והיו מקומות שנהגו להתיר. ואמרו חכמים שמנהג המקום מחייב, ובמקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בתשעה באב אסור לעשות מלאכה (פסחים נד, ב). וכבר נהגו כל ישראל שלא לעשות מלאכה בתשעה באב עד חצות היום. וגם אחר חצות נכון להימנע ממלאכה, כדי שלא להסיח את הדעת מהאבלות, ולכן רק לצורך גדול עושים מלאכה אחר חצות (ע' שו"ע ורמ"א תקנד, כב, כד, מ"ב מט).
מלאכות האסורות בתשעה באב הן מלאכות שיש שיהוי בעשייתן והן טורדות את המחשבה. כגון תפירה, תיקון בגדים, תיקון רהיטים, תיקון מכשירי חשמל ומסחר. אבל מלאכות שאין שיהוי בעשייתן, כהדלקה וכיבוי, קשירה והתרה, נסיעה לצורך וכיוצא בזה – מותרות, מפני שאינן מסיחות את הדעת מהאבלות.
כתיבה בכלל מלאכה האסורה, מפני שהיא מסיחה את הדעת, אבל מותר להעתיק דברים העוסקים בענייני תשעה באב.
מכירת מוצרי מזון מותרת, כדי שיהיה לאנשים מאכלים לסעודה שאחר הצום. והכנת הסעודה שאחר הצום מותרת מחצות היום ואילך. יש נשים שנוהגות לטרוח אחר חצות היום בשטיפת הבית, ניקויו וסידורו, מתוך ציפייה למשיח שנולד בתשעה באב, ואין למחות בידן (ברכ"י תקנט, ז).
מותר ליהודי להורות לגוי לעשות עבורו מלאכה בתשעה באב, אבל מלאכות שנעשות בפרהסיא, כמו בניית בית או מסחר בחנות – אסור, מפני שנראה כזלזול באבל הרבים (מ"ב תקנד, מו).
מלאכה שדחייתה תגרום להפסד משמעותי מותר לעשות בתשעה באב, כדין חול המועד (שו"ע תקנד, כג). 18
דין יום עשירי באב
בשביעי של חודש אב כבשו הבבלים את בית המקדש, ובתשעה באב לפנות ערב הציתו בו אש, והיה נשרף במשך כל יום י' באב. ואמר רבי יוחנן, שאם היה חי באותו הדור היה קובע את הצום ליום י' באב, מפני שרובו של היכל נשרף בו. ויש אמוראים שנהגו להחמיר על עצמם להתענות בתשיעי ועשירי באב. אולם הנביאים והחכמים קבעו את התענית בט' באב, מפני שהכל הולך אחר ההתחלה, והתחלת הפורענות היתה בט' באב (תענית כט, א; ירושלמי תענית פ"ד ה"ו).
אלא שהואיל ובפועל רובו של בית המקדש נשרף בעשירי, נהגו ישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בעשירי באב. למנהג ספרדים האיסור נמשך בכל היום, ולמנהג אשכנזים עד חצות היום בלבד (שו"ע ורמ"א תקנח, א).
לדעת רוב האחרונים, בנוסף לאיסור לאכול בשר ולשתות יין, גם אין לכבס או ללבוש בגדים מכובסים, ואין להסתפר ואין לשמוע מוזיקה משמחת ואין לרחוץ בחמים. אבל לרחוץ בפושרים מותר. ויש מקילים וסוברים שרק מבשר ויין צריכים להימנע ביום העשירי, אבל מותר לרחוץ, להסתפר ולכבס בלא הגבלה. לכתחילה יש לנהוג כמחמירים, ובשעת הדחק אפשר להקל. 19
וכן נוהגים שלא לברך 'שהחיינו' ביום עשירי באב, כדין שלושת השבועות (חיד"א, כה"ח תקנח, ח; וע' לעיל ח, ז-ח).
כאשר חל י' באב ביום שישי, כבר בבוקר י' באב מותר להתכונן לשבת בתספורת וכביסה ורחצה. ואם השעה דחוקה, מותר לערוך את ההכנות מיד במוצאי תשעה באב (מ"ב תקנח, ג, ערוה"ש ב. בהלכה הבאה יבואר דין מוצאי צום שנדחה).
נוהגים לדחות את קידוש הלבנה עד לאחר הצום, מפני שצריך לאומרו בשמחה, ובתשעת הימים ממעטים בשמחה. ורבים נוהגים לאומרו מיד אחר תפילת ערבית שבסיום הצום, אבל לכתחילה אין ראוי לנהוג כן, מפני שקשה להיות אז בשמחה, שעדיין לא הספיקו לשתות ולאכול ולרחוץ פנים וידיים ולנעול נעליים. ולכן נכון לקבוע את זמן קידוש הלבנה כשעה או שעתיים אחר צאת הצום, ובינתיים יאכלו ויתרחצו מעט, וכך יוכלו לקדש את הלבנה בשמחה. ובמקום שחוששים שאם ידחו את קידוש הלבנה יהיו שישכחו לאומרו, אפשר לאומרו מיד אחר הצום, וטוב שישתו וירחצו את הפנים לפני כן. 20
