לגבי הקורונה ששאלו: היות ואני עוסק בפנימיות יותר, אני דווקא לא מאלה שדרך וירוס גשמי לומדים על מהלכים בעולמות העליונים היות וזה לא עובד כך. אין קשר של סיבה ותוצאה בין המציאות הגשמית לרוחנית. יש רק קשר של סמלים וסימנים, דרך החוק הכללי של ענף ושורש שמתעוות בזמן ודמיון גשמי בגלל מרחק רב של שנות אור (שינוי צורה העדר חילוף ותמורה) מהרוח לגשם. יש סימנים מובהקים בעלי משמעות גדולה וחזקים יותר, ויש שפחות ויש שבכלל לא. רק המקובלים יכולים לתת התייחסות בנושא היות ונמצאים בשני העולמות. כפי שאני לא יכול להגיד שמי שגבוה יותר זה אומר שיותר רוחני, או מי שיש לו זקן גדול יותר יותר אוהב את הזולת יותר באריכות, או שאישה יפה יותר גשמית כי בעלה משיג יותר אלוקות וכו.. אם כי כסמל באמת הרבה דברים נמשכים מהרוחניות, אבל רובם כסמלים מאוד מאוד רחוקים. לכן כל דבר צריך להתייחס אליו בצורה הנכונה במקום הנכון ובזמן הנכון.
אם כך כיצד להתייחס לקורונה? אפשר להגיד- שזה סוג של סמל. כמו כל סמל בגשמיות שבא ללמד אותנו שצריך שמירה מהרצון לקבל לעצמו, מצד הנגף שבאדם שרוצה רק את התענוג כמו שד ורוח דטומאה. כמובן אין קשר ישיר* בין וירוס גשמי לרוחני, כי אדם יכול להיות בריא גשמית מאוד, אבל חולה מאוד מבחינה תודעתית בנפרדות ונגיפים רוחנים שמרחיקים אותו מהחיות הרוחנית והאלוקית.
לכן על כל דבר שקורה במציאות הגשמית אפשר להסתכל רק כסמל, לא כתורה שלמה. לכן הנגיף בא רק לסמל לנו שצריכים שמירה מהאגואיזם שהוא השורש לכל החלאים בעולם ולכל הסבל. כי מה התכונה של נגיף? כמו הקליפות רוצה לחמוס את הכלי והאור לעצמו בלי התחשבות בכלל המערכת וערבות הדדית. לכן האדם צריך לבדוק את עצמו אולי הוא נשא של הרבה קליפות רוחניות שאפילו לא יודע עליהם? (כפי הנאמר: ותאמר האשה הנחש השיאני ואכל בבחינת הזוהמא) גם דווקא איפה שיש חיות גדולה יותר יש יותר אחיזה לקליפות, לכן בבשר בחיות וכו' רואים כסימן שיש יותר סגולה לנגיפות ורעלים כאשר כוח העיכול של האדם חלש ביחס לרבי מאיר בעל הנס.
מה עלינו ללמוד מכך למעשה? ערבות הדדית ואחריות אישית לשים את האגו שלנו בצד ובבידוד אם צריך כדי לשמור על אנשים אחרים מתוך דאגה לכולם, ולא מתוך דאגה רק לעצמנו, לקבל את השמירה בשלווה ונחת עם כוונה של ואהבת לרעך כמוך. כמובן זה רק תרגיל יש עוד הרבה עבודה אבל זה התחלה טובה.רואים גם שזה מזכיר לנו שאנחנו לא אוהבים את הבדידות והנפרדות ואנחנו רוצים להיות חלק מהיחד וכולנו קשורים אחד לשני. כמו כן גם זמן קצת לחשוב להתבודד להבין את המשמעות, לחשוב על פלאי הבריאה, ועל הסתירה בין קיום המציאות המושלמת ששייכת לקדושה אבל מצד שני הנהגת המציאות וכלכלתה שעוברת דרך הקליפות וגורמת להרבה סבל במציאות, וכיצד "אין עוד מלבדו" בסיפור בכלל? תחשבו על זה. בהצלחה (-; | מצווה לשתף (-:
וכמובן שנזכה להיות בריאים בגשמיות לעבוד את ה' אבל בעיקר ברוחניות בע"ה.
אני מבין בבריאות טבעית אבל אני לא עוסק בה, אלא בלימוד קבלה ואין קשר ישיר בין השנים, לא מערבבים בין מכירת גרגירי חול לצורך ארגז חול, לבין פיתוח הייטק למשל.. אבל בקטנה בשם הבריאות הטבעית ולא הקבלה כי בכל זאת אנחנו חיים בעולם הזה:
פשוט כמובן שהשמירה מקורונה או וירוס גשמי כמו כל דבר אחר תהיה חוק הטהרה וההתחדשות, כפי שהחוק הזה עובד בעולמות העליונים על דברים רוחניים ובנפש האדם, כסימן החוק אותו חוק גם בגשמיות רק פשוט על דברים גשמיים. צריך לשמור על מערכת נקייה ודם מתחדש זך וטהור מרעלים ופסולת, שהטהרה הזו היא סגולה גשמית רפואית ואחד הכלים הטובים ביותר להישמר מנגיפות גשמית.
רק מה שכן הבעיה הגדולה מאוד היא שעל קליפות רוחניות ונגיף רוחני זה לא עוזר בשום צורה כמעט! בלי שמחברים את הכוונות של התודעה לדברים, כי שמה צריך בכלל לנקות את הדם הרוחני והנפשי והמידות הפנימיות כמו הלשון הרע, התאוות, הכעס האגו וכו' ולא רק ברמת המידות הגשמיות של הנפש הבהמית החיצונית הגשמית שקשורה לגוף האשליתי של המציאות הגשמית וטבע הגוף החיצוני וכו..
לכן חשוב מאוד ללמוד פנימיות התורה שככה יודעים גם להישמר מוירוסים רוחניים שהם הרבה הרבה יותר קשים כי פוגמים לא רק בגוף אלא גם בנשמה בר מינן ומסתירים לאדם את החיים הרוחניים האמיתיים.. בהצלחה
לסיום מדברי בעל הסולם קצת קטע מהקדמה לפנים מאירות ומסבירות: "ומצאנו בזוהר הק' פרשת תזריע, דהנגעים שבגופי בני אדם, המה ענפים של הס"א העליונה עש"ה: ולפיכך, נקח להשכיל את קומת הבעל חי, ואנו מוצאים בו, אשר זה הנביע המתהוה בגופו, ע"י השגת התענוג, הוא המרבה ומפריא לו החיים, וע"כ ההשגחה הטביעה בהקטנים, שבכל מקום שיתנו עיניהם, ימצאו קורת רוח ותענוג, ואפי' מדברים קטנטנים של מה בכך: להיות קומת הקטן, מחוייב לרביה של חיים ביותר, כדי שיהיה סיפוק בו לצמיחה וגידול, וע"כ תענוגם מצוי: והנך מוצא אשר אור התענוג הוא אבי החיים: אמנם חוק זה, אינו נוהג זולת בתענוג, שהוא מושפע לכללות הקומה, אבל בתענוג דפרודא, כלומר, בשהתענוג מתקבץ ומקובל, רק לחלק נבדל של קומת הבעל חי, אז אנו מוצאים בו דין הפוך: דהיינו אם יש לו מקום לקוי בבשרו, התובע אותו לגרד ולחכך, והנה פעולת החיכוך, מביאה לו ג"כ שכרו בצדה, שמרגיש עמה תענוג מרובה ברדיפה כבירה, אמנם בתענוג זה, טפת סם המות כרוך בעקבו, שבאם לא ימשול על יצרו, וישלם את התביעה הרדופה, נמצאים התשלומים מגדילים עוד את חובו, כלומר, לפי מדתו של השגת התענוג מהחיכוך, כן יתרבה עליו הלקותא, ויתהפך התענוג למכאוב"
עוד אומר בהמשך: והנה הגיע לפנינו, צורת הס"א העליונה מראשה עד עקבה, אשר ראשה, היא הרצון לקבל אך לעצמה, ולא להשפיע מחוץ לה, כתכונת התביעה שבבשר המנוגע, בערך כללו של קומת החי; וגופה של הס"א, היא צורתה של מין תביעה, שאינה עומדת להפרע, שהפרעון שהוא הולך ופורע, עוד מגדיל החוב והלקותא ביותר, כדוגמת קבלת תענוג ע"י החיכוך, כנ"ל: ועקבה של הס"א, היא הטפה של סם המוות, שעושקתו ומפרידו, גם מניצוץ חיים האחרון שנשאר לו, כדוגמת טפה של סם המות הנ"ל המרעלת את כל הדם שבקומת הבעל חי: והיינו שאמרו ז"ל, ולבסוף בא ונוטל את נשמתו, כנ"ל: והיינו שאמרו שהמה"מ מזדמן בחרב שלופה וטפה של מרה בקצה החרב, והאדם פותח פיו וזורק בו הטפה, ומת: אשר חרבו של מה"מ, הוא השפעת הס"א, שנק' חרב, לסבת הפירוד המתגדל במדת הקבלה, שהפירוד מחריבו, כנ"ל, והאדם פותח בהכרח את פיו, להיות שמוכרח לקבל שפע הקיום והעמדתו, מתחת ידיה. עד שמגיע אליו טפה של מרה, שבסוף החרב, שהוא גמר הפירוד לניצוץ האחרון של נשמת חייו, כנ"ל:
ועוד בהמשך:
ובסבת ב' הקלקולים הנ"ל נתקלקל ג"כ בנין גופו של אדם להיותו מותאם מצד היצירה, בתכלית הדיוק, לקבלת שפע של קיומו, ממערכת הקדושה: כי כל פעולה מאושרה, ושל קיימא, יהיו חלקיה משומרים, מהעדפה או מגרעת עד לכל שהוא, והפעולה שאינו מאושרה, ושאינה של קיימא, הוא בשביל, שחלקיה חסרי המזג, ומצוי בהם בכל שהוא, מגרעת או העדפה: וע"ד שאומר בשיר היחוד. מכל מלאכתך דבר אחד לא שכחת, לא העדפת ולא החסרת. והוא חוק מחוייב, שמהפועל השלם נמשך פעולה שלימה: אמנם בעבור האדם, ממערכת הקדושה למערכת הס"א, בסבת הספחת הנוסף בבנינו, ע"י העצה"ד, כנ"ל, כבר נמצאים חלקים מרובים בבנין גופו בעודפות, בלי צורך, להיותם אינם מקבלים כלום, משפע של קיום המושפע מרשות הס"א: כמו שאנו מוצאים בעצם לוז עיין בזוהר במד' הנעלם תולדות וכן סניא דיבי וכו', וכן בחלק ידוע מכל אבר ואבר, ואכמ"ל:
ולפיכך, מחויב האדם, לקבל כלכלה לתוך גופו, יתר מהצורך, להיות העודפות הנ"ל, מתחברים בכל תביעה, העולה מהגוף, וע"כ מקבל הגוף בשבילם, אמנם העודפות בעצמם אינם יכולים לקבל חלקיהם, וע"כ נשאר חלקיהם בגוף, בבחי' מותרות ופסולת, שהגוף מחוייב אח"כ להפליט לחוץ: ונמצאים כלי המאכל והעיכול, מתייגעים לריק ולבטלה בשבילם, וע"כ הולכים ונפסדים, עד לכליון, כי משפטם חרוץ ככל פעולה מחסרי המזג, שסופה להתפרק: והנך מוצא גם מצד בנין הגוף, שנתלה מיתתו, בקודם ונמשך מעצה"ד:
#קורונה #בידוד #וירוסים #מחלה #נגף #גפן #עמלק #כתר #אבר #מן #החי #חיסון #סימן #סיבה #ענף #שורש
