העבודה הפנימית מראש השנה ועד יום הכיפורים:
נערך מתוך מאמר של הרב אדם סיני שליט"א
קבלה בכלים רוחניים
התנועה האמיתית באדם, היא, שינוי הרצון. הכח של האדם להשתנות ולשפר את עצמו הוא כח גדול. בראש השנה תקענו בשופר, הערנו את בחינת הקב"ה בתוכנו, ואז הארנו אותה בעזרת השופר, ואני תולה את עצמי בנקודה זו והולך ומשתפר. בר"ה היה לנו שורש לגילוי הרצון של האדם, ובאים ואומרים לנו שיש לנו אפשרות לעשות יותר מאשר לדאוג לקבל מילוי על הרצון הזה, כי כשיתמלא הרצון, הוא יסתם, לכן יש לנו תפקיד לפעול את הרצון בצידו הרוחני. ביוה"כ אנו צמים, כדי שנוכל לקבל את ההארה דווקא בכלים הרוחניים, אנו מתבטלים מקבלה בכלים הגשמיים, כדי שיהיה לנו כח לקבל בכלים רוחניים. על ידי 5 עינויים (כנגד 5 אותיות הוי"ה וקוצו של יו"ד). אנו מקבלים את האורות הגבוהים הללו, ואלו נקודות שורשיות שיתפעלו בנפשנו בכל השנה, כל אחד לפי מדרגתו ומקומו. מר"ה עד יוה"כ, אנו מגלים את החומר הפרטי שלנו, את הרצונות שלנו ואנו צריכים לפתוח את עצמנו לקשר עם הבורא. ביוה"כ, ביום בו מבקשים רחמים, מלשון רחם, רוצים לכנוס בצלו של הקב"ה כך שיוליד אותנו בצורה חדשה, צורה שדומה למידותיו של הקב"ה, ומה היא מידתו העיקרית – השפעה, ולא קבלה עצמית ח"ו, שהלא הוא יתברך הטוב והמטיב לכל, וכי ממי יקבל?
להכין את הכלים, ולא לאכול בהם
בעשרת ימי תשובה אנו מכינים את הכלים, ואז אנו רואים את העכירות שלהם ביוה"כ. בר"ה, אני מקדיש את הרצון למלך, וביוה"כ, אנו מזככים את הכלים, את הרצונות. הלבנה, כבר מגולה יותר ביוה"כ, האור מגיע, והפתרון לכך שהרצון לא נקי הוא שאנו צריכים להסכים לתקן אותו. ביוה"כ מושכים את כל האור, אבל זה בא בצורה של ימא דקפא (ים קפוא), אי אפשר להרגיש את קבלת הרצון הזה (נקבל בשמיני עצרת), ואנו נמנעים מחמשת הדברים המסמלים את קבלת האורות לכלים, ולכן אנו מתענים 5 תעניות ומחליפים אותם ב 5 התפילות. ושיא היום הקדוש הוא בנעילה, ומדוע זהו השיא?! ברגע שבו נועלים את השערים? וזהו הרגע הגדול של יוה"כ?! אלא, הקדושה הגדולה היא, שאנו מסכימים לנעילה (ובשפת הקבלה – בחינת מנעולא) אנו מסכימים לנעילה הזו, אנו עושים תנועה במשך 10 ימים, גילינו את הרצון, ואז בהתגלות האור על אותו הרצון (בנעילה מגיעים לבחינת יחידה) אנו דוחים את האור, ומדוע? כי רק כך אנו יכולים להטהר. להטהר ממה? מכך שאנו נקבל לעצמנו. עושים תנועה, מגלים את הרצון, ואז כשמגיע המילוי, ההארה, אנו דוחים אותה. צריך לקבל את האור, מטעם זה שהבורא רוצה לתת לי ולא מהטעמים האנוכיים הרדודים והצרים. אנו מרגישים שאנו לא טהורים עדיין, ולא מקבלים את האור לכלי .
לתת כשרות לרצון
ביוה"כ יש את ב' המאורות הגדולים, לכן נקרא יום הכיפורים ולא יום כיפור, אז יש גם את הלבנה וגם את השמש, ואז יש רגש, יש ספונטאניות (המיוצגים בלבנה), ולכאורה לא צריך את השכל, אפשר לקבל את כל האור, ואז מה אומר הקב"ה ללבנה? "לכי מעטי את עצמך". זוהי הטהרה, המקווה, זהו יום הרחמים, מלשון רחם, כלומר להוולד כמו הקב"ה, שזו השפעה. אנו מלוכלכים בכל מיני דברים, ואנו רוצים להוולד מחדש עם רצונות חדשים ונקיים. להכנס לעיבור מחדש. והשטן מקטרג ואומר, יש לך כבר את האור, אז למה לא תקבל? וכך גם אמר לחוה. וביהדות זה שונה, גם אם הבורא רוצה לתת ואני רוצה לקבל, אין הדבר מספיק כדי לקבל. צריך צורה משותפת, ואם אין אהבה אי אפשר לקבל. צריך "להכשיר" את הרצון כדי שנוכל לקבל, ומה מכשיר את הרצון? הצורה של בע"מ להשפיע. אם יש לו צורה של בעל מנת להשפיע (נחת רוח לבורא), אז אפשר להתחבר לבורא, אם אין לו צורה של בעל מנת להשפיע אי אפשר להתחבר לבורא ואם נקבל נפרד מהבורא כי רק ננצל את הבורא, ולא נצטרך את הבורא אלא רק את המתנה. לכן, כשמגיע האור, המתנה, אני מוותר על המתנה, ורוצה את נותן המתנה, אם אני רוצה רק את המתנה אני נפרד מהבורא. ביוה"כ אני מוותר על המתנה וכך אני נטהר. אם עשינו הכנה מתאימה בעשרת ימי תשובה, אז גילינו את הרצון הזה, המתבטא בין השאר בריבוי הסעודות בתשיעי (כסימן להגדלת הרצון), ואז, לכאורה, לאחר שהמלכנו את הקב"ה עלינו בראש השנה, אנו כבר מסוגלים לקבל את האור, אלא שאז, אנו אומרים שעוד לא עשינו טהרה, ולכן עוד לא מקבלים ביוה"כ. וכל דבר בחיים שאנו רוצים לעשותו בטהרה, חייב להיות נקי מרצון עצמי, אפילו לימוד תורה, יכול לבא בשביל כבוד, ואז זהו לא לימוד טהור, אפילו גמילות חסדים שנעשית מתוך רצון להיות מוכר בחברה כאדם שעוזר לזולת, אינה נחשבת כגמילות חסדים שלמה.
אז, האם נקבל את האור? מה נעשה בסוכות ובשמיני עצרת?
על כך, בעזרת ה', בניוזלטרים הבאים.
בברכת גמר חתימה טובה לכולכם.
פוסט הרב: מפטיר יונה - יונה מלשון הונאה
מפטיר יונה – יונה מלשון הונאה
בכל שנה אנו קוראים ביום הכיפורים את מפטיר "יונה".
אני מניח שכולם מכירים את הסיפור הפשוט, אך כפי שאומר רשב"י, התורה (במקרה זה הנביא), לא באה לספר לנו סיפורי מעשיות, אלא שטמונים סודות פנימיים בסיפורים, אותם יש לדלות.
הבאתי טעימה מהפירוש של ספר יונה מספרי, שיצא בע"ה בקרוב:
ההתחלה שאינה מובאת כאן מספרת על יונה שנשלח מאת ה' לנבא על נינוה והוא מבקש לברוח משליחות זו.
"וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ, וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי, יְהוָה".
יורד האדם למקום היופי החיצוני ומוצא אנייה, שהיא האני השקרי שבתוכו. רואה הוא שהיא נוסעת תרשישה, שהוא חוץ לרצון דקדושה, מקום השקר המנסה להרעיל את המלך.
"ויתן שכרה" – מוכן האדם לשלם במזומן ליצה"ר עוד לפני קבלת התמורה. מתחבר הוא עם חבורה רעה, והוא שכתוב "עמהם". מוכן האדם לשלם בשביל להמשיך להיות קטן. מרגיש הוא בנוחות במצב הקטנות הזה, כדי לא לקחת על עצמו עבודה.
על הקדושה כתוב "יגעת ומצאת", והנה כאן אין אנו רואים את היגיעה שהיה צריך יונה לעשות כדי למצוא, אלא מיד "וימצא אניה". כיצד חשב יונה, נקודת ההונאה שבאדם, שניתן למצוא ללא יגיעה, והרי כתוב "מצאת ולא יגעת, אל תאמן"? כך האדם, כאשר נמצא בירידה, מיד מוצא ומתחבר לאני הכוזב, המבקש לברוח מה'.
"וַיהוָה, הֵטִיל רוּחַ-גְּדוֹלָה אֶל-הַיָּם, וַיְהִי סַעַר-גָּדוֹל, בַּיָּם; וְהָאֳנִיָּה, חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר".
רוח סערה היא אחת מג' הקליפות הטמאות – רוח סערה, ענן גדול ואש מתלקחת. סערת הנפש של האדם החי את השקר, מבקשת לשבור את האני הכוזב של האדם. יש לדעת שה' יתברך הוא זה שגורם לסערות הנפש הללו דרך הקליפות המזינות את האדם. כאשר האדם בורח, המלחמה בין הרצוי למצוי מטלטלת את נפשו מכיוון שיודע הוא בתוך תוכו את האמת, ובכוח רב מנסה להתעלם ממנה. בעקבות כך נכנס האדם למשברים שונים, ובעיקר לנקודת הייאוש, בה מבקש הוא לברוח אפילו מהתוצאות של סערת הנפש הגדולה שבו. נקודת הייאוש זורקת את האדם לחוסר מעש וויתור גמור על המלחמה כדי לשפר את מצבו, דהיינו לחזור לקדושה.
"וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים, וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל-אֱלֹהָיו, וַיָּטִלוּ אֶת-הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה אֶל-הַיָּם, לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם; וְיוֹנָה, יָרַד אֶל-יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה, וַיִּשְׁכַּב, וַיֵּרָדַם".
המלחים הם הרצונות הנוספים הנמצאים באדם, שהם ספיחים אל האני המרכזי שחי האדם במצב בריחה זה. כל רצונותיו צועקים ומבקשים למצוא פתרונות. רואים הם את האדם זז הרבה, מנסה לעשות פעולות רבות, אך את הדבר המרכזי מסתיר הוא ואינו רוצה לעשותו.
מסתובב האדם סביב עצמו בכל מיני תחבולות, וכאשר מראים לו את נקודת האמת, מנסה הוא לברוח ממנה.
בהכרח רואה האדם, שכל מה שהוא עושה אינו מועיל, זאת היות ומטפל הוא בסימפטומים החיצוניים ולא בשורש הבעיה. שורש הבעיה היא שהאדם רוצה להיות פרט בעולם ולעשות מה שמתחשק לו, מבלי להבין שצריך הוא לנקות את רצונותיו, דהיינו להשתמש בהם לקשר עם הבורא ועם חבריו, ולא כדי לספק את רצונותיו האישיים. במצב זה, מחפש האדם עוד ועוד סיפוקים חיצוניים, זמניים, קטנים, בהם מבקש הוא להפיח רוח של תענוג בקרבו. אך האני האמיתי אינו מסופק, והאדם חש ריקנות.
נוטל האדם את הכלים אשר באנייה, דהיינו רצונות וסיפוקים זמניים, ומשליכם אל הים. הים הוא בחינת המלכות, דהיינו רצון האדם. הוא חושב בכך להקל על עצמו, מבקש הוא להסיר מעצמו התחייבויות כאלו או אחרות. אולם אין זה הפתרון האמיתי שצריך להיות לאדם. ההונאה נותנת תשובה המכריחה אותו לרדת אל ירכתי הספינה, דהיינו לדיכאון עמוק. מתכנס הוא בתוכו פנימה עם קושי גדול לייצר קשר עם הסביבה החיצונית.
יורד האדם כמו למצב של עיבור, והוא שכתוב "וישכב", ואז נרו-דם, דהיינו הנר, שהוא בחינת הנשמה שבאדם, החלק הרוחני שבו, נכנס למצב של דממה. מבקש הוא, כמו במכת דם, להביא עצמו למצב דומם ללא תנועה, בירכתי נפשו כאילו העולם יכול להכילו במצב זה ללא צורך בעבודתו. בריחה זו של האדם אל תוך עצמו, לא יכולה להמשך זמן רב, ולבטח שהסערה מתגברת, והאני המבקש להתנפץ כי לא יכול לשאת את עצמו, אינו מאפשר לאדם להישאר במצב זה.
"וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל, וַיֹּאמֶר לוֹ מַה-לְּךָ נִרְדָּם; קוּם, קְרָא אֶל-אֱלֹהֶיךָ–אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ, וְלֹא נֹאבֵד".
המשך יבוא בע"ה…….
<
