ההגיון מחייב, כמו שאנו רואים, מתי האדם שואל שאלות, בזמן שהוא נמצא בחסרון, הוא שואל שאלות, מדוע הוא צריך לסבול מזה שאין לו מה שהוא מבין שחסר לו. והוא בא בטענות ותביעות להבורא, ושואל, מדוע הוא צריך לסבול יסורים. אבל בזמן שהאדם נמצא במצב שיש לו כל טוב, איזו שאלות יש לשאול, בזמן שהוא מרגיש עצמו שהוא במצב החירות, שאין לו שעבוד משום דבר, שירגיש שדבר זה שאין לו יגרום לו צער, שיהיה לו מקום לשאול, מדוע.
אם כן יש להבין, מדוע דוקא בליל פסח, שהוא חג החירות, אנו שואלים שאלות. והם נקראים, ד' שאלות, היינו ד' פעמים למה. דוקא בזמן שלא חסר כלום. ולפי מה שאומר האר"י הקדוש, שליל פסח הוא יותר שלימות מבליל שבת, שאומר, בליל שבת יש עליה למלכות למוחין דנשמה, מה שאם כן בליל פסח יש עליה למלכות למוחין דחיה, כדוגמת יום שבת (ע"ש בשער הכוונות). אם כן יש להבין, למה דוקא בזמן השלימות שואלים שאלות. בטח שיש על זה הרבה תירוצים, ונפרש זה על דרך עבודה.
ידוע ענין עבודה שלנו בתורה ומצות, שניתן לנו, הוא בכדי שעל ידם נתקן את עצמנו, שנהיה ראויים לקבל טוב ועונג, כי בשביל זה נברא האדם. כידוע שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. אלא בכדי שלא יהיה ענין של בושה בעת קבלת התענוגים, שזהו מסיבת שכל ענף רוצה להדמות לשורשו, והיות שהשורש הוא המשפיע לנבראים, כנ"ל, אל כן יש שינוי צורה בין המשפיע להמקבל. וזה גורם לנו ענין בושה.
לכן כדי לתקן זה, נעשה צמצום והסתר על ההשגחה העליונה. כלומר שנעשה מקום ע"י זה שנעשה צמצום והסתר, שממקום הזה אנו רחוקים כל כך מהבורא, שזה גורם לנו מיעוט הבנה בהשגחתו יתברך על בריותיו, כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות מ"ב, מ"ג), שאומר שם, שאם היתה השגחה גלויה, אשר למשל, כל האוכל דבר איסור יחנק תיכף על מקומו, וכל העושה מצוה, ימצא בה התענוג הנפלא, בדומה לתענוגות המצוינים ביותר שבעולם הזה הגשמי, כי אז מי פתי היה מהרהר אפילו לטעום דבר איסור, בשעה שהיה יודע שתיכף יאבד מחמתו את חייו, או להתמהמה על תענוג גדול גשמי, הבא לידו מבלי לקבלו. נמצא, שהצמצום וההסתר שנעשה, הוא בכדי לתקן את ענין הבושה, גורם לנו את כל היגיעות וההתרחקות מהבורא יתברך.
ובהאמור, שענין צמצום והסתר נעשה לטובת התחתון, אל כן אין מקום לשאול שאלות על ההשגחה, מדוע הבורא מתנהג עימנו בצורה זו כמו שנראה לעינינו, שאין אנו רואים את הטוב, ואנו סובלים גלות, ועניות, וכדומה, היינו שכל אחד ואחד יש לו טענות על הבורא, מדוע הוא מתנהג בהשגחה בלתי גלויה לעינינו, שזהו רק טוב. לכן אסור לדבר לשון הרע על השגחתו יתברך, איך שהוא מתנהג עם הנבראים. אלא אנו צריכים להאמין באמונה למעלה מהדעת, שממש כמו שנראה לעינינו, כך צריך להיות. ועל מה שאנו מרגישים, אנו צריכים ללכת בדרכי התורה, מה שהחכמים הורו לנו איך להתנהג בכל אלה ההרגשות שאנו מרגישים, ועליהם להגיד בדרך אמונה למעלה מהדעת, שעינים להם ולא יראו, כמו שכתוב במאמר משנת תש"ג, ע"ש.
ואיסור לשון הרע ידוע, אלא שמקובל, שענין לשון הרע שהוא רע כל כך, הוא בין אדם לחבירו. ובאמת עיקר לשון הרע הוא בין אדם למקום, כמו שכתוב (שמות רבה פרק ג', י"ב), וזה לשונו, "תפש משה מעשה הנחש, שהוציא לשון הרע על בוראו, שנאמר, כי יודע אלקים, כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים, יודע טוב ורע".
ובהאמור נבין, מהו כל החומר של לשון הרע יותר משאר דברים. היות שעיקר לשון הרע הוא מהנחש, שהוא דיבר לשון הרע על הבורא, ואמר לו, מה שהבורא צוה לך שלא לאכול מעץ הדעת, אלא שזה ישאר בהעלם והסתר, על זה אמר לו הנחש, שלא צריכים לשמוע מה שאמר לך, שצריך להישאר העץ הדעת נסתר מהתחתונים. אלא טענתו היתה שהכל צריך להיות בגלוי.
וזה היה ענין של לשון הרע של הנחש. נמצא, שדיבר על ההשגחה, מה שהבורא מתנהג עם הנבראים בהשגחה בלתי גלויה, זה לא בסדר. ובאמת שענין ההסתר הוא רק בכדי שיהיה היכולת להנבראים לקבל את הטוב ועונג בלי בושה. וזה יכול להיות רק ע"י זה שהנבראים יקבלו הכל לשם שמים, כלומר שכל ענין הקבלה יהיה בע"מ להשפיע. נמצא, זה שהנחש דיבר לשון הרע, אין זה פרט, אלא דיבר על כל התיקון שנעשה על המלכות, בכדי שהתחתונים הנמשכים ממנה יוכלו להגיע לידי דביקות, הנקרא, השתוות הצורה, שבזה יהיה התיקון, שיוכלו לקבל את הטוב ועונג בלי שום אי נעימות, המכונה, בושה.
שבגלל תיקון הזה ניתן לנו תורה ומצות, שע"י יוכלו לצאת מאהבה עצמית, שהיא בחינת פירוד מה'. ויוכלו להגיע לידי השתוות הצורה, כמו שאמרו חז"ל, "בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין". ולפי לשון הרע שהנחש דיבר, שתהיה השגחה גלויה, שהכל יהיה מגולה. אפילו שה' אמר לו לאדם בפירוש, "מעץ הדעת לא תאכל", אלא בחינה זו צריכה להיות מכוסה, שרק בגמר התיקון תהיה היכולת להאיר בחינה זו, גם על זה אמר לו הנחש, שלא ישמע בקול ה'.
כלומר לא שה' עשה זה לטובת האדם, עשה שתהיה השגחת ה' לנבראים, שהבחינת טוב ומטיב תהיה בלתי גלויה, אלא מטעמים אחרים. נמצא, שהלשון הרע של הנחש היה ענין כללי. כלומר שכל התיקונים שאנו צריכים לעשות בסגולת תורה ומצות, הוא אמר, שזה אינו לצורך האדם.
לכן איסור לשון הרע הוא כל כך דבר חמור מכל האיסורים, היות שהוא כלל של כל התורה כולה. זאת אומרת, עם הלשון הרע הזה, כל התיקונים שנעשו, אין מקום שיתקנו. לכן היות שבין אדם למקום הוא כל כך חמור, לכן האיסור בין אדם לחבירו גם כן הוא דבר חמור, כמו שדברנו בענין, "ואהבת לרעך כמוך", שאמר ר' עקיבא, שזה הוא כלל גדול בתורה.
נמצא, המדבר לשון הרע, הוא עושה פעולה הפוכה מהכלל של, "ואהבת לרעך כמוך". לכן לשון בין אדם לחבירו הוא גם כן כלל. לכן האיסור הוא כל כך חמור.
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (סנהדרין ל"ח), וזה לשונו, "ואמר רב יהודה, אמר רב, אדם הראשון מין היה". ופרש"י, מין היה, נוטה לעבודה זרה. וזה קשה מאוד להבין, בזמן שאדם הראשון היה מדבר עם הקב"ה, ואיך יכול להיות מי שמדבר עם ה', יהיה מין, שיהיה נוטה לבו לעכו"ם. הלא הבורא דיבר עמו, ואיך אפשר שתהיה לו איזו טעות, עד כדי כך להיות לבו נטה לעכו"ם.
אלא כנ"ל, שהבורא אמר לו, שהעץ הדעת צריך להיות בהסתר, ואסור לגלותו לפני גמר התיקון. ובזמן שהנחש בא אליו ואמר, לא לשמוע בקול ה', במה שה' מסתיר ממנו, התענוג הגדול הזה הנמצא בעץ הדעת, ולקח ללבו את הלשון הרע של הנחש, זה נקרא, "מין היה".
וכמו שפרש"י, שלבו היה נוטה לעכו"ם, כלומר שלבו היה נוטה למה שאמר לו הנחש, שיותר טוב שתהיה הנהגת העולם בגלוי, כמו שיעץ לו הנחש. וזה נקרא, "מין", שלא מוצא חן בעיניו הנהגתו יתברך. זאת אומרת, שהוא חשב לפי עצת הנחש, שאם יהיה מגולה את העץ הדעת, שכוונתו שתהיה השגחה גלויה, אז יהיה הרבה עובדים בעבודת הקודש, מטעם כנ"ל, שכולם ישמרו תורה ומצות, מטעם שהכל יהיה מלובש בשכל בתוך הדעת, ולא שהכל צריך להיות למעלה מהדעת.
כלומר, שפירושו, עץ הדעת, יהיה שהכל יהיה מגולה בתוך הדעת. ועל זה בא הציווי, שלא יאכל, היינו שענין עבודה שלנו לגבי הבורא יהיה למעלה מהדעת, ולא בתוך הדעת, אף על פי שהשכל מחייב, שאם יהיה הכל מלובש בתוך הדעת, יתרבו עובדי ה'.
וזהו ענין של לשון הרע של הנחש, שדיבר רע על ההשגחה. היות שזה שהבורא עשה שתהיה עבודת ה' בבחינת אמונה למעלה מהדעת, אין הפירוש שה' לא היה יכול לעשות הכל בתוך הדעת, אלא אנו צריכים להאמין, אף על פי שאין אנו מבינים, שכך היא ההנהגה הטובה ביותר. וכך אמר אאמו"ר זצ"ל, שהבורא בחר בדרך של אמונה למעלה מהדעת, היות שהבורא יודע שזוהי הדרך המוצלחת ביותר, שע"י זה תהיה אפשרות להתחתונים להגיע להמטרה, הנקראת, דביקות ה', שהיא בחינת השתוות הצורה, הנקראת, מקבל בעמ"נ להשפיע.
והגם שענין חטא של עץ הדעת מדברים ממדרגות גבוהות, שהוא סוד האור של גמר התיקון, כמו שמבואר בהקדמה לפנים מסבירות, מכל מקום בענין מה שנוגע לנו בעבודה, יש לפרש כנ"ל, היינו מי שמדבר לשון הרע על השגחה, הוא שאומר, שאין הוא רוצה להאמין שהשגחתו יתברך על הנבראים היא בבחינת טוב ומטיב, ושזהו כך להאמין למעלה מהדעת.
אלא שהאדם אומר, אם תהיה השגחה גלויה, היינו אם הוא יראה בשכל שלו, שהבורא משפיע לכל הנבראים בבחינת טוב ומטיב, ושזה יהיה בתוך הדעת, ורק באופן כזה הוא מסוגל לקיים תו"מ. וזה בא מכח החטא דעץ הדעת, שהאדם רוצה ללכת דוקא בתוך הדעת, ולא להאמין למעלה מהדעת. לכן כשהוא לא מאמין בבחינת טוב ומטיב, נמצא שהוא מדבר לשון הרע על הבורא, ששורש הזה התחיל בעת שהנחש דיבר לאדם הראשון לשון הרע על הבורא, כנ"ל.
וזה שהאדם רוצה ללכת בתוך הדעת, זה נקרא, חטא דעץ הדעת. והחטא הזה מתגלה בב' אופנים, כלומר שמזה נמשך לנו לשאול ב' שאלות:
א) שאלת פרעה, ששאל, "מי ה', אשר אשמע בקולו", שבכלל קשה לו ללכת ולהאמין משהו נגד השכל. ומזה נמשך עוד דבר, היינו שאלה ב) מדוע האדם צריך לעבוד לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמו. כי הוא שואל, מה אני ארויח בזה שאני יעבוד לשם הבורא ולא לתועלת עצמי.
ובהאמור נבין, מה שאנו רואים, שאפילו לאחר שהאדם התגבר, ואמר, שהוא מקבל על עצמו ללכת בדרך האמת, ומתחיל להאמין באמונת חכמים, והשכל מחייב, שבכל יום ויום הוא צריך להתקדם וללכת קדימה, והאדם רואה שזהו ממש להיפך, שכל יום הוא הולך אחורה. אם כן השכל מחייב לאדם לומר, שהעבודה זו, היינו ללכת בבחינת השפעה, זהו לא בשבילו. אלא זוהי עבודה בשביל יחידי סגולה. והוא מבין שיותר כדאי לו לברוח מהמערכה. ומה אומרים לו, שהוא צריך עוד פעם ללכת באמונה למעלה מהדעת, ולא להסתכל על מה שהדעת מחייבת אותו לעשות. וכמו שכתוב במאמר "אמונת רבו" (משנת תש"ג), שאין האדם מסוגל לראות את מצבו האמיתי, אלא צריך ללכת למעלה מהדעת, ורק באופן כזה יכולים להגיע להמטרה לזכות לדביקות ה'.
אולם יש להבין, מה נותן לנו זה שהאדם מרגיש בתוך הדעת, שהוא נמצא במצב אחורה ולא קדימה. כלומר לאיזה צורך האדם צריך להרגיש שהוא נמצא במצב ירידה, מהי התועלת מזה. ואנו רואים, שבזמן של מצב עליה, היינו שיש להאדם תשוקה לרוחניות ולתענוגי עוה"ז, מה שכל העולם רוצים אחריהם, בכדי להשיג את התענוגים האלה, הוא מסתכל על זה כדבר שנברא ללא צורך, כלומר שיותר טוב היה, אם הבורא היה בורא את כל הנבראים שיהנו מדברים רוחניים. אם כן, המחשבות של ירידות האלו, מה האדם הרויח מזה, שאחרי כל עליה הוא בא לידי ירידה. לכן האדם שואל תמיד, מהו השיעור של עליות וירידות, ולמה צריכים זה בכלל, הלא יותר טוב היה, אם האדם היה נשאר במצב עליה.
אלא התשובה היא, כי אי אפשר להעריך שום דבר, אם לא יודעים את החשיבות שבהדבר. כלומר שיש כלל, שהנאה שהאדם נהנה מאיזה דבר, תלויה בחשיבות של הדבר. ויש לפעמים שנותנים לאדם איזה דבר חשוב, ואם היה יודע להעריך את זה, היה יכול לקבל מדבר הזה הנאה גדולה. והיות שהוא לא יודע את הערך שבדבר, אינו האדם יכול להנות, אלא לפי מה שהוא מבין את חשיבותו.
למשל, האדם קנה איזה חפץ, איזה ספר, שהוא לא כל כך בצורה יפה. ואותו ספר שהוא נדפס מחדש, עלה יותר ביוקר. והיות שלא היה לו הרבה כסף, לכן קנה זה הספר. וגם המוכר לא ידע את הערך החשיבות של הספר, לכן מכר לו במחיר נמוך. ולאחר זמן, בא מי שהוא לתוך ביתו, וראה את הספר, ואמר, היות שהספר הזה נדפס לפני שלוש מאות שנה, לכן הספר הזה שוה הון רב, שנמצאים רק שלושה ספרים בעולם. נמצא, עכשיו, שהוא שמע שיש להספר הזה ערך רב, הוא מתחיל להנות מהספר.
והנמשל הוא, שאין לנו השכל איך להעריך את חשיבות של עליה. כלומר שאין לנו שכל להבין, כמה שוה רגע אחד שיש לנו הכח להאמין בה', ושיש לנו קצת הרגשה מגדלות ה', שבמצב העליה יש לנו השתוקקות להיבטל אליו בלי שום שכל וסברה, אלא כנר בפי אבוקה. וממילא אין אנו יכולים להנות מזה שהבורא קירב אותנו, ונתן לנו קצת התקרבות. ומזה אנו צריכים להרגיש את השמחה וההתרוממות הרוח, מה שזה צריך להביא לנו, אולם היות שאין בנו החשיבות להחשיב זה, לכן אין אנו יכולים להנות מזה אלא לפי החשיבות, כנ"ל במשל.
לכן ניתן לנו ירידות, בכדי שיהיה לנו מקום ללמוד את החשיבות של העליות, כמו שכתוב, "כיתרון האור מתוך החושך", שדוקא ע"י הירידות האדם יכול להגיע לדעת ולהחשיב את העליות. ואז הוא יכול להנות מהעליות, ויבוא לידי הרגשה, "כי הם חיינו ואורך ימינו". מה שאם כן בזמן שאין האדם יודע את הצורך לאמונה, כי הוא חושב, בזה שעוסק בתורה ומקיים מצות, זה מספיק לו שיהיה בגדר עובדי ה', לא נותנים לו מלמעלה ירידות בכדי להעריך את העליות.
כי היות שהעבודה שלהם היא בבחינת חצוניות, כלומר שאין כוונתם שיכנסו לתוך הפנימיות, זאת אומרת, אין כוונתם שיתבטלו לגמרי לקדושה, שקדוש פירושו, פרוש ומובדל מעצמותו, כמו שכתוב, "קדושים תהיו, כי קדוש אני", שאז אין שום רשות אלא רשותו של הבורא, מטעם שהתחתון רוצה להיבטל להשורש, וכל מה שהוא מבין שכדאי לחיות, הוא רק בשביל תועלת הבורא.
ובכדי שהאדם יהיה במצב שלא ירצה לחיות רק בכדי שיהיה נחת להבורא, לזה אדם מוכרח להמציא לו אמונה גדולה בגדלות ה', בכדי שיהא כדאי לבטל את עצמו עבור תועלת ה'. ולא מספיק לו האמונה שרכש בזמן החינוך. ועל האמונה שקבל בשעת החינוך, כבר הוא מסוגל לעבוד ולקיים את התו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה. וזהו מטעם שאין הוא מוכרח לבטל את עצמו לה', אלא הוא מבקש מה', היות שהוא מקיים את התו"מ מה שה' צוה לנו ע"י משה רבנו עליו השלום, בזכות זה הקב"ה ימלא את כל משאלותיו.
כי הוא מאמין בשכר ועונש. ובטח הוא, כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק שני, כ"א), וזה לשונו, "אם למדת תורה הרבה, ונאמן הוא בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך". לכן היות שהבסיס המחייב אותו לקיים תו"מ, תלוי בהשכר, ולא בהנותן את השכר, נמצא, שאין הוא מוכרח לעסוק בגדלות האמונה של הבורא, אלא בגדלות וקטנות השכר. לכן אין שם ענין עליות וירידות, להאמין בגדלות וחשיבות הבורא, אלא שם שייך רק ענין שעוסק בתורה ומצות, או שנחלש בקיום, מטעם שלא תמיד הוא מאמין בהשכר.
וזה גורם גם לאלו שעוסקים בתו"מ עמ"נ לקבל שכר, שיש לפעמים, שנמצאים בין אנשים שאינם מאמינים בשכר ועונש, שהם יכולים להשפיע על האדם ממחשבותיהם, וזה גורם לו חס ושלום שיתרחק אפילו לגמרי מיהדות. לכן גם הם צריכים שלא יבואו במגע עם אנשים שהם חופשיים בדיעות, היות שמביאים להם מחשבות זרות בענין אמונה בשכר ועונש. אולם בדרך כלל, אלו שעוסקים בשלא לשמה, אינו נוהג בהם ענין עליות וירידות, כלומר שאין צורך שיהיו ירידות.
מה שאם כן אלו אנשים שהם רוצים לעבוד מטעם חשיבות הבורא, שהם צריכים תמיד להתגבר באמונת חשיבות וגדלות הבורא, שרק חשיבות וגדלות הבורא זהו הוא מחייב אותם לקיים תו"מ, בכדי להגיע לדביקות ה', ואלו אנשים צריכים תמיד לשער ולהעריך גדלות הבורא.
והם צריכים תמיד להעריך, שאם יש להם קצת אחיזה ברוחניות, הוא מטעם שה' מקרב אותם, והם כשלעצמם אינם מסוגלים לעשות שום דבר, אם לא רואים מזה שיצמח מזה תועלת עצמם. נמצא, שעיקר עבודה היא לבטל את עצמו, וזהו נגד הטבע, ולזה רק בישועתו יתברך יכולים להגיע.
נמצא, שבזמן עליה האדם חושב שזהו כבר טבעי, ואין לו עכשיו שום צורך שה' יעזור לו. לכן נעשה תיקון, הנקרא, ירידות, שמראים תמיד לאדם את גודל גבורתו, מה שהוא מסוגל לעשות בכח עצמו. ואיך הוא רואה את זה. אלא כשזורקים אותו מן מצבו, שהיה חושב שהוא כבר בן אדם ולא דומה לבהמות שעובדים לתועלת עצמם, ופתאום אפילו אין אדם בא לידי הרגשה שרוצים לזרוק למטה לתוך שפלות כזו, שהוא רואה אח"כ איך שהוא נמצא בשפל המצב.
אולם בזמן הירידה אין הוא רואה איך שהוא מתחיל לרדת, אלא בזמן שיורד הוא נשאר מחוסר הכרה. אלא לאחר זמן שירד, בא לו גם כן עזרה מלמעלה, ומודיעים לו, תדע, שאתה נמצא עכשיו בירידה. ומטרם שמודיעים לו שהוא נמצא במצב של מחוסר הכרה, אין הוא יודע שום דבר. אולם גם זה האדם צריך להאמין שכך הוא, היינו שענין הידיעה לא בא מאליו. אמנם האדם צריך לדעת, שהירידות האלו ניתנו לו בכדי ללמוד מזה איך להעריך את מצב העליה, רק בזמן הירידה, אין אדם מסוגל ללמוד מזה משהו.
אלא בזמן העליה, אז יש לו מקום לעשות חשבון אמיתי, ולומר, שזה שאני נמצא עכשיו בבחינת אמונה, זהו הוא בא לי מצד ה', אחרת אני תיכף ירד למצב של אהבה עצמית, ואם לא עושה חשבון זה, תיכף זורקים אותו. ולתת תודה לה' על מה שקירב אותו. נמצא, שאי אפשר להשיג הנאה אמיתית מהתקרבות ה', אם לא יודעים להעריך את זה, כנ"ל, "כיתרון האור מתוך החושך".
נמצא, שבכדי שהנבראים יקבלו את הטוב והעונג, ושירגישו זה, היו מוכרחות להיות כל אלו הירידות הנקראות, בחינת גלות. וזה מכונה, "שכינתא בגלותא", או "שכינתא בעפרא", שרק ע"י זה יהיה להאדם כלים להרגיש את הטוב ועונג.
ובהאמור נבין, מדוע דוקא בזמן החירות, שהוא ליל פסח, שהוא תכלית השלימות, כמו שאומר האר"י הקדוש, שיש למלכות אותו גדלות כמו שיש למלכות מוחין דחיה, כן הוא בליל פסח.
התשובה היא, שדוקא בזמן עליה, כשחושבים אז על איזו ירידות, היה להם אז יכולת להוציא את החשיבות של העליות. אחרת זה דומה שנותנים לאדם דבר ששוה הון רב, והוא משתמש בזה, ונהנה מזה, כמו שהיה שוה איזו פרוטות.
נמצא, שדוקא בזמן החירות, אז מקום לשאול את השאלות. זאת אומרת, אין הכוונה על השאלות, אלא צריכים את השאלות בכדי להבין את התירוצים, וזהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על ענין מה שכתוב, "דבר נא באוזני העם, וישאלו איש מאת רעהו". ופרש"י, הזהירם על כך, שלא יאמר אותו צדיק, ועבדום, וענו אותם, קיים בהם, ואחרי, יצאו ברכוש גדול, לא קיים בהם. ומקשין העולם, וכי אם הקב"ה רוצה לתת לעם ישראל רכוש גדול, אין לו להקב"ה לתת להם, אלא הוא מוכרח לומר לעם ישראל, שיעסקו ברמאות, ולשאול כלים מהמצרים, כלי כסף וכלי זהב.
והשיב, שבזמן שה' אמר לאברהם, "לתת לך את הארץ הזאת לרשתה", שאל אברהם, "במה אדע כי אירשנה". "ויאמר לאברם, ידע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". ושאל, מה אנו רואים בהתשובה של ה' על שאלת אברם, במה אדע, שע"י זה שיהיו בארץ לא להם, היינו שיהיו בגלות, אז אברם כבר יהיה בטוח שהם ירשו את הארץ.
ואמר, היות שאין אור בלי כלי, היינו אין מלוי בלי חסרון, ואברם אמר לה', שהוא לא רואה שהם יצטרכו לאורות כל כך גדולים, הנקרא, ארץ ישראל, לכן ה' אמר לו, ע"י זה שיהיו בגלות, ויבקשו מה' שיוציאם מהגלות, ובמה מוציאם, זהו רק עם אורות גדולים, כי "המאור שבה מחזירו למוטב", אל כן כבר יהיה להם צורך לאורות הגדולים.
ועל זה פירש, שלכן אמר ה', שישאלו כלים מהמצרים, כלומר שיקחו את הקשיות של המצרים, רק בהשאלה, היינו בכדי לקבל האורות, ואח"כ יחזיר להם הכלים. כלומר שלקחו קשיות בכדי להבין את התירוצים. וזהו כנ"ל, שאי אפשר להבין את האור רק מתוך החושך. לכן כל השאלות הן דוקא בזמן החירות, כנ"ל.
