4. כי יהיה נערה בתולה
"כי יהיה נערה בתולה מאורסה לאיש, ומצאה איש בעיר ושכב עמה".
אפשר לבאר שהשכינה הקדושה נקרא נערה. ויש ג' בחינות: פנויה, ארוסה, ובעולה.
במצב הדומם דקדושה, אזי הוא נקרא "פנויה". מטעם שכל המעשים שעושה עבורה, הוא רק בכדי לקבל תמורה, היינו או עולם הזה או עולם הבא. אבל, הוא יודע שהשכינה הקדושה משועבדת לו, היינו לבחינת קבלה עצמית. לכן היא נקראת פנויה, משום שאין לה למי להזדקק.
אזי הוא רוצה שתזדקק אליו. לכן אז במצב הדומם, הוא יכול להמשיך בעבודתו, ואין הוא פוגם בשום דבר.
מה שאין כן כשהוא מתחיל בעבודת הצומח, זאת אומרת, שכבר נתוודע לו שהתורה ומצוות, צריך לעסוק בבחינת להשפיע, אז השכינה הקדושה נקרא בחינת "מאורסה לאיש". היינו לבחינת קודשא בריך הוא, שצריך לעבוד לעשות היחוד קודשא בריך הוא ושכינתא.
לכן, מי ששכב עמה, היינו שהוא רוצה להנות ממנה, שהוא מתחיל לעבוד בבחינת הקבלה, בזמן שהוא יודע שבחינת קבלה כבר אסורה, שאצלו כבר נקרא בחינת מאורסה לבחינת קודשא בריך הוא, אזי "וסקלתם את שניהם".
דהנה השכינה הקדושה כלפי עצמה "לית מחשבה תפיסה ביה כלל", אלא כל המדובר, הוא רק כלפי אדם המשיג. לכן האדם נדון בסקילה, היינו המחשבות זרות המרוצצות את מוחו ומת. היינו שנאבד לו כל החיות דקדושה. וגם השכינה הקדושה נופלת אצלו לבחינת עפר. היינו שהוא רואה שאין בה שום חיות, זאת אומרת, שאין בשביל מי לעבוד.
וזהו שכתוב "את הנערה על אשר לא צעקה בעיר" (וזה ענין "צעק, רשע אל תגע בי"). "בעיר", היינו בזמן שהיה לו התעוררות גדולה, והיה עובד בשלהבת עצומה. אז "לא צעקה הנערה", שאז לא הורגש שום חטא בעבודה זאת, אלא שהיה רוצה להמשיך את עבודה זאת, בבחינת קבלה עצמית, לנצחיות. לכן פגם אותה בעצמה.
לכן עכשיו הוא רואה שאין בה שום חיות, ולא כדאי לעבוד עבורה. כמו שאמרו חז"ל, "בא נחש על חוה והטיל בה זוהמה". ופירש אאמו"ר זצ"ל, שזוהמה נקרא זו-מה, היינו שאמר "מה העבודה הזאת לכם". וזה נקרא "ומתו שניהם".
"ואם בשדה מצאה האיש". בחינת עבודה בשדה, היינו בזמן העבודה שכב עמה. היינו שעוסק בתורה ומצוות על מנת לקבל, והוא יודע שאסור, היות שהיא מאורסה לאיש, כנ"ל. אזי "ולנערה לא תעשה דבר… כי בשדה מצאה, צעקה הנערה… ואין מושיע לה". היינו שהוא מרגיש שהיא צועקת, "רשע אל תגע בי", היינו שאסור לעבוד בבחינת קבלה.
"ואין מושיע לה", היינו שהאדם אינו יכול להתגבר על בחינת קבלה שלו, שזה נקרא בחינת "שדה". היינו בזמן העבודה, היינו שרוצה להתגבר על בחינת קבלה, אזי השכינה הקדושה נשארה בחיים, כלומר שהוא רואה גדלותה וחשיבותה.
וכל המתדבק בעבודה זאת להשפיע יש לה חיים, אבל הוא מת, מאחר שקיבל לעצמו את בחינת החיים, שהמשיך ממנה. אז הוא מת, וטוען, שאינו יכול לעבוד יותר בעבודה.
כי רק בן אדם, שנולד עם מוח חריף, ומידות טובות ותכונות ישרות, מה שאין כן הוא נולד עם מידות מגונות, לכן אינו יכול להמשיך בעבודה זאת. וזה נקרא שמת, שכבר אין לו חומרי דלק שימשיך בעבודתו שיהיה לו חיים.
אבל ה' יתברך ברוב רחמיו, הוא מחיה מתים ברחמים רבים. וקם האדם לתחיה, עד שעובר כמה גלגולים, הן בגוף אחד או בכמה גופים, בסוד "כי לא ידח ממנו נדח", וזוכה להדבק בהקומה לנצחיות.
