סיון – לחנך את האדם לקו אמצעי.
איך נכון לחנך?
היכולת לייצר סביבה מתאימה לחניך להוציא מהכוח אל הפועל את הסביבה המתאימה לחניך.
אין נתינה בלי קבלה וקבלה בלי נתינה. החינוך הוא למקום המשותף ולא למקום הפרטי.
העולם מחפש את החינוך לפרטיות – איך לשפר את הפרטי שיהיה גדול וחזק. זה הרצון לקבל לעצמו.
הנשמה – היא זו הצריכה לקבל את ההטבה, אליה ואותה צריך לחנך. זה החינוך האמתי.
לחפש את החינוך ליכולת לחיות את האני המשותף.
ככל שאדם חי יותר את עצמו ואת הנקודה הפרטית שלו ככה הוא חווה יותר דיכאונות, עצבויות ועצבנויות.
אז על מה לשים את הדגש?
על הערכים.
הקב״ה מחנך אותנו דרך יסורים והנאות
אבל אומר בעה״ס שלאחר חטא אדה״ר דבר שמרגישים ממנו רע יכול להיות אמתי ולהיפך.
אמת ושקר בודקים עם השכל. והחינוך של האדם הוא להביא את תפיסת האני שלו למקום האמתי, המשותף.
לשם צריך לשאוף בחינוך הילדים שלנו והילדים שבנו.
כאשר אדם פוגש אתגרים, כשלונות, עליו לומר זה מכוון אותי. אבל לאן? לערכים שלי.
אם התענוג שלי היה מדבר שקרי, לצחוק על חבר וכו׳ זו נורה אדומה. זה לא אמור להיות ככה.
אם יש הרגשה שלילית מדבר שצריך להצטער עליו, כמו זה שאתה לא אוהב את חבריך – זו הרגשה שלילית חיובית. אלו נורות ההכוונה שיש לך בחיים.
שיעמום לדוגמה – צורך אדם נוגדי שיעמום רגעיים כמו וואטסאפ או סרטונים.
הבדידות זו נורת הכוונה, אבל למה?
לייצר יחד. לא לשבור את הנורה שאומרת לך שחסר שמן או מים באוטו.
אל תכבה את נורת ההזהרה, אלא תתקן.
תסתכל על עולם הרגשות שלך כמכוון ולא כמשהו שצריך למלא.
שלושת העיוותים העיקריים באדם
המצב קובע
באתי לנוח
מכריחים אותי
התיקונים
המצב לא קובע
באתי לעבוד
אני בוחר
אם מסתכלים ככה, מרגישים מיד במקום אחר לגמרי.
רב התסכולים באים מזה שהאדם רדוף אחר הרגשות שלו במקום אחר הערכים שלו.
ככה אדם צריך לחנך את עצמו ואת ילדיו.
אל תחשוב כמה נעים לי או איך אני ׳מכבה׳ את השעמום.
תחשוב איך אני מייצר יותר עניין, איך אני עושה את מה שהכי נכון לעשות.
אדם שעובד את הערכים שלו מרגיש מאושר. מבלי לשים לב. זו הרגשה שמוכרחת לבוא.
קבלת התורה זה לקבל מה התפקיד שלי בקשר עם הבורא, לא איזה תענוג היא תתן לי.
אילו ערכים אני צריך להקנות לילדים שלי. זה התפקיד שלי בתור הורה, לראות אילו ערכים אני מעביר לילדים שלי.
התוצאה מאת השם.
חודש טוב ומבורך.
