כבוד האדם וחרותו
נשמת האדם מבקשת את כבודה הנרמס.
עסוק האדם בכבוד גופו ומבלי משים מבזה בכך את נשמתו.
פרוסה רשת עכביש הגוף, המבקש לצוד את פרפרי החרות הנאצלים.
כל השר שירי תהילה לזמני והמקומי, מקבל את שכרו
ואת תשואות החן חן מקהל איבריו השוקקים לאור.
אך מה לו לגוף העטלף מאורו של ה' יתברך?! הלא חושך הוא לו ולא אור.
והנשמה מנסה להרים את ראשה מעט מעל עריצות הגוף
מרוממת היא את כבוד האדם וחרותו מתשוקותיו המבקשות את כלא התענוג הרגעי.
ושוב ברגל גסה חסרת פשרות מרדימה אותה בגאוות המצוי והמקומי.
אולם גבירה נאצלה זו אינה יודעת עייפות, עיקשת היא ומרימה ראשה מעל מי המבול.
תנצח היא גם אם על ראשה שלה תצטרך להתעלות.
לעיתים היא דוממת אולם מחכה היא לעת כושר כדי ליישר את ההדורים.
להתחבר לבוראה הנצחי והשלם ובכך לקנות שוב את חרותה.
שלום ואהבה הם מנת חלקה ולא חוששת לא מהלילה ולא מהמועקה.
ניצחתי אומר עתידה ואנצח אומרת הווייתה.
אף הגוף בע"ה יכפוף ראשו אליה
והיא בנאצלות של מנצחים תחבקו ואף לו תעניק את שלוות הנצח.
את החרות תשאף לתוך איבריה ואלו יצופו באור ואהבה.
באהבת אמת
הרב אדם סיני
