בעל הסולם מתאר לנו בכתביו את חשיבותה של הפצת חכמת הקבלה בקרב עם ישראל, בשיעור גדול כך שכולם יידעו את החכמה מקטנם ועד גדולם. לשם כך חיבר את ספריו, כפי שמעיד בכתביו מהם ניתן לטעום בקטעים שלהלן.
מתוך אור הבהיר – "שופר של משיח"
ותדע שז"ס שאין בני ישראל נגאלים אלא אחר שיתגלה חכמת הנסתר בשיעור גדול, כמ"ש בזוהר: בהאי חיבורא נפקין בני ישראל מגלותא…
והפצת החכמה בהמון מכונה שופר, דוגמת השופר שקולו הולך עד למרחק המרובה, כן יתפשט הד החכמה בכל העולם, שאפי` האומות ישמעו ויודו כי יש חכמת אלקים בקרב ישראל.
ותפקיד הזה אמרו על אליהו הנביא, כי גילוי רזין דאורייתא מכונה תמיד בשם גילוי אליהו: וע"ד שאמרו ז"ל יהא מונח עד שיבא אליהו, וכן תשבי יתרץ קושיות ואבעיות. ולפיכך אמרו שג` ימים (שהוא רמז ידוע) קודם ביאת המשיח, ילך אליהו על ראשי ההרים ויתקע בשופר גדול וכו`. ותבין רמזים האלו שאין ענין השופר הזה רק גילוי חכמת הנסתר בהמון גדול, שהוא תנאי מוקדם ומחוייב לבא בטרם הגאולה השלימה.
ולזאת יעידו הספרים שכבר נגלו על ידי בחכמה הזאת, שדברים העומדים ברומו של עולם נפרשו לעיני כל כמו שמלה, שזהו עדות נאמנה שאנו מצויים כבר על סף הגאולה, וכבר נשמע קול השופר הגדול אם לא במרחקים, כי עדיין קול דממה דקה ישמע. אכן התחלת כל גדלות הוא מוכרח לקטנות מתחילה, ואין קול גדול אם לא תקדים אותו דממה דקה, כי כן דרך שופר שקולו הולך וגדול. ומי עוד כמוני עצמי יודע שאיני ראוי כלל אפילו להיות רק שליח וסופר לגילוי סודות כאלו, ואצ"ל להבינם על שורשם, ולמה עשה ה` לי ככה, אין זה אלא מפני שהדור ראוי לכך שהוא הדור האחרון העומד על סף הגאולה השלימה, ולפיכך הוא כדאי להתחלה של שמיעת קול שופרו של משיח, שה"ס גילוי נסתרות כמבואר.
מתוך הקדמה לפנים מאירות ומסבירות (אותיות ה-ו):
וכיון שכן, הרי אנו מחויבים לקבוע מדרשות ולחבר ספרים, כדי למהר תפוצת החכמה במרחבי האומה. ולא היה כן בזמן הקודם, מפני היראה מתערובת תלמידים שאינם מהוגנים.
וממילא היה זה לעיקר הסיבה של אריכות הגלות עד היום הזה. והיינו שאמרו חז"ל: "אין משיח בן דוד בא, אלא בדור שכולו זכאי" – היינו שכולם יהיו פרושים מרדיפה אחר התאווה והכבוד, שאז יהיה אפשר לקבוע מדרשות ברבים, להכינם לביאת מב"ד.
"או בדור שכולו חייב" – דהיינו בדור כזה, ש"פני הדור הוא כפני הכלב, ויראי חטא ימאסו, וחכמת סופרים תסרח בהם", אשר אז יהיה אפשר להסיר השמירה היתירה, וכל הנשאר בבית יעקב ולבו דופק להשגת החכמה והתכלית קדוש, יאמר לו ויבוא וילמוד, כי אין עוד חשד ופחד, שאולי לא ישאר עומד על מדותיו, ויצא ויסחור אותה בשוק, כי כבר אפס קונה מההמון כולו, וכבר החכמה מאוסה בעיניהם, באופן שאין להשיג תמורתה לא תאווה ולא כבוד. ולפיכך "כל הרוצה לכנוס, יבוא ויכנוס". וישוטטו רבים, ויתרבה הדעת בכל אותם הכדאים לה.
ובזה נזכה בקרוב לביאת משיח צדקינו ופדות נפשינו.
ועל פי הדברים האלה הסרתי מעלי טענה גדולה, בזה שהרהבתי מכל הקודמים אותי, ובאתי בספרי זה, בגילוי יסודות החכמה, שדרכם לכסות, שעד הנה לא עבר בה אדם עוד.
דהיינו, מהות העשר ספירות לכל משפטיהם, בישר וחוזר, ופנימי ומקיף. וסוד ההכאה, וסוד ההזדככות, אשר המחברים שקדמוני בכונה פזרו הדברים הנה והנה, וברמיזות דקות, באופן שידו של אדם אינו ראוי לקבץ אותם.
אשר אנכי, באורו יתברך שהופיע עלי, ובעזרת רבותי, קבצתי אותם וגליתי הדברים די באר, ובצביונם הרוחני למעלה מן המקום ולמעלה מהזמן.
והיו יכולים לבוא עלי בטענה גדולה: אם אין פה נוספות על רבותי, אם כן האר"י ז"ל ורח"ו ז"ל בעצמם והמחברים האמיתיים מפרשי דבריהם, היו יכולים לגלות ולבאר הדברים בביאור גלוי, כמו שעשיתי אנכי.
ואם נפשך לאמר, שלפניהם היה גלוי, אם כן מי הוא המחבר הזה, אשר וודאי זכות גדול היה לו להיות עפר ואפר תחת כפות רגליהם ז"ל, לומר שנחלתו שפרה לו ה` יותר מנחלתם.
אמנם כן, לא הוספתי על רבותי, ולא באתי בחדשות, כמו שתראה במרצה המקומות ע"י החיבור, שכל דברי כבר רשום וכתוב בשמנה שערים, ובעץ החיים, ומבוא שערים מהאר"י ז"ל. ולא הוספתי עליהם אף מלה אחת.
אלא המה כיוונו לכסות הדברים, ועל כן פזרו אותם, אחת הנה ואחת הנה. והוא מפני שדורם לא היה עוד כולו חייב, והיו צריכים לשמירה יתירה.
משא"כ אנו, שבעוונותנו הרבים נתקיימה בנו כל דברי רז"ל, האמורים מראש לעקבתא דמשיחא, שבדור כזה שוב אין פחד מלגלות חכמה, כמו שהארכנו לעיל, ועל כן דברי מגולים ומסודרים.
ועתה בנים שמעו לי, כן החכמה בחוץ תרונה, והנה עתה מרחובות קוראה אליכם: "מי לה` אלי. לא דבר ריק אני מכם, כי אני חייכם ואורך ימיכם. כי לא נבראתם לחזוך אחר מעשה דגן ותפוחי אדמה, אתם וחמוריכם באבוס אחד. וכמו שלא יהיה מטרת החמור לשמש את כל חמורי עולם בני גילו, כן לא יהיה מטרת האדם לשמש את כל גופות הבריות בני גילו של גופו הבהמי.
אבל מטרת החמור לשמש האדם, הנעלה הימנו כדי להועילו, ומטרת האדם לשמש לה` ולהשלים כוונתו, כמו שאמר בן זומא: "כל אלו לא נבראו אלא לשמשיני, ואני לשמש את קוני". ואומר: "כל פעל ה` למענהו", כי ה` חושק ומתאווה אל השלמתינו, כמו שאמרו (מדרש "בראשית רבה" פ"ח) בדבר בריאת האדם.
