שלום ידידים יקרים,
יום הכיפורים קרב ובא.
האם הכנתם עצמכם כראוי? האם יודעים אתם מה לכוון בתפילותיכם ביום זה?
מהי אותה הסליחה שאנו צריכים לבקש מה'?
אנו רוצים לסייע לכל אדם מישראל לקיים את מצוות ה' בכוונה הראויה, כפי שמורה לנו פנימיות התורה.
לצורך כך, אנו מזמינים אתכם למספר ארועים בבית מדרשנו.
לפניכם הפירוט:
-
שיעור הכנה ליום הכיפורים ביום שני ח' תשרי תשע"ו 21.09.2015 בשעה 19.30 בבית מדרשנו ברמת-גן.
-
שיעור על מנהג הכפרות. ביום שלישי, ערב יום הכיפורים בשעה 4.15 לפנות בוקר בבית מדרשנו ברמת-גן.
-
מנהג הכפרות (עם עופות) בפועל ביום שלישי, ערב יום הכיפורים, בשעה 4.55 בחניון של בית מדרשנו.
-
נסיעה לציון של בעל הסולם. אנו נוסעים במוצאי הצום, ביום רביעי, בשעה 21.30 לאחר הסעודה של סוף הצום, להר המנוחות בירושלים. במקום נשמע דברי תורה מפי הרב אדם סיני שליט"א ונתפלל יחד על הציון. יוגש כיבוד קל.
הנסיעה הינה חוויה מיוחדת במינה. אנו ממליצים מאד להצטרף.
-
שריינו שריינו…. ביום רביעי ב' דחול המועד סוכות, יתקיים שיעור בסוכתנו ברמת גן. שריינו את הערב! בכל שנה אנו מקבלים תגובות נלהבות מאד לערב, לשיעור ולאווירה המיוחדת.
לרישום לפעילויות או לפרטים נוספים, אנא צרו קשר עם קרן – 050-314-1111
אנו מצפים לראותכם איתנו!
בכל שנה אנו קוראים ביום הכיפורים את מפטיר "יונה".
אני מניח שכולם מכירים את הסיפור הפשוט, אך כפי שאומר רשב"י, התורה (במקרה זה הנביא), לא באה לספר לנו סיפורי מעשיות, אלא שטמונים סודות פנימיים בסיפורים, אותם יש לדלות.
הבאתי טעימה מהפירוש של ספר יונה מספרי, שיצא בע"ה בקרוב:
ההתחלה שאינה מובאת כאן מספרת על יונה שנשלח מאת ה' לנבא על נינוה והוא מבקש לברוח משליחות זו.
"וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ, וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי, יְ-ה-וָ-ה".
יורד האדם למקום היופי החיצוני ומוצא אנייה, שהיא האני השקרי שבתוכו. רואה הוא שהיא נוסעת תרשישה, שהוא חוץ לרצון דקדושה, מקום השקר המנסה להרעיל את המלך.
"ויתן שכרה" – מוכן האדם לשלם במזומן ליצה"ר עוד לפני קבלת התמורה. מתחבר הוא עם חבורה רעה, והוא שכתוב "עמהם". מוכן האדם לשלם בשביל להמשיך להיות קטן. מרגיש הוא בנוחות במצב הקטנות הזה, כדי לא לקחת על עצמו עבודה.
על הקדושה כתוב "יגעת ומצאת", והנה כאן אין אנו רואים את היגיעה שהיה צריך יונה לעשות כדי למצוא, אלא מיד "וימצא אניה". כיצד חשב יונה, נקודת ההונאה שבאדם, שניתן למצוא ללא יגיעה, והרי כתוב "מצאת ולא יגעת, אל תאמן"? כך האדם, כאשר נמצא בירידה, מיד מוצא ומתחבר לאני הכוזב, המבקש לברוח מה'.
"וַי-ה-וָ-ה, הֵטִיל רוּחַ-גְּדוֹלָה אֶל-הַיָּם, וַיְהִי סַעַר-גָּדוֹל, בַּיָּם; וְהָאֳנִיָּה, חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר".
רוח סערה היא אחת מג' הקליפות הטמאות – רוח סערה, ענן גדול ואש מתלקחת. סערת הנפש של האדם החי את השקר, מבקשת לשבור את האני הכוזב של האדם. יש לדעת שה' יתברך הוא זה שגורם לסערות הנפש הללו דרך הקליפות המזינות את האדם. כאשר האדם בורח, המלחמה בין הרצוי למצוי מטלטלת את נפשו מכיוון שיודע הוא בתוך תוכו את האמת, ובכוח רב מנסה להתעלם ממנה. בעקבות כך נכנס האדם למשברים שונים, ובעיקר לנקודת הייאוש, בה מבקש הוא לברוח אפילו מהתוצאות של סערת הנפש הגדולה שבו. נקודת הייאוש זורקת את האדם לחוסר מעש וויתור גמור על המלחמה כדי לשפר את מצבו, דהיינו לחזור לקדושה.
"וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים, וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל-אֱלֹהָיו, וַיָּטִלוּ אֶת-הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה אֶל-הַיָּם, לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם; וְיוֹנָה, יָרַד אֶל-יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה, וַיִּשְׁכַּב, וַיֵּרָדַם".
המלחים הם הרצונות הנוספים הנמצאים באדם, שהם ספיחים אל האני המרכזי שחי האדם במצב בריחה זה. כל רצונותיו צועקים ומבקשים למצוא פתרונות. רואים הם את האדם זז הרבה, מנסה לעשות פעולות רבות, אך את הדבר המרכזי מסתיר הוא ואינו רוצה לעשותו.
מסתובב האדם סביב עצמו בכל מיני תחבולות, וכאשר מראים לו את נקודת האמת, מנסה הוא לברוח ממנה.
בהכרח רואה האדם, שכל מה שהוא עושה אינו מועיל, זאת היות ומטפל הוא בסימפטומים החיצוניים ולא בשורש הבעיה. שורש הבעיה היא שהאדם רוצה להיות פרט בעולם ולעשות מה שמתחשק לו, מבלי להבין שצריך הוא לנקות את רצונותיו, דהיינו להשתמש בהם לקשר עם הבורא ועם חבריו, ולא כדי לספק את רצונותיו האישיים. במצב זה, מחפש האדם עוד ועוד סיפוקים חיצוניים, זמניים, קטנים, בהם מבקש הוא להפיח רוח של תענוג בקרבו. אך האני האמיתי אינו מסופק, והאדם חש ריקנות.
נוטל האדם את הכלים אשר באנייה, דהיינו רצונות וסיפוקים זמניים, ומשליכם אל הים. הים הוא בחינת המלכות, דהיינו רצון האדם. הוא חושב בכך להקל על עצמו, מבקש הוא להסיר מעצמו התחייבויות כאלו או אחרות. אולם אין זה הפתרון האמיתי שצריך להיות לאדם. ההונאה נותנת תשובה המכריחה אותו לרדת אל ירכתי הספינה, דהיינו לדיכאון עמוק. מתכנס הוא בתוכו פנימה עם קושי גדול לייצר קשר עם הסביבה החיצונית.
יורד האדם כמו למצב של עיבור, והוא שכתוב "וישכב", ואז נרו-דם, דהיינו הנר, שהוא בחינת הנשמה שבאדם, החלק הרוחני שבו, נכנס למצב של דממה. מבקש הוא, כמו במכת דם, להביא עצמו למצב דומם ללא תנועה, בירכתי נפשו כאילו העולם יכול להכילו במצב זה ללא צורך בעבודתו. בריחה זו של האדם אל תוך עצמו, לא יכולה להמשך זמן רב, ולבטח שהסערה מתגברת, והאני המבקש להתנפץ כי לא יכול לשאת את עצמו, אינו מאפשר לאדם להישאר במצב זה.
"וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל, וַיֹּאמֶר לוֹ מַה-לְּךָ נִרְדָּם; קוּם, קְרָא אֶל-אֱלֹהֶיךָ – אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ, וְלֹא נֹאבֵד".
רב החובל, שהוא בחינת שכל האדם שצריך להנהיג את האדם בתוך חייו, בתוך האני שאינו ברור, מחפש היכן הבעיה. הולך הוא לכל מיני מרפאים, מחפש בכל מיני מקומות, לוקח כל מיני קמיעות ומיני לחשים, שם מלח בחלון ושום בנעליים, אבל לבעיה האמיתית אינו מגיע. כאשר מתקרב הוא אל אותו אני, השוכב בירכתי הספינה בדיכאונו הגדול, מבקש השכל מאותה נקודת רצון שתקום ותקרא לאלוקיה. אם הדיכאון הוא טוב, שיקרא לאלוהי הדיכאון. אם ההתעלמות מהמציאות טובה היא, "קום קרא אל אלוקיך, אולי יתעשת האלוקים לנו", דהיינו לכל רצונות האדם, "ולא נאבד את חיותנו".
אי אפשר יותר להאשים את הסביבה או להתעלם מהצורך לפתרון.
רב החובל הוא בחינת השכל, היות וצריך הוא לשלוט בגוף, או במקרה הטוב לקשור אותו לשכל הישר או לחבול בו כדי להכריחו לעשות את העבודה הנצרכת כדי ללכת בדרך האמת.
שואל רב החובל את האני, "מה ירוויח האני שלך מלהסתתר? כל החבלים איתם קשרתי את ההיגיון הרציף בחיינו מבקשים להיקרע. איני יכול יותר לשלוט בספינה באופן הזה, חייב למצוא פתרון.
"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת, וְנֵדְעָה, בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ; וַיַּפִּלוּ, גּוֹרָלוֹת, וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל, עַל-יוֹנָה".
כל רצונות האדם מבקשים למצוא פתרון, ומתחילים לדבר בינם לבין עצמם, כאשר המחשבות הרבות מבלבלות את האדם: "אולי נלך לסרט? אולי נשחק כדורגל? אולי נפתור עוד תשבצים? אולי נקנה עוד שמלה? אולי נשנה את הכיפה? אולי ניסע לאומן או לכותל? מה נעשה?"
רואה האדם, שבשכלו הוא, אינו יכול להמציא פתרון. על כן מבין הוא שצריך לקבל אמונה, ועל כן צריך הוא להפיל גורלות, שהרי בשכל הישר אינו רואה פתרון. כל מה שעושה וכל מה שעולה בדעתו אינו עוזר. כמו ילד קטן המקבל מכה, ושואלים אותו "מה יעזור"? הילד מתוך ייאושו אומר, "שום דבר לא יעזור".
אך במה להאמין? כאשר חוקרים למעלה מהדעת, דהיינו חוקרים באמונה, רואים שהשקר, דהיינו חוסר האמת, הוא בעייתו העיקרית של האדם. חוסר יכולתו להישיר מבטו אל האמת ולהלך בה. מבקש האדם להונות את עצמו ולרדוף אחרי הזמניות. מבקש הוא להסתתר, אבל אין מקום אליו לא מגיעה האמת.
"וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל, עַל-יוֹנָה", שהוא בחינת ההונאה. הגורל נפל על השקר, על אנוכיות האדם והבריחה לאני השקרי. הבעיה של האדם אינה שעשה מעשה כזה או אחר. לא שופטים את האדם על המעשה, אלא על הנפש – האם שקרית היא או אמיתית?
אותה נפש, דהיינו אותו אני של האדם, שגדלו רצונותיו מראש השנה ועד יום הכיפורים, וזה קורה גם בכל לילה, דהיינו כל חצות לילה הוא בחינת ראש השנה – מקבלים רצון גדול אך לא מוכנים לעבוד איתו, מבקשים להישאר קטנים, מבקשים לברוח מהאמת במיני תירוצים שונים.
תהליך התשובה מחייב את בחינת הדיכאון והייאוש, את הסלידה מהעצמי הכוזב. אדם שאינו מתייאש מעצמו, מכל מה שחשב שיכול להובילו לסיפוקו האישי, לא יוכל להגיע לדרך אמת. חייב אדם לשנוא את עצמו, לשנוא את האני הכוזב שבו, כך שיאמר בעיוות פנים המקרין סלידה כפי חסידי קוצק: "ואהבת לרעך – כמוך"?! וכאשר יאמר "כמוך", יקבל סלידה עצמית גדולה מהמקום בו נמצא.
כל עוד שלא התייאש האדם מלמצוא את אושרו בקריירה האישית, בכסף, ביופי, ברחבות המגורים, בדשא הירוק, בכבוד החיצוני – לא יוכל הוא להגיע לדרך אמת. אין ייאוש בעולם כלל מהבורא יתברך, אבל חייב שהאדם יגיע לייאוש מעצמו, כדי להתחיל בתשובה אמיתית.
"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו–הַגִּידָה-נָּא לָנוּ, בַּאֲשֶׁר לְמִי-הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ: מַה-מְּלַאכְתְּךָ, וּמֵאַיִן תָּבוֹא–מָה אַרְצֶךָ, וְאֵי-מִזֶּה עַם אָתָּה".
כאן מתחילה החקירה על דרך האמת. מבקשים הם מהאמת להגיד להם, ולא רק לומר, שהגדה היא דיבור קשה, מלשון "גידים". מבקשים הם עבודה, ולא מפחדים לקבלה. שואלים:
"בַּאֲשֶׁר לְמִי-הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ"? דהיינו, "מיהו הנהנה מהרעה הזו שחשים אנו? למי עובדים?" ואין רע אלא זה שמצייר לנו את האמת כדבר רע וגורם לסערת הנפש הנוראית הזו. אם נרצה להמחיש זאת, שואל האדם את עצמו למשל, "מיהו הנהנה מהכעס שלי, מהעצלות שלי, מהרדיפה שלי אחר כבוד? והרי רואה אני שכאשר מתבונן אני על עצמי, מידות אלו כפי שנוהגות אצלי, אינן עושות לי טוב. אם כך, מיהו זה המכריח אותי לפעול אותן ונהנה מהן, כי ודאי הוא שזה לא האני האמיתי".
"מַה-מְּלַאכְתְּךָ"? מלאכה היא הפעולה שנעשית ע"י המלאך. המלאך הוא הכוח המופשט שניתן מהעליון לתחתון. שואלים הם, "במה משומשים כוחותיך", דהיינו מלאכיך, שקיבלת מהעליון? כיצד אתה מיישם את כישרונותיך בעולם, שהרי רואים אנו שיושב אתה בירכתי עולם הזה, והרי הנך אדם שיש לו בחירה, יכול לאהוב וראוי להיות דבוק בבוראו, ואילו אתה יושב כך וכוחותיך מבוזבזים?
מבקשת חקירה זו לדעת, כיצד מנצלים את הפוטנציאל הטמון בנו? שהרי לא די בכך שיש פוטנציאל.
"וּמֵאַיִן תָּבוֹא"? מאיזו נקודת שאיפה אתה מתחיל את עבודתך? מה מניע אותך? לפי נקודת השאיפה, אולי נוכל לברר את המקום אליו אתה צריך להגיע, שהרי צריכים לחקור "מאין באת ולאן אתה הולך". כי אם כל ביאתך היא מטיפה סרוחה, אז ודאי שתלך לרימה ותולעה. אך אם נפש יהודי בך, אזי לאהבה נצחית אתה הולך. לכן ראוי שתדע, האם באת מקוף, באת מהעפר, או שיש בך נשמה, שהיא חלק אלוקה ממעל?
"מָה אַרְצֶךָ"? כפי שמפרש הזוהר הקדוש, ארץ היא בחינת רצון. דהיינו, מהו הרצון שלך – רצון להשפיע או רצון לקבל? מה בונה את הרצון שלך? שואל האדם את עצמו, "מה אני בעצם רוצה בחיי? מי אני? מהם המאוויים שלי בחיים?"
הרצון, בשונה מהנפש, הוא רק בחינת הכלי של ההשתוקקות, ללא האור המתקבל בתוך הרצון. כאשר ישנו גם האור ברצון, אז מדובר על הרגש, ואז נקרא "נפש", וזוהי השאלה הבאה:
"וְאֵי-מִזֶּה עַם אָתָּה"? עם הוא בחינת הנפש, בשונה מארץ, שהיא בחינת הרצון. שואל האדם את עצמו, "מהו הרגש אליו אני כוסף"? הרגש בגוף נקרא תענוג, ובמוח נקרא ידיעה. שואל האדם את עצמו, "לאילו ידיעות מבקש אני להגיע, ועם אילו תענוגות אני מזהה את האני האמיתי שלי"?
חקירה זו של האדם את עצמו חשובה היא מאד, ואם נרצה לסכמה: שואל האדם את עצמו, "מיהו הבורא שאליו עובדים? מהי המלאכה שעליי לעשות? מהי נקודת השאיפה שלי? מיהו האני מצד הרצון? ולאיזו הרגשה צריך אני להגיע?
תשובתו של האדם המובאת בפסוק הבא, אינה שלמה, היות ובתחילת דרך התשובה שלו, אינו יודע האדם את התשובות לכל השאלות.
"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, עִבְרִי אָנֹכִי; וְאֶת-יְ-ה-וָ-ה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲנִי יָרֵא, אֲשֶׁר-עָשָׂה אֶת-הַיָּם, וְאֶת-הַיַּבָּשָׁה".
המשך יבוא בע"ה………….
להרשמה להזמנה מוקדמת של ספר הרב לחצו על הלינק:
https://hasulam.co.il/kabbalah/18202
מה ההבדל בין יום קדוש ליום טהור?
מתוך שיעור של הרב אדם סיני שליט"א
יום הכפורים הוא יום הטהרה של ישראל. יום זה אינו יום קדוש אלא יום טהור. יש לעמוד על ההבדל בן קדושה לטהרה, כדי שנוכל לעשות את התיקון הנצרך ביום זה.
קדושה היא קבלת אור החכמה, המתבטאת בזיווג פנים בפנים בין הזכר לנקבה, בין כנסת ישראל לקב"ה.
טהרה היא רק ההכנה לקראת הקדושה. היא יום המקווה לפני ההתייחדות. הטהרה היא בחינת היראה
והקדושה היא בחינת האהבה.
טרם הקדושה חייבת להיות טהרה. עיקר הטומאה ממנה צריך להתנקות, היא הצורה של ה"בעל מנת לקבל".
צורה זו מתבטאת בנפש האדם כמחשבה של פרטיות. מחשבה זו באה כדי לתת מענה על הצורך הגופני, שהוא פרטיותו של האדם. שאלת האדם המבטאת את פרטיותו היא, "מה יוצא לי מזה"?
טעות נפוצה היא, שיום הכפורים נקרא יום קדוש. יש לשים לב לכך שכל המועדים, פרט לשבת, נקראים מקראי קודש, ולא קודש ממש. המושג "מקראי", מתאר את המועדים ככאלו שקוראים לקודש, מעין הכנה לקראת הקדושה. יום הכפורים הוא שיא הטהרה, המכינה לקדושה העליונה שהיא הזיווג בין הקב"ה לשכינה הקדושה.
הזיווג לקבלת אור החכמה הוא הקדושה. קדושה זו מתקיימת בפורים, ובאופן פרטי יותר בשמיני חג עצרת.
האדם בתוך מסגרת הכלל
העולם מהווה את סביבת הפעולה של האדם, שתפקידה לגרות את האדם, כדי להפעים ולעורר את הנקודות הפנימיות המקבילות למצוי בעולם. הצורך בסביבה הוא משום שתפיסת האדם היא מהחוץ אל הפנים ומהפרטים אל הכלל. העולם מסודר ע"י הבורא יתברך בסדר הראוי והנכון על פי הטבע, והשתלשלותו לקראת התיקון הנצרך. תפקיד האדם הוא להגיב לבחינת הטבע בתגובה הראויה, שתשקף את בחירתו הראשונית, שהיא ליתר דבקות. כל פעולה של האדם צריכה להימדד ביכולתה לגרות אותו כדי להגיע לתיקונו. אין העולם מתקן, אלא רק מהווה גירוי, כמעין מראה.
המראה עליה מתבונן האדם, שהיא בחינת עולמו, אינה משקפת את תמונת האדם כפי שהיא, אלא מהווה היא את הגירוי לצורת הפעולה. המציאות כפי שנראית לאדם, היא הדרך בה ניתן לקדם את האדם לתכליתו.
התמונה המופיעה בפני האדם מתחלקת לב' מצבים: המצב הא' הוא המצב הקיומי, המצב הב' הוא הצורך לתנועה של האדם מתוך בחירה. לא לכל אדם מראים את אותה התמונה, היות ולא כל אדם צריך להתקדם לאותו מקום. זאת, היות וכל אדם נמצא במצב שונה מחברו. יחד עם זאת, היות ויש תנועה קוסמית של כל בני האדם כאחד, על כן יש תמונה משותפת המשפיעה על האדם.
מועדי ישראל מציינים את התנועה הקוסמית, שאינה מבטלת את התנועה הפרטית של כל אדם ואדם.
דברים אלו נאמרים כדי להוציא מלב הספקנים החשים, בצדק, כי יש להם עולם פרטי משלהם והם זקוקים לתנועה פרטית מיוחדת. מחשבה זו מובילה אותם להתנגד לתנועות הכלליות כגון מועדי ישראל, שבתות ותנועות אחרות הנצרכות מהכלל. רואים הם עצמם כיחידות פרטיות. מבקשים אנו לעורר כאן את ההבנה שנקודות פרטיות אלו אכן קיימות, אך הן במסגרת כלל יותר גדול, שגם לו יש תנועה. כעין אדם הנמצא בתוך רכבת הנעה צפונה, ובה מרחב גדול להרבה תמונות משניות והתייחסויות חברתיות או גופניות אותן צריך האדם לקיים, אך אין זה משנה את העבודה שהרכבת ככלל, והאדם כפרט בתוך הכלל, נוסעים צפונה.
מהי התמונה של הכלל ביום הכיפורים?
על כל אחד מונח להתעלם מתמונתו הפרטית, שאף אם היא חשובה, ואכן כזו היא, אין אנו דנים בה כעת ומוכרחים להשאירה בצד לבל תפריע להסתכלות הקוסמית האמיתית.
זמן קוסמי זה של יום הכיפורים, מייצג את גדלות הרצון הן של העם ככלל, והן של כל פרט בתוך העם. הוא בחינת המלכות, דהיינו התוצאה, של ראש השנה, בו החלה הנסירה של הרצון העצמי מתוך הכלל. בראש השנה מתחילה הנסירה של צד הנקבה שבאדם מהנשמה. הנשמה דבוקה בבורא יתברך כחלק אלוק ממעל, והנסירה מגדירה את צד ה"חלק" שבה, דהיינו את צד הנפרדות. קל להבין זאת כאשר נסתכל על התפתחות האדם וגדילתו עד גיל י"ג, כאשר בזמן זה מגלה הוא את האני העצמי הפרטי שלו בהשתוקקות מלאה.
כפי גדלות ההשתוקקות, כך היא המשכת האור. על כן, במצב זה נמשך האור הגדול ביותר לנבראים. קבלת האור על פי האמת, אינה תלויה בהשתוקקות הגדולה, אלא דווקא בזכות הגדולה, ביכולת להתחבר עם הבורא.
האדם נמצא במצב כמעט בלתי אפשרי, שמצד אחד הוא צריך להרגיש בהשתוקקות גדולה המבטאת את פרטיותו, ומצד שני צריך הוא להתחבר לבחינת הכלל, דהיינו לבורא יתברך. מחד, אם יוותר על פרטיותו, לא ירגיש את ההשתוקקות ולא יוכל למשוך את האור. מאידך, אם לא ימשוך את האור, לא יוכל לקיים את מטרת הבריאה, שהיא קבלת האור. כדי לקיים ב' הפכים אלו, על האדם לפתח הגיון חדש. חוקי הלוגיקה וסדרם צריכים להבנות מחדש. על האדם לעבור מהגיון מדעי להגיון אמוני. ההיגיון המדעי הוא שקבלת האור היא על פי גודל ההשתוקקות, דהיינו שהתענוג הוא לפי כמות הרעב.
ההיגיון האמוני הוא שקבלת האור היא לפי יכולת ההתקשרות לנותן המתנה, ולא למתנה.
הפנימיות היא זו שמתחברת. החיצוניות היא זו שמפרידה. על כן, כדי לקנות את ההיגיון האמוני, מחויב האדם לוותר על כל החיצוניות, כדי לבוא לנקודה הפנימית. תנועה זו של הנפש תתואר כאשר נדבר על נפש האדם.
מהו העולם, מהי סביבת האדם , במצב זה?
מספרת לנו התורה הקדושה שזהו היום המאפשר טהרה שלמה של הנפש, יחד עם גדלות הרצון. מבקשים אנו לנצל יום טהור זה, כדי לעשות את התיקון הנצרך. זאת אנו עושים בב' צורות, שתפקידן לייצר את התנועה הפנימית של מצב חיצוני זה של העולם.
בראש השנה, שהוא כתר של נסירת הרצון, יצרנו הכנה לקראת התיקון ביום הכיפורים. תקענו בשופר והמלכנו עוד בשורש הרצון, הנקרא כתר, את מלכו של עולם על בחינת הרצון, הן הפרטי של כל אחד והן של כל העם.
כאשר באנו עתה, לאחר עשרת ימי תשובה, בהם גדל הרצון בכל יום עד ערב יום הכיפורים בכל עשר בחינותיו, צריכים אנו לעורר את תקיעת השופר, שהיא מדרגת הבינה, כדי לעשות תשובה אמיתית בנפשנו. תקיעת השופר אינה מספיקה, אלא זקוקים אנו לתשובה שונה. כעת, ביום הכיפורים, אנו עומדים במצב בו יש לנו את כל גדלות הרצון.
השוני בין ראש השנה ליום הכיפורים דומה לאדם שהחליט מראש שלא לאכול את המאכל באופן המסוים לכשיהיה רעב, ועשה לעצמו סימנים ברורים לכך (ראה סדר ראש השנה). הנה עתה ביום הכיפורים, חש האדם את הרעב הגדול, ובא הוא למבחן האמיתי, האם יאכל באופן הראוי אם לאו.
העולם מפגיש את האדם, מצד המבט הכללי, עם גדלות הרצון והאור הגדול המגיע אליו. על האדם לייצר סביבה, שתיתן לו את האפשרות לעשות את התיקון הנצרך. סביבה זו צריכה להיות כזו שתסיר ממנו את המבט דרך החיצוניות, המייצגת את הפרטיות. הסביבה אותה צריך האדם לייצר בזמן זה הינה סביבה של קדושה ופנימיות, והיא מתקיימת על ידי הצום והתפילות, בסביבת בית כנסת, בו מצוי האדם בין חבריו, השואפים יחד עמו לטהרה העליונה.
